פרשת שמות - גלות וגאולת הנפש
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור שעבוד מצרים כסמל וסימן
השבוע אנו מתחילים לקרוא את חומש שמות, חומש השעבוד והגאולה. חז"ל מספרים לנו כי שיעבוד וגאולת מצרים מהווים סמל וסימן, כעין בנין אב, אב טיפוס לכל יתר גלויות וגאולות ישראל לאורך ההיסטוריה. כמו שכתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
יתירה מזאת, בספרי החסידות נכתב כי גם גלותו של האדם הפרטי, "גלות הנפש", ותהליך יציאתו לחירות, ניתנות להילמד משעבוד ומיציאת מצרים. "גלות הנפש" היא כל משבר וכל כישלון בהתמודדות שחווה אדם במלחמתו עם היצר, עם נפילות וכישלונות לסוגיהם. נפשו של אדם הנופל בחטא, איננה נמצאת במקום שבו היא אמורה להיות, למעשה, היא נמצאת בגלות. במקביל, תהליך החזרה בתשובה של האדם מחזירה את נפשו למקומה הטבעי, ובכך, למעשה, גואלת את נפשו מגלותה. את אופן פעולת תהליך "גלות הנפש" והחזרה בתשובה, ניתן אם כן להקביל לשעבוד וליציאת מצרים. על כך נרחיב מעט.
הבה נתחכמה
שעבוד מצרים לא החל באופן פתאומי ומיידי, הרמב"ן בהסברו על דברי פרעה, "הבה נתחכמה לו", מפרש:
"לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון. וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עימהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עימהם מלחמה גדולה. אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם, ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה. ואחרי כן ציוה בסתר למיילדות להרוג הזכרים על האבנים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם. ואחרי כן ציוה לכל עמו "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" אתם. והעניין שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך או שישליכו הם אותם ליאור, אבל אמר לעם כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי ישליך אותו ביאור, ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה. וכאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרין ומוציאים הילדים משם"
לדברי הרמב"ן, פרעה ידע כי אם יחליט באופן מיידי על הריגתם או שיעבודם של בני ישראל, ייכשל. בני עמו המצרים עשויים שלא לשתף פעולה מאחר והם עוד זוכרים את שעשה עבורם יוסף. גם בני ישראל יתנגדו לתוכניתו ויאבקו בה. לאור זאת, החליט פרעה כי "יתחכם" בכך שישנה את מעמד בני ישראל במצרים בצורה הדרגתית. קודם יטיל על בני ישראל תשלום מס, לאחר מכן יבקש בחשאי מהמיילדות העבריות להרוג את הזכרים הנולדים באופן שייראה כמוות בלידה. לאחר מכן, יפנה לעמו בדרישה להשליך ליאור את כל הבנים הנולדים לבני ישראל, ולבסוף, ישעבד את בני ישראל באופן גלוי ללא התנגדות.
לדאבוננו תהליך דומה עבר על עם ישראל זה לא מכבר. כך בדיוק נהג היטלר ימ"ש בתכנון מסע ההרג והשמדה בשנות השואה האיומות ובכלל זה, ההסתה, ההטעיה, תהליך הרדיפות המדורג, עד לניסיון גלוי להשמדת העם כולו.
כעבותות העגלה
כפי ש"התחכם" פרעה בתהליך השעבוד במצרים, כך "מתחכם" היצר בתהליך "גלות הנפש". כאשר היצר מנסה להניע אותנו לעבור עבירה, הוא אינו מנסה לגרום לנו לחטוא חטא גדול באופן מיידי, מאחר וכישלונו ידוע מראש. הוא מתחיל בחטא קטן ופעוט, לכאורה, ולאט לאט, מבלי שנשים לב, אנו נופלים ומדרדרים הולכים ומסתבכים יותר ויותר ברשת, עד לחטאים גדולים וחמורים. כך גם מתארת הגמרא:
"אמר רבי אסי: יצר הרע, בתחילה דומה לחוט של בוכיא, ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה" (סוכה נב.).
לדברי הגמרא, בתחילה אנו מתפתים אך ורק לעבור עבירה קטנה כחוט דק מאוד, ולבסוף אנו מסתבכים יותר ויותר ומחוט דק נארג חבל עבה מאד.
זאת ועוד, על פי חז"ל, פרעה נקט בדרך נוספת כדי להתחיל את השעבוד. הוא יצא לעבוד בעצמו. כשראו אותו בני ישראל, יצאו להשתתף עמו בעבודה על מנת לסייע לו.
לאחר מכן, פרעה חייב אותם להמשיך בעבודתם, וטען כי ראה כיצד הם מסוגלים לעבוד במסירות.
לעומתם שבט לוי לא התפתו ל"לחץ החברתי" הזה והודיעו מלכתחילה כי הם אינם שותפים לתהליך ולפיכך נשארו בני חורין בכל אותה עת.
דרך פעולה מעין זו של פרעה, אופיינית גם ליצר. לעיתים, אנו חוטאים בגלל לחצים חברתיים, ומהחשש להיראות חריגים, אך לאחר שחטאנו, היצר מושך אותנו אל העבירה ולא מאפשר לנו לצאת מה"שעבוד" שלו. מי שנכנע לנורמות שליליות הסובבות אותו ואינו משדר עמידה איתנה על עקרונותיו, סופו שנורמות אלה יהיו חלק בלתי נפרד מאורח חייו. לעומת זאת, מי שכמו שבט לוי מודיע לכולם כי הוא אינו "חלק מהמשחק", הוא שיישאר בן חורין אמיתי.
עצירה והתבוננות ברגע של מנוחה
בפרשתנו מסופר על מותו של פרעה במהלך השעבוד:
"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים מִן הָעֲבֹדָה " (שמות ב', כ"ג).
נשאלת השאלה, מדוע נאנחו ישראל וזעקו דווקא לאחר שמת פרעה? לכאורה, מות פרעה אמור היה להיות נקודה של תקווה עבורם. תשובה לשאלה זו ניתן לראות בהמשך הפרשה, בדברי מלך מצרים, מחליפו של פרעה, על השעבוד: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר" (שמות ה', ט'). כאשר השעבוד קשה וכבד,החושך הגדול נעוץ בעובדה שאין למשועבדים זמן ו"ראש" להתבונן במצבם. זוהי הסיבה שבגללה לא זעקו ישראל עד מות פרעה. עד לרגע ההוא לא ניתן להם הזמן והפנאי לעצור ולהבין את קושי השעבוד. כשמת פרעה, והעם המצרי עסק בקבורתו, הייתה לפתע לבני ישראל הפוגה קלה, שאפשרה להם להבין את חומרת מצבם, ולאור הבנה זאת, לזעוק על קושי השעבוד. הכרתם של בני ישראל במצבם החמור וזעקתם אל ה', הייתה השלב הראשון לקראת גאולתם ויציאתם ממצרים.
באופן דומה, ניתן ללמוד על "גלות הנפש" כי על האדם השרוי בחטא, לעצור לרגע ולברר עם עצמו את מצבו. הגדולה שבצרות, אף יותר מן החטא עצמו, נעוץ בעובדה שאין האדם עוצר לרגע לשבת עם עצמו להתבודד עם מחשבותיו ולראות להיכן דרכו מוליכה אותו. רק לאחר שאדם מבין בעצמו את עומק הבור אשר כרה לו יצרו, הוא יכול להתחיל ולצאת מה"שעבוד".
דבר דומה קורה לאנשים רבים, הרצים במרוץ החיים המטורף, ולא עוצרים להתבונן לאן הם רצים, מה המטרה והתכלית לכל זה, והאם אמנם הם רצים לכיוון הנכון.
על חשיבות ה"התבוננות העצמית" עמד רבנו יונה:
"כי יעמוד האדם בחצי ימיו, ורואה כי הימים הולכים ודלים, ותחל הריסות הבניין, ויחסר המזג בטבעו, ותראה בו היבשת, כעניין שנאמר: "ימי כצל נטוי ואני כעשב איבש". איך טח מראות עיניו ומהשכיל לבבו, ולא יראה כי נוסע הוא אל מקום בית עולמו, הלוך ונסוע יומם ולילה? " (שערי תשובה, שער ב)
רבינו יונה מתאר מצב שבו עומד אדם באמצע "מירוץ חייו", מתבונן על מצבו, ומגלה כי הוא נמצא בריצה חסרת
תכלית אל עבר יום מותו, ללא כל ערך. ה"הסתכלות העצמית" חשובה לכל אדם, אפילו תלמיד הישיבה צריך לדעת ליזום עצירות בשגרת לימודו היום יומית ולהעריך את הישגיו ביחס לציפיותיו ומטרותיו. קל וחומר אדם המצוי בנפילה ומסובך בחטאיו, מוכרח לעצור ולעמוד מול עצמו ולהכיר בחומרת מצבו, על מנת להינצל מ"שעבוד" יצרו, ולהיגאל מגלות נפשו.
תאמין שאפשר לתקן
בעל ה"שפת אמת", בהסברו את זעקת בני ישראל לאחר מות פרעה, מסביר כי בני ישראל חוו רגע של תקווה בתוך השעבוד. הארה של חירות שגרמה להם לזעוק, וכך לבסוף, להיגאל.
לכל אדם מאירה באיזו שהוא רגע הארה של חירות. זהו הרגע הראשון שנותן לאדם הזדמנות מלמעלה, אותה איתערותא מלעילא, שמאפשרת לאדם את היכולת להתעשת לקום ולהתרומם. הדבר היחיד שנדרש מן האדם הוא להאמין בכוחו וביכולתו לצאת ממצבו, להאמין בכוחה של התשובה, ובכך כאשר אדם פותח פתח כפתחו של מחט הקב"ה מסייע בידו להגיע עד פתחו של אולם. אין נפילה שאי אפשר לקום ממנה, ואין חטא שאי אפשר לתקן.
הרב קוק בספרו "אורות התשובה" מאריך ומדגיש פעמים רבות את הצורך של האדם להאמין בכוחו וביכולתו לשוב בתשובה שלמה, להאמין בכוחה של תשובה וביכולתו של אדם להגיע עד כסא הכבוד, וכמאמרם: "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים". את הרעיון הזה אפשר למצות במשפטו המפורסם של ר' נחמן מברסלב: "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן".
בני ישראל במצרים היו במ"ט שערי טומאה, ומלבד שהיה קשה להם לראות עצמם בני חורין, היה קשה להם להאמין שהם זכאים לאותה גאולה עקב מצבם. ה"שם משמואל" מסביר בכך את דברי משה: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי"(שמות ד',א'), משה טוען שבני ישראל במצבם הירוד בהיותם במ"ט שערי טומאה, אינם מסוגלים להאמין בהיתכנותו של מצב שבו הם ייגאלו גאולה גשמית ורוחנית משעבוד מצרים. תפקידו של משה היה לשכנע אותם כי מציאות כזו אכן אפשרית. עצם האמונה של בני ישראל בכוחם לצאת ממ"ט שערי טומאה למ"ט שערי קדושה, ולהשתכנע כי בכל מצב הקב"ה אוהב אותם, זוכר אותם, ורוצה בגאולתם, היא חלק חשוב מתהליך הגאולה שלהם.
עיקרון חשוב זה שייך גם בתהליך גאולת הנפש. בכדי להשתחרר ממצבו, על האדם לחוות רגע של תקווה, ומתוך כך להאמין ביכולתו לצאת מן התהום בו הוא מצוי, לקום ולהתרומם. רק לאחר שהאדם מאמין בכוחו וביכולתו לתקן, הוא יכול בפועל לשנות את מצבו ולצאת משערי הטומאה שבהם הוא נמצא. כשאדם מאמין שהוא מסוגל להפסיק לחטוא, הוא אף עשוי לגלות שתהליך חזרה קל מאוד לביצוע ומהיר ביותר, הרבה יותר משהעריך. כשם כפי שבני ישראל יצאו בתקופה קצרה ממ"ט שערי טומאה, למעמד הר סיני.
