פרשת ויגש - גוי אחד בארץ

הרב יחזקאל יעקבסון

יהודה ויוסף
בין כל פרשה להפטרתה קיים קשר, לא תמיד הקשר ברור ומובן מאיליו, לעיתים הוא מבוסס על פסוק בודד ולעיתים על עניין מהותי בפרשה. הקשר בין פרשתנו לבין הפטרתה בולט ועקרוני, ובו נעסוק.
פרשתנו מתחילה בתיאור עמידתו האיתנה של יהודה מול יוסף, חז"ל מתארים לנו את שיחתם כשיחה קשה ביותר, כשיחה לקראת מלחמה. לצופה מן הצד בעימות הקשה ביניהם היה ברור כי מדובר בשני אויבי נפש המתווכחים ביניהם. לפתע חל מהפך מהותי. ברגע אחד, כשיוסף איננו יכול להתאפק, הוא נשבר ומתוודה כי הוא יוסף. משני אויבים, הופכים יוסף ויהודה לשני אחים, בני אותה משפחה. שאלתו הראשונה של יוסף לאחר היחשפותו היא האם יעקב, אביהם, עוד חי. שאלה זו מבליטה את המשותף והמחבר בין שני הצדדים שרגע לפני כן התעמתו. שני הצדדים, יהודה ויוסף שנראו במבט שטחי, רחוקים זה מזה ומנוגדים זה לזה, הפכו ברגע אחד בני אב אחד, והם בצד אחד כגורם מאחד.

בנושא זה ממש עוסקת גם ההפטרה:
"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חברו חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חברו חֲבֵרָיו: וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ: וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר הֲלוֹא תַגִּיד לָנוּ מָה אֵלֶּה לָּךְ: דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חברו חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי: וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם:

וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלוקים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם: וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יהיה יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד" (יחזקאל לז, ט"ו-כ"ב)

הקרע ההסטורי - שני גויים ושתי ממלכות
לאחר ימי מלכות דוד ושלמה, נפרדה ממלכתם הגדולה לממלכת יהודה ולממלכת אפרים היא ממלכת ישראל, שתי ממלכות שבמהלך היסטוריה ארוכה של קיום זו לצד זו, ידעו איבה רבה, ואף מלחמות. הקב"ה מצווה על הנביא, יחזקאל לקחת שני חלקי עצים, אחד שמסמל את
ממלכת יהודה, ואחד שמסמל את ממלכת אפרים, והם נעשים לאחד בידיו של הנביא. שתי הממלכות העוינות זו לזו, מתאחדות ונהיות ממלכה אחת, שעליה שולט מלך מזרע בית דוד.
הרב קוק, במאמרו "המספד בירושלים", מדבר על שני משיחים שונים, אחד הוא משיח בן יוסף והשני הוא משיח בן דוד. לפי תיאורו, משיח בן יוסף ימות ומשיח בן דוד יחיה וימלוך.
במאמרו, ממשיך הרב קוק ומסביר כי מאז ומעולם, קיימות בעם ישראל שתי קבוצות מרכזיות. קבוצה אחת שסמלה הוא "יוסף המשביר" שמקיים את אחיו במצרים בהיבט החומרי, מאדירה את החומריות. מנגד, הקבוצה שנייה מעדיפה את הרוחניות, וסמלה הוא "יהודה"-היתה יהודה לקדשו. כוחות אלה המשיכו לפעם בעם ואפיינו את הפילוג בין מלכות ישראל ומלכות יהודה. מלכות אפרים התאפיינה בכך שמלכיה דאגו דאגה גדולה לקיומו החומרי של העם, השתתפו וניצחו במלחמות, ואף הגיעו להישגים

מרשימים בתחום זה, אך הזניחו את הצד הרוחני של העם.
דוגמה לכך ניתן לראות במלך ישראל, אחאב, שבמלכותו התעלם מדברי הנביאים ולעומת זאת נלחם רבות למען עמו ואף מצא את מותו במלחמה בה לחם בגבורה. מן הצד השני, עמדה מלכות יהודה. מלכיה דאגו בעיקר לפן הרוחני, אך הזניחו את הפן הגשמי. דוגמה לכך ניתן לראות את חזקיהו המלך. הוא ובני ממלכתו, ע"פ תיאור חז"ל, היו כולם צדיקים ותלמידי חכמים גדולים, אך מצבה החומרי של ירושלים בתקופת שלטונו, היה קשה ביותר.

מעשה ניסי או תהליך "הרכבה"
כששתי קבוצות אלו, אנשי הרוח ואנשי החומר, נפרדות אחת מהשנייה, נוצרת איבה עזה ביניהן. הפלג המעדיף את החומריות, מבקר את זה הנוטה לרוחניות על התעלמותו מהצרכים הגשמיים, על בטלתו ועל הזנחת טיפוח הכוח הפיזי. הפלג המעדיף את הרוחניות, מבקר את זה הגשמי על היעדר תוכן במעשיו, ומזלזל בו על עיסוקיו החומריים, חסרי התכלית.
דוגמה נוספת לפילוג בין צדדים אלו בהיסטוריה ניתן לראות ביחס לציונות. ראשי הציונות, שעסקו בפיתוח החומר, בזו לרבנים וללומדי התורה על חולשתם הפיזית ועל "בטלנותם". לעומתם, רבנים התנגדו לציונות בעקבות היעדר התוכן והבוז למסורת שאפיין את ראשיה.
את סיפור ההפטרה על איחוד חלקי העץ בידי הנביא ניתן להבין בשני אופנים. ניתן להבין זאת כנס, וניתן גם לזהות זאת עם התהליך הביולוגי של ה"הרכבה", תהליך שבו יוצרים משני עצים שונים, עץ אחד חזק עם תכונותיו הטובות של כל עץ. עץ יוסף הינו עץ חומרי, עץ חזק וגדול, אך פירותיו אינם טובים. עצו של יהודה הינו עץ בעל פירות טובים, אך הוא חלש וכחוש. הרכבה נכונה תיצור שילוב אידיאלי של עץ חזק ובריא עם פירות טובים.

היישום המעשי במישור הציבורי
הציבור שלנו, יודע להכיר בערכם של שני העצים, של עץ יהודה ושל עץ יוסף. עלינו להשכיל לעשות את השילוב הנכון ע"מ ליצור עץ מוצלח, בעל פירות טובים וגזע חזק. שילוב זה איננו קל, ע"מ להצליח בו מוטל עלינו, כציבור, לאגור מטענים רוחניים חזקים, ע"מ שנוכל לשלב את הגשמיות באופן נכון בחיינו. התורה מספרת לנו שלפני הירידה של האחים מצרימה ע"מ להתאחד עם יוסף, יעקב שולח את יהודה בראש, "ואת יהודה שלח לפניו". רש"י במקום מסביר בשם המדרש כי יעקב עשה זאת על מנת שיקים שם בית מדרש. זאת, משום שכדי להצליח באיחוד ההכרחי בין הרוחניות לבין גשמיות, עלינו קודם כל, לרכוש בסיס רוחני איתן שיאפשר לנו להתמודד עם אתגרי

הגשמיות.
הרב קוק במאמרו, מלמד על תנאי נוסף להצלחת האיחוד בין הצדדים. הוא מביא את הסיפור בגמרא (סנהדרין ק"ב.) על ההצעה שהוצעה לירבעם בן נבט, מלך ישראל, להיכנס לגן עדן ולצעוד שם עם דוד המלך. כתגובה להצעה זו, שאל ירבעם "מי בראש" היינו מי משניהם יצעד בראש, ונענה שדוד הוא שיצעד ראשון. לאור תשובה זו, מסרב ירבעם להצעה. מסיפור זה מסיק הרב קוק כי ישנה חשיבות רבה לשאלה את מי משני הצדדים, החומרי או הרוחני, יש להעמיד בראש. התשובה העולה מהסיפור היא שהרוחניות קודמת לגשמיות. תנאי חשוב להצלחת ההליכה המשותפת של שני הצדדים הוא הידיעה הברורה שהרוחניות בראש, ושהיא קודמת לגשמיות.

היישום במישור האישי
העניין נכון גם מעבר למישור הציבורי, במישור האישי, כפי שכתב הרמב"ם:
"המנהיג עצמו על פי הרפואה, אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצורכו אין זו דרך טובה, אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב, וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל, נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה', ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא, ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים, והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" (דעות פרק ג הלכה ג')
האדם הפרטי מסוגל להכיל את שני הצדדים, ולהגיע לשלמות, מבלי להתנתק מאף אחד מהעולמות, כך שהעולם הגשמי יחזק את העולם הרוחני והעולם הרוחני ייצוק תוכן לעולם הגשמי. כדי להצליח בכך, לדברי הרמב"ם, חשוב תמיד לזכור מי החשוב מביניהם.
יהודה ויוסף עמדו כנלחמים זה בזה. החומר והרוח נראו כסתירה. מאז אותו עימות, המאבק בין שני היסודות נמשך לאורך כל ההיסטוריה של עמנו. בהפטרתנו הנביא יחזקאל
מלמד אותנו שיכול וצריך להיות שילוב בין הכוחות. עלינו, הן כציבור והן כיחידים, לשאוף ולאחד ביניהם, שילוב שניתן ליצור רק ע"י התמסרות ראשונית לצד הרוחני, וע"י זכירה תמידית איזה משני היסודות חשוב יותר.

יהי רצון שנזכה כולנו להצליח לשלב בין הצדדים השונים, ולמלכותו של משיח בן דוד על כל עמנו במהרה בימינו.