פרשת תולדות - הוה גביר לאחיך
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור מחלוקת אידיאולוגית בין יצחק לרבקה
במרכז פרשתנו עומד סיפורם של יעקב ועשיו, יעקב האיש התם יושב האוהלים, ועשיו אחיו איש השדה, איש הציד.
סיפור הפרשה מעלה תמיהות רבות:
איך יתכן שיצחק הצדיק אהב את עשיו, איש הציד, והעדיף אותו על פני יעקב? האם צדיק כמוהו לא יכול היה לנתח ולהבין את המציאות? ומה פשר החשיבות שמיחס יצחק לציד ולמטעמים שעשיו מביא לו? איזו משמעות יש לברכה שמקבל מי שאינו אמור לקבלה? מדוע לאחר שמגלה יצחק אודות הטעות בברכה, הוא לא מתחרט, ומאשר את הברכה באומרו "גם ברוך יהיה"? ומדוע רבקה, שהבינה את טעותו של יצחק, אינה מנסה לשכנע את יצחק ולהעמידו על טעותו?
את כל התמיהות ניתן לתרץ ע"פ דברי הספורנו:
"כי חשב שיהיה טוב ליעקב שתספיק לו נחלת א"י ושיחיה בה עם איזה שעבוד כדי שלא יטרוד נפשו מאוד בענייני גשמיים והבלי הנפסדים כמו שקרה לזרעו אחר כך, כאמרו 'מתאב אני את גאון יעקב' ושיהיה טוב לו שיהיה משועבד תחת אחיו כאמרם ז"ל אי בטולך אי בטולא דבר עשו ומפני שידע שא"י היתה ראויה ליעקב בלבד, לכן בזאת הברכה שחשב לברך את עשו לא הזכיר ברכת אברהם ולא ארץ ישראל כמו שהזכיר ליעקב כשהכירו וברכו" (בראשית פרק כז)
מדברי הספורנו עולה, כי למעשה יצחק הכיר היטב את בניו וידע שיעקב רוחני, צדיק, "יושב אהלים", ולעומתו עשיו איש "ארצי", והניח שיעקב כאיש רוחני אינו זקוק לברכה הגשמית. את הברכה הגשמית יצחק רצה לשמור לעשיו, על מנת ליצור מצב שבו יעקב עוסק בענייניו הרוחניים ללא כל טרדה, ועשיו נושא בעול הגשמי של הפרנסה והשלטון עבור יעקב כהסכם "יששכר וזבולון", ובאופן זה גם יעקב יצליח וגם עשיו יתעלה במקום ליפול לתהומות.
"יישכר וזבולון" לעומת "ויתרוצצו הבנים"
ע"פ דברים אלה מתורצות כל התמיהות שהעלינו:
יצחק לא טעה בראיית המציאות ביחס לבניו, הטעות שלו הייתה בפרשנות, בהנחה שעשיו ישתמש בברכתו עבור אחיו, ולא יפנה אותה נגדו. ומובן גם מדוע רצה יצחק שיביא לו עשיו מטעמים ואהב את עשיו "כי ציד בפיו", שהרי רצה להיווכח, כיצד עשיו משתמש ביכולותיו לשימוש ותמיכה בצדיקים.
ע"פ הבנה זו ניתן גם להבין כיצד תועיל ברכה שנלקחה במרמה, ומדוע כשיצחק מגלה את טעותו הוא אינו מתקנה. מטרת הברכות אותן חשב יצחק לתת לעשיו, היא לספק לו שפע גשמי, כדי שזה יועבר ליעקב, על מנת שיוכל להתמיד בלימודו ללא דאגה וטרדה. לכן ממילא, כאשר הברכות מגיעות בסופו של דבר ליעקב, אין בכך חריגה מכוונתו הבסיסית של יצחק, לספק שפע גשמי ליעקב, אלא שהדבר נעשה באופן שונה. יצחק מבין שאופן זה הוא רצון ה', ועל כן אינו מתחרט על טעותו, ואף מקבלה בדיעבד בדבריו: "גם ברוך יהיה".
לעומת יצחק, רבקה היטיבה להבין את היחסים האמיתיים השוררים בין יעקב לעשיו. עוד מזמן הריונה חשה כי "ויתרוצצו הבנים בקרבה", וידעה כי האיבה בין יעקב לעשיו הינה עובדה מוגמרת שיש להתחשב בה. מתוך הבנתה את היחס העוין בין בניה הבינה שחלומו של יצחק שעשיו המחזיק בברכה הגשמית, מפרנס את יעקב העוסק בתורה מבלי כל צורך לדאוג לפרנסתו, אינו מציאותי. רבקה ידעה כי כדי שיעקב יוכל ללמוד תורה, הוא חייב לספק לעצמו את צרכיו הגשמיים, ולכן הוא חייב לקבל את הברכות הגשמיות במקום עשיו.
יצחק אינו הראשון שלמד מאשתו אודות בנו. אברהם אביו, איש החסד הגדול, שהכניס לביתו אנשים רבים, מתקשה לגרש את ישמעאל בנו שהרי אין הדבר עולה בקנה אחד עם אידיאולוגית החסד שלו. אך אף על פי כן הוא מגרש את ישמעאל כדברי שרה ולאחר ציווי ה' 'שמע בקולה'. שרה אומרת לאברהם לגרש את ישמעאל, ע"פ אותה יכולת הבחנה בסיסית ובריאה של אם שחשה מה מסוכן ומה טוב לבנה, עכשיו ולדורי דורות. את החוש הבסיסי והבריא הזה חשות דווקא האמהות ולא האבות אשר מכוח מידותיהם ובגלל מחשבות "לשם שמים"
הם מוכנים "להתעלם" מחסרונות בסיסיים של בניהם ישמעאל ועשיו. ומעשה אבות סימן לבנים....
ממלכת כהנים וגוי קדוש
מהסברו של הספורנו אנו לומדים גם מסר עקרוני חשוב. על אף החשיבות הרבה שקיימת ליעקב לו ולדורותיו, בלימוד תורה ללא כל טרדה, הדרך האידיאלית, היא שילוב של לימוד תורה וישיבת אוהלים עם הגשמיות, עם ניהול שלטון ועבודת אדמה. הקב"ה סייע ביד יעקב ליטול את הברכות וגילה בכך שרבקה היא זו שצדקה! יעקב היה צריך לקבל את הברכה הגשמית. למרות האתגר והקשיים שכוללת הגשמיות, על לומד התורה לדעת להתמודד גם איתה.
לפני מתן תורה אמר הקב"ה לעם ישראל: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים". ממלכה היא המדינה, על כל אתגרי ניהוליה הגשמיים, והכהנים הם הצדיקים. יצחק רצה שנהיה כהנים, מתוך חשש שניהול ה"ממלכה" יפגע באיכות ה"כהנים", אך הקב"ה בעזרתה של רבקה, הכריע אחרת. "ממלכת" ואעפ"כ הם כהנים, גוי ואומה ומצליחים להיות קדושים.
עם ראשית הציונות התעוררה פעם נוספת הבעיה שאותה ראה יצחק. היו מראשי הציונות, שלאור הקושי הקיים בשילוב בין התורה והצרכים הגשמיים שדורשת מדינה,
החליטו לוותר על התורה, ולהימנע מהאתגר שמעמידה רבקה בפני בני יעקב. במקביל לאלו שוויתרו על התורה בשביל הציונות, היו וישנם עד היום, אנשים שחושבים שמכיוון שניהול המדינה על מוסדותיה וצבאה יפגע בלימוד התורה, אין להקים מדינה.
האתגר שהציבה רבקה לדורות לכלל ולפרט
עלינו כצאצאי יעקב אבינו, לעמוד באתגר שמציבה הברכה: מחד, יש ללמוד תורה ולנהל חיים שעיקרם התורה, ומאידך, יש צורך להיענות לתביעותיה של המדינה, בהגנה עליה, בהשתתפות בעולמה הכלכלי והחברתי, במעגל העבודה שלה, בניהול השלטון שלה, בעבודת הכפיים ובחקלאות.
הדבר נכון בחיי האומה והוא אף מציב אתגר לכל אדם בחייו הפרטים,וכפי שפסק השולחן ערוך:
"אח"כ ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון, כי העוני יעבירנו ע"ד קונו; ומ"מ לא יעשה מלאכתו עיקר, אלא עראי, ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו; וישא וייתן באמונה" (אורח חיים סימן קנו):
ישנו ערך חשוב למלאכה, לעבודה הגשמית, אך צריך שיהיה ברור שהתורה היא הקבע. כדי שנוכל לעשות תורתנו קבע, עלינו להתמסר לתורה וללומדה היטב לפני שאנו נכנסים לעולם הגשמי, כמו שיעקב לאחר שקיבל את ברכת אביו הגשמית, הלך להתמלא בתורה בבית מדרשם של שם ועבר במשך ארבע עשרה שנה.
עלינו לדעת ליישם את שמלמד אותנו יעקב בפרשה, הן במישור הכללי והן במישור הפרטי. באופן כללי חשוב שנכיר בנחיצות של כלכלה לאומית מתפקדת, ושל חברה המנוהלת היטב שהסדר והביטחון בה נשמרים, ויחד עם זאת, לא נפחית בחשיבותם של מוסדות התורה ולומדיה. גם באופן פרטי חשוב שנדע כולנו, כיצד כל אחד מאיתנו משלב בין שני הערכים, כיצד תורתנו תהיה קבע. לצורך כך, חשוב שכולנו נעשה כפי שעשה יעקב, נתמסר לתורה בתקופת לימודינו בישיבה, וכך נוכל להיות "ממלכת כוהנים". כך נוכל להוכיח שרבקה צדקה, שאנו כבני יעקב מסוגלים לעמוד באתגר, אנו מסוגלים להיות יושבי אהלים ולקבל מטל השמים ומשמני הארץ.
