פרשת כי תצא - לצרף את ישראל
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור פרשת "כי תצא", הינה הפרשה עם מספר המצוות הגבוה ביותר:
יש בה 27 מצוות עשה ו47 מצוות ל"ת. הפרשה מרובה במצוות מכל הסוגים.
בין כל העניינים ניתן לראות שתי נקודות הקשורות לכל המצוות באופן כללי:
א.נושא טעמי המצוות, האם יש להן טעם, ומהו.
ב. נושא הקשר בין המצוות.
מצוות שילוח הקן המופיעה בפרשתנו נמצאת בלב מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן.
המשנה במסכת ברכות אומרת שאדם שבתפילתו אומר "על קן ציפור יגיעו רחמיך" ומתאר את מצוות שילוח הקן כרחמים - משתקין אותו מפני 'שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזירות'.
הרמב"ם סבור שלפי הגישה המובאת במשנה זו, אין טעם למצוות, ועלינו לקיים את המצוות כמו "עבד לפני רבו" ללא ניסיון להבין את טעמי המצוות. כמו"כ בנושא של שחיטה שהיא מן הצוואר, אמרו חז"ל:
'וכי מה אכפת לו לקב"ה בין שוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף, אלא לא נועדו המצוות אלא לצרף בהן את ישראל' (בראשית רבתי פרשת ויצא)
ומפרש הרמב"ם כי, אין להסביר זאת כביטוי לרחמי הקב"ה על הבהמה או מטעם אחר, אלא כמצווה ללא טעם שעלינו לקיימה ללא ניסיון להבינה.
עם זאת, הרמב"ם סבור שגישה זו איננה הגישה המרכזית ביהדות, ואכן יש טעם למצוות. והטעם למצוות שילוח הקן או מצוות 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' וכדומה, הוא רחמי הקב"ה על בריותיו.
שיטת הרמב"ן
הרמב"ן, לעומתו, סבור שכולי עלמא מודים שיש טעמים למצוות, והטעם הוא שעם ישראל, מקיים המצוות, ייעשה טוב יותר ורחמן יותר אם יקיים את המצוות. כי כל אחת מן המצוות מרוממות אותנו, בונות אותנו ונוטעות בנו מעלות טובות וסגולות נעלות.
לשיטת הרמב"ן הסיבה שמשתקין את מי שאומר בתפילתו "על קן ציפור יגיעו רחמיך" היא כי טעם מצווה זו איננו הרחמים על הציפור, אלא טעם חינוכי, להרגיל את עם ישראל לרחמנות, להקנות בנו את הרגישות ולהטמיע בנפשותינו את מידת הרחמים.
את מאמר חז"ל, 'וכי מה אכפת לקב"ה בין שוחט מן העורף לשוחט מן הצוואר' מפרש הרמב"ן כי לקב"ה בעצמו אין תועלת והנאה או איזו שהיא נפקא מינה שאנו מקיימים את המצוות אך התועלת היא בנו ובמה שמתחולל בנפשינו דרך קיומן של המצוות.
ולכך נתכוונו חז"ל: "לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את ישראל". מטרת המצוות היא "לצרף" כפי שהצורף משביח את הזהב ומטהרו כך הקב"ה משביח את עמו ע"י המצוות.
מצווה גוררת מצווה ועברה גוררת עברה
ניתן להסביר, ע"פ שיטת הרמב"ן, שזהו ההיגיון שעומד בבסיס הכלל של "מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה" אותו מביא רש"י כהסבר לקשר בין המצוות והדינים בפרשתנו.
רש"י אומר על אשת יפת תואר:
'אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו כי תהיין לאיש וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו'
לאור הנ"ל, ניתן להבין כי אדם הלוקח אישה בגלל יופייה, ועליו בלבד הוא מבסס את הקשר עימה, 'סופו שישנאנה' שהרי לא לנצח תשאר ביופייה והוא עתיד למאוס בה לכשידעך אותו יופי או אם ימצא נאה הימנה. אין ספק כי ילד הגדל באווירה נהנתנית ובבית שהערך המרכזי בו הוא מילוי התאווה וסיפוק היצר, 'סופו שיהיה בן סורר ומורה' הזולל וסובא ונכנע לתאוותיו, כי הילד מאמץ את דפוס ההתנהגות שראה בבית הוריו.
לעומת זאת בצד החיובי, על מצוות שילוח הקן אומר רש"י על הפרשה:
'אם קיימת מצות שלוח הקן סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה, שמצוה גוררת מצוה, ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים'
לאור הנ"ל ניתן להבין כי מצוות שילוח הקן מלמדת את האדם להתבונן על סביבותיו ולהיות רגיש לסבל ולכאב, מה שיוביל אותו לזהירות גדולה ולנסיונות למנוע נזק ע"י בניית מעקה לביתו החדש ע"מ למנוע מצב בו ייפול אדם בביתו. ומי שמפתח בנפשו רגישות כזו יקבל ראייה רחבה יותר ויהיה רגיש לכל פגיעה בטבע העולם כמו כלאים ושעטנז, שפוגעות במהלכו הטבעי של העולם.בגלל שהמצוות "מצרפות" אותנו ומרוממות אותנו לכך מצווה גוררת מצווה.
ה"צירוף" שבתורה- תורה אור
עלינו לדעת שיש דבר המצרף את האדם ומרומם אותו בעוצמה גדולה אף יותר, וזהו לימוד התורה.
הפסוק אומר: 'כי נר מצוה ותורה אור'. המצוות מצרפות ומאירות את המקיים אותן, אך הן רק בגדר "נר" המאיר שטח מצומצם בלבד. אך התורה היא "אור" המאיר את כל הסביבה כולה. אנו, בני הישיבה, שלומדים תורה, שהיא בגדר "אור", ומקרבת את האדם לקב"ה, והיא עיסוק ישיר בדברי הקב"ה, זוכים ל"צירוף" הגדול ביותר.
וכפי שאומר המדרש
"ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו- הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב" (איכה רבה)
וכפי שנאמר במסכת ברכות (דף יט.):
"תנא דבי רבי ישמעאל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה - אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא: ודאי עשה תשובה"
שתלמיד חכם הלומד תורה, התורה מצרפתו וודאי עשה תשובה.
לעיתים אנו מתקשים בלימוד תורה, ועלולים להתייאש, אך חשוב לדעת כי בלימוד תורה, גם אם לא מבינים, התורה מאירה את נפשותינו ומרוממת אותנו ועצם הלימוד עושה את הלומד טוב יותר.
חבית ללא תחתית ותלמידו של רבי פרידא
ניתן לראות זאת במשל המובא במדרש:
"אמר רבי לוי: משל לטרסקל (=חבית) נקוב ששכר בעליו פועלים למלאתו. מי שטיפש מהו אומר: 'מה אני מועיל? מכניס בזו ומוציא בזו!' מי שפיקח מהו אומר: 'ולא שכר כל חבית וחבית אני נוטל?!' כך מי שהוא טיפש מהו אומר: 'מה אני מועיל ללמוד תורה ומשכחה?' מי שהוא פיקח מהו אומר: 'ולא שכר יגיעה הקב"ה נותן?!' " (ויקרא רבה פרשה יט)
אך המשל קשה, מדוע ירצה בעל הבית וישכור פועלים שינסו למלא חבית נקובה שלא ניתן למלא אותה?
ניתן להסביר כי המטרה שלשמה שכר בעל הבית את הפועל וביקש ממנו למלא את החבית במים, איננה מילוי החבית, אלא ניקוי החלק הפנימי שלה! ובנמשל- מטרתו של הקב"ה איננה רק שנמלא את עצמנו בתורה, אלא שננקה את עצמנו מבפנים, ולכל אחד מאיתנו יש חביות פנימיות הזקוקות לניקיון, וכל רגע שאנו לומדים תורה גם אם אין אנו זוכים לזכור או להבין את הסוגיא על בוריה, אנו מזדככים, מתעלים ונצרפים באש התורה.
כך נבין את הנהגתו של רבי פרידא עם תלמידו קשה ההבנה (עפ'י עירובין נ"ד (:
לרבי פרידא היה תלמיד, שהיה לומד איתו ארבע מאות פעם, ורק אז הבין. יום אחד נצרך רבי פרידא ללכת לדבר מצווה (התלמיד ידע זאת). ניסה רבי פרידא באותו יום ללמדו והנה התלמיד לא קלט גם לאחר שחזר בפני אותו
תלמיד ארבע מאות פעם על הלימוד כבכל יום. שאלו רבי פרידא: "מה שונה היום מכל יום אחר?", ענה לו התלמיד:" מאז ששמעתי שהרב יצטרך לצאת לדבר מצווה, הוסחה דעתי, וכל הזמן לא הייתי מרוכז כי אמרתי לעצמי עכשיו יקום הרב וילך". ענה לו רב פרידא:
"אל תדאג לא אעזוב את בית המדרש עד שתבין ". חזר
ולימדו ארבע מאות פעמים נוספות. יצאה בת קול ואמרה לרבי פרידא: "יתווספו לך ארבע מאות שנות חיים".
מסיפור זה עולות תהיות קשות וכי אין לרבי פרידא דבר אחר לעשות אלא לחזור על אותו לימוד עבור אותו תלמיד?! וכן התלמיד עצמו האם איננו מבין כי הלימוד איננו מתאים לו, ועליו להסיק את המסקנה לקום ולעסוק במשהו אחר? (וכנראה שהתלמיד בענייני העולם היה "מבין", שהרי שמע את החדשות שרבו צריך לצאת והסיק את המסקנה המתבקשת...)
וע"פ מה שאמרנו, מובן הדבר, מאחר וגם רבי פרידא וגם תלמידו ידעו את ערך הלימוד כשלעצמו, גם ללא ההבנה, וידעו שהתורה "מצרפת" ושבכל פעם שהם חוזרים על אותה סוגיה, הם מתעלים, נעשים טובים יותר ומתקרבים לקב"ה בעצם זה שהם מנסים להבין את דבריו.
כך גם אנו, אם המצוות מצרפות אותנו, אין צירוף גדול מהתורה.
יהי רצון שנזכה להתקרב לקב"ה, נזכה להבין טעם המצוות, ושנדע שבלימודנו אנו מתקרבים לקב"ה ונעשים טובים ומצורפים יותר.
