פרשת מטות- "הכל דיבורים",דיבורים זה הכל!
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור הצדיק אבד...
זה עתה נתבשרנו בשתי בשורות מעציבות ומדאיגות: האחת על פטירתו של הרב אלישיב זצ"ל, והשניה על הפיגוע בבולגריה בו נפצעו ונהרגו יהודים הי"ד. כמעט מאליו עולה הפסוק: 'הַצַּדִיק אָבָד ... כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק'(ישעיהו נז א). אנו מאמינים כי הצדיקים מגינים על הדור בתורתם ובתפילתם, ויום סילוקם קשה הוא לעולם. בגמרא כתובות מסופר על רבי שבסוף ימיו חלה וסבל יסורים קשים. ראתה שפחתו של רבי שתלמידיו ממשיכים להתפלל עליו שיחיה, קמה ועשתה מעשה שגרם לתלמידיו להפסיק לרגע להתפלל עליו ובאותו רגע נפטר רבי.
הרב קוק זצ"ל מפרש, ששפחתו של רבי סברה, שעיקר מעלתו של צדיק ות"ח תלויה ביכולתו להורות ולהנהיג, ולכן ברגע שמחלתו ויסוריו מונעים זאת ממנו מוטב לו שיעבור לעולם שכולו טוב ולא יסבול. אך התלמידים יודעים (וזאת האמת!) כי עצם נוכחותו של הרב עמהם משפיעה שפע טוב לעולם, לפיכך בכל מצב סילוקו קשה להם ולעולם.
הרב אלישיב בצעירותו לא נתפרסם בזכות כשרונות יוצאי דופן, אלא דווקא בזכות שקידתו והתמדתו המופלאים, וכן בזכות שכלו הישר. הוא זכה שאשתו - ביתו של הצדיק ר' אריה לוין זצ"ל, בהדרכת אביה ובציוויו הסירה מעליו כל טרדה שבעולם במסירות נפש מופלאה ממש, והקדישה כל כולה לצמיחתו של בעלה עד שהגיע לאותה גדלות עצומה בתורה, זכותו תגן עלינו.
לא יחל דברו - לא יחלל דברו
ידוע ומקובל כי המחשבה, הדיבור והמעשה, עולמות שונים הם ופערים גדולים ביניהם. אף בעולם ההלכה חלוקים הם זה מזה, ולא ראי זה כראי זה. אך אף על פי שאינו דומה דיבור למעשה, הדיבור אינו הפקר!
אנשים רגילים לומר: 'אז מה אם אמרתי? רק אמרתי'!, או בנימת זלזול על דבר שאינו רציני: 'הכל דיבורים'. אבל פרשתנו מלמדת אותנו שדיבורים הם דברים רצינים מאד. דיבורים יוצרים מציאות!
נאמר בפרשתנו: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. פירש רש"י לא יחל דברו - 'לא יעשה דבריו חולין'. כי הדיבור קודש הוא. פרשת נדרים ושבועות מעמידה אותנו על כך שדיבורו של אדם אינו נשאר באוויר בגדר דיבור בעלמא, אלא יוצר מציאות של קדושה. בנדר - אדם מקדיש חפץ או אוסר אותו לאכילה בהנאה כהקדש. הנה בדיבור פה הפך הוא
חפץ חולין לחפץ קדוש. ובשבועה אדם קרא את שם ה' על מעשיו ובכך התחייב על אמיתותם של דברים או על הכרח לקיימם. מעתה אם יחלל את שבועתו, לא את דבריו חילל אלא את שם ה' שחל על אותם דברים. לפיכך, עוון שבועה חמור כל כך וקשור קשר בל יינתק לחילול ה', כי לא את דבריו חילל האדם אלא את שם ה'. מדוע באמת דיבורו של אדם קדוש הוא?
נפש חיה - רוח ממללא
סוד הדבר נעוץ בראשיתו וביצירתו של האדם: וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: ותרגם אונקלוס לנפש חיה - לרוח ממללא.
גופו של אדם מן האדמה, אך הדיבור הוא הוא החלק האלוקי של האדם. (בגמרא סנהדרין סה, מסופר על אמורא שהצליח ליצור אדם, גולם. אך הגולם לא היה מסוגל לדבר!) וכך כותב ספר החינוך:
לפי שהאדם לא ישתתף בעליונים זולתי בדבור, והוא כל החלק הנכבד שבו, וזה יקרא באדם נפש חיה, כדמתרגם אונקלוס והות באדם לרוח ממללא, כי שאר חלקי הגוף מתים הם, ואם יפסיד האדם זה החלק הטוב ישאר הגוף מת וככלי אין חפץ בו. על כן נתחייב לקיים דבורו במה שהוא משתמש בו בדברי שמים מכל מקום, כגון בהקדשות ובכל דברי הצדקות. וביתר כל עניני העולם, אע"פ שלא נתייחדו בהן עשה ולאו, ציוו חכמים והזהירו כמה אזהרות שלא ישנה אדם בדבורו (מצוה ש"ן)
דווקא בגלל מעלתו וקדושתו של הדיבור יש להיזהר כפל כפליים שלא לחללו. ניתן לדמות את העניין לבלשאצר מלך בבל שנפל הוא וממלכתו בעוון ששתה יין לשוכרה בכלי בית המקדש ונהג בהם בהוללות.
לאחרונה שמתי לב שבנוסח: 'על חטא' אותו אנו אומרים ביום הכיפורים, למעלה משליש הם חטאים התלויים בדיבור פה!
לא יחל דברו- לא יעשה דבריו חולין, כי הדיבור קודש הוא.
תורה ותפילה - דיבור ומעשה
ומידה טובה כפולה ומכופלת. כמה גדולה מעלתו וזכותו
של מי שמשתמש בכוח פיו בדברים חיוביים, בדברים נעלים, ובמיוחד כל מה שקשור לעסק התורה. אדם בורא עולמות בדיבורו, הוא יוצר מציאות חדשה ונוספת של קדושה ושל תורה המרחפים בחלל העולם.
כך כותב הגר"ח מוולז'ין בספרו 'נפש החיים':
וכ"ש חידושין אמיתים דאורייתא המתחדשין ע"י האדם. אין ערוך לגודל נוראות נפלאות ענינם ופעולתם למעלה. שכל מלה ומלה פרטית המתחדשת מפי האדם. קב"ה נשיק לה ומעטר לה. ונבנה ממנה עולם חדש בפני עצמו. והן הן השמים החדשים והארץ החדשה שאמר הכתוב. כמו שכתוב בהקדמת הזוהר (ד"ד ע"ב), ר"ש פתח, "ואשים דברי בפיך" (=כמה אית ליה לבר נש לאשתדלא באורייתא יממא ולילא. בגין דקב"ה ציית לקליהון דאינון דמתעסקי באורייתא. ובכל מלה דאתחדש באורייתא על ידא דההוא דאשתדל באורייתא עביד רקיעא חדא) [כמה יש לו לבן אדם לעסוק בתורה יומם ולילה, כיון שהקב"ה מקשיב לקולם של אלו המתעסקין בתורה, ובכל מילה המתחדשת בתורה על ידי ההוא שעוסק בתורה עושה רקיע חדש]: (ספר נפש החיים - שער ד - פרק יב)
השפת אמת מוסיף כמו כן, כי אף מעלת התפילה הנחשבת כקרבן כאמור:'ונשלמה פרים שפתינו', אף היא נובעת מן הכוח המיוחד של הדיבור ההופך למציאות הדומה למעשה:
בענין הנדרים ושבועות דכתיב לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין מכלל שכח הדיבור קודש והוא כח הפה שזכו בנ"י בכח התורה. וכל מ' שנה שעסק עמהם משה רבינו ע"ה בתורה קבע בהם כח הקול ולשון הקודש. לכן צוה להם על שמירת הדיבור. ונסמכה הפרשה לתמידין ומוספין להיות התפלות במקום תמידין כמ"ש ונשלמה פרים שפתינו. וזהו בכח פיהם של ישראל כמו הראשונים שהתפללו בשם והי' ניתקן ע"י התפלה שיודעין איך להתפלל בשם הי' זה עצמו תיקון הקרבן. וז"ש ככל היוצא מפיו יעשה וכמו כן בתורה כמ"ש זאת התורה לעולה כו' העוסק כאלו הקריב כו'.:(שפת אמת תרס"א]
מעתה כמה נאה הצליל החדש אותו אנו שומעים בסיומו של המשפט: 'ככל היוצא מפיו - יעשה'! לאמר, אל תפריד בין המעשה לבין הדיבור, כי הדיבור עצמו אמור להיות בחינת מעשה. וכך בדיוק ובאותו לשון ממש מזהיר משה בפרשתנו את בני גד ובני ראובן: 'והיוצא מפיכם - תעשו'!
מעתה אל תאמר: 'הכל דיבורים', אמור מעתה: 'דיבורים זה הכל'!
