פרשת פנחס - שנים ליום עולה תמיד
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור קרבן התמיד
רובנו ככולנו נוטים להתייחס בזלזול לדברים שבשגרה. אנחנו מתלהבים מדברים חדשים, מאירועים חד פעמיים ויוצאי דופן. סדר יום שגרתי נתפס בעינינו כמשעמם, אפרורי וללא ברק. אנו מחפשים תמיד את הריגושים שבאירועים מיוחדים. תנו לנו חידושים שידליקו לנו ברק בעיניים.
יחס זה חודר ומשפיע על כל מערכות חיינו והוא מחלחל וכובש לו מקום גם בכל הנוגע לעבודת ה' שלנו. הרי אין להשוות את ההתלהבות ורגשי הקודש שעה שאנו עומדים בתפילת הנעילה לתפילת מנחה שגרתית באמצע חודש שבט. כולנו זוכרים את אותה התרגשות שאחזה בכולנו עת ברכנו ברכת החמה (ברכה - שמברכים אותה אחת ל-28 שנה) האם עצרנו לרגע לחשוב איך נראתה באותו יום קריאת שמע (מדאורייתא!) שלנו?!
אכן דווקא קרבן התמיד העומד בראש פרשת הקורבנות מעמיד בפנינו תמונה שונה וכמעט הפוכה. קרבן התמיד מעמיד אותנו מול השגרה המבורכת שבעבודת ה' - 'שנים ליום עולה תמיד'.
תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם
קרבן התמיד, אותו קרבן שגרתי ויומיומי, הוא הפותח את פרשת הקרבנות. יתירה מזו, גם בימים מיוחדים, ימים חגיגיים בהם מקריבים את קרבנות המוספים, פועלים על פי הכלל 'תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם' קרבן המוסף קרב אך ורק לאחר שהקריבו את קרבן התמיד, כמו שנאמר: 'על עולת התמיד'. קרבן המוסף הוא קרבן חגיגי, מיוחד ויוצא דופן, ואף על פי כן קרבן התמיד האפרורי והשגרתי קודם לו - תדיר קודם. כי בנין אמיתי אינו נבנה ברגע אחד ומהפך בנפש אינו מתרחש באירוע חד פעמי מרומם ומרגש ככל שיהיה. דווקא עבודה תדירה ויומיומית, עיקשת ומתמדת, אף שנראית במבט ראשון כשגרתית ואפורה, דווקא היא זאת שנעשית לנכסי צאן ברזל שלנו ולחלק בלתי נפרד מבנין האישיות שלנו.
בהקדמת 'עין יעקב' על אגדות הש"ס, מביא הוא מדרש המביע בקצרה ובתמציתיות רעיון זה: בן פזי אומר שנים ליום עולה תמיד, זה כלל גדול בתורה.
משל התלולית ומשל הכיכר - הדף היומי וסיום הש'ס
חז"ל רואים ברכה מרובה בשגרה ובקביעות, במשימות הנכנסות לסדר היום שלנו באופן שיטתי ומסודר. שגרה מבורכת זו מאפשרת לאדם להתמודד עם משימות ולכבוש אף יעדים שנראים במבט ראשון כבלתי ניתנים להשגה. פתגם סיני עתיק אומר: גם צעדה של אלפי
קילומטרים מתחילה בצעד אחד קטן. וחז"ל נסחו לנו את זאת בשני משלים: משל התלולית ומשל הכיכר.
משל לתלולית (=גבעה שיש ליישרה) זו של עפר. מי שטפש מהו אומר מי יכול לקצות את זו? מי שפקח מהו אומר הריני קוצץ שתי משפלות (=שני סלי עפר) היום שתי משפלות למחר עד שאני קוצץ את כולה כך מי שטיפש אומר מי יכול ללמוד את התורה נזיקין ל' פרקים כלים ל' פרקים מי שפיקח מהו אומר הריני שונה שני הלכות היום שני הלכות למחר עד שאני שונה את כל התורה כולה
אדם מסוגל להתייאש בעומדו ניצב מול הכמות העצומה של חומר נלמד הנדרשת מכל הרוצה ללמוד את תורת ה'. אך משל התלולית אומר לאדם: אל יאוש! אל תהיה "טיפש"! כל מה שנדרש ממך זו קביעות וסדר יום שיטתי ומסודר. שתי הלכות היום, שתי הלכות מחר, עד שאתה לומד את כל התורה כולה. המשל השני משל הכיכר מתייחס לקושי ההבנה, עומק המושגים, מאמצי הטיפוס לגובה, הכרוכים למי שרוצה להגיע להבנה וללימוד אמיתי של תורת ה'.
משל לככר שהיה תלוי באוירו של בית(=תלוי בגובה רב) מי שטיפש אומר מי יכול להוריד את זה? מי שפיקח אומר ולא אחר תלאו?! אלא מביא שני קנים ומספקן(=מדביקן ומחברן) זה לזה ומורידו כך מי שטיפש אומר מי יכול ללמוד תורה שבלבו של חכם מי שפיקח אומר והוא לא מאחר למדה אלא הריני לומד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שאני לומד את כל התורה כולה (ויקרא רבהפרשת מצורע פרשה יט)
גם אם ברגע זה הינך מרגיש ש'זה גדול עלי', אם תתמיד בשגרה מבורכת, בקביעות ובעקשנות, תצליח להגיע למרחקים גדולים ולטפס לגובה רב. שתי הלכות היום, שתי הלכות מחר, עד שאתה לומד את כל התורה כולה. זו ההזדמנות לקרוא לכם לבוא ולהצטרף ללימוד הדף היומי. בימים אלה עומדים רבבות אנשים בארץ ובעולם לסיים את הש'ס הבבלי. את הצעדה הזאת הם החלו לפני שבע שנים, ובדף יומי אחד בכל יום, עומדים הם עתה מאושרים לפני קו הסיום. גם אני ואתה מסוגלים לעשות זאת ולעמוד אנחנו עוד שבע שנים במעמד זה, עם קנין גדול ועצום שרכשנו רק בזכות 'שנים ליום עולה תמיד', שתי הלכות היום ושתי הלכות מחר, דף אחד היום ודף אחד מחר.
רבי עקיבא- אבנים שחקו מים
ההפנמה של עוצמת ההשפעה הנובעת מכח השגרה המוברכת, היא שהביאה את רבי עקיבא אל שערי בית המדרש. וכך אומר לנו המדרש:
מה היה תחלתו של ר' עקיבא. אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו אמרו לו המים שתדיר נופלים עליה בכל יום אמרו לו
עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים (איוב י"ד י"ט). מיד היה רבי עקיבא דן ק"ו בעצמו מה רך פסל את הקשה דברי תורה שקשין כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם מיד חזר ללמוד תורה. (מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ו)
לא ניתן להצביע על שום טיפה מהטיפות שהיא היא זאת שיוצרת את הנקב ואת הגומא. אף על פי כן, אם לאחר זמן מרובה אנו רואים כי אוסף הטיפות כולן הצליחו ליצור גומא, על כרחנו לומר שכל טיפה וטיפה אף שלא חשנו בכך פעלה משהו זעיר ונסתר. רבי עקיבא ציפה מן הסתם בתחילה, לאיזה שהוא אירוע אחד גדול שיגרום לו מהפך, אירוע שישנה בבת אחת את גורלו, וכשאירוע זה לא התרחש הוא הרים ידים והתייאש. אך לאחר שעמד מול הסלע הבין כי בנין האישיות האמיתי מתרחש דווקא מאוסף בלתי פוסק של טיפות קטנות של מים חיים הנוטפים יום יום ושעה שעה לתוך ליבנו.
המלך ואשתו- הקב"ה ומשה: צווה בני עלי
לאור הדברים הנ"ל ניתן אולי לפרש מדרש קשה המובא ברש"י בפרשתנו. המדרש מתייחס לסמיכות הפרשיות שבין פרשת התמיד לפרשה הסמוכה לה שעניינה בקשתו של משה מה' למצוא מנהיג ראוי לבני ישראל לאחר מותו.
'עלה על הר העברים הזה', אמר לפניו רבש"ע הואיל ואתה מסלקני מן העולם הודיעני מה פרנסים אתה מעמיד לישראל, אמר לו הקב"ה משה ... עד שאתה מצווני על בני צוה את בני עלי, הה"ד (במדבר כ"ח) צו את בני ישראל ואמרת אליהם, משל למה"ד לאשתו של מלך שהיתה מסתלקת מן העולם, אמרה לו חי אדוני המלך אני מפקדת אותך על בני, אמר לה עד שאת מצוה אותי על בני צוה בני עלי (שיר השירים רבה) פרשה א)
המשל מובן. המלך דואג למעמדו ולקשר אשר יישאר לו עם בניו לאחר מות האם האהובה. אך האם המלך בנמשל היינו הקב"ה זקוק לקורבנות? ומה הקשר שבין מיתתו של משה לעניין קרבן התמיד, אתמהה!
אך לדברנו ניתן להסביר, כי משה מבקש מנהיג שירומם את בני ישראל מכח אישיותו המיוחדת, מכח הנהגתו, דוגמת משה רבינו שהעלה את ישראל לשיאים ולמעמדים מרוממים כמו:יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה וכו'. אומר לו הקב"ה, ישנה דרך חלופית. צוה את בני עלי בעבודת התמיד. שנים ליום עולה תמיד. הברכה שתבוא להם מתוך אותה שגרה בעבודה קבועה מתמדת ויומיומית תבנה אותם ותתן את ברכתה יותר ממה שישיגו מכוחו של מנהיג גדול ככל שיהיה. עד שאתה מצוה אותי על בניך צוה בני עלי.
