פרשת חקת - טומאת המת וקדושת החיים
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור קדושת החיים
נושא טומאה וטהרה בכלל, וטומאת המת ואפר הפרה בפרט, הם מכלל החוקים. אפופים הם בסודות גדולים 'ומי עמד בסוד ה''. אף על פי כן ייתכן ואף אנו נוכל למצוא בהם טעם בדרך הפשט והנגלה, באמצעות המסר העולה מפרשיות הללו: דביקות בקדושת החיים.
הכוזרי במאמר השני מבאר כי לכל הטומאות כולן מכנה משותף אחד:מוות וחדלון, ו/או איבוד החיות ברמה כלשהיא. אף הנידה המצורע זב ובעל קרי שייכים לקטגוריה זו. לפיכך ניתן לבאר, כי התורה רוצה להרחיק את האדם ככל שניתן מ'חוויית המוות' וכל השלילה הכרוכה בה ולהנחות את האדם להידבק בחיים ובקדושת החיים.
המפגש של האדם עם המוות ובמיוחד אם הדבר כרוך במותו של אדם קרוב ואהוב ל"ע, עלולה לגרום לאדם לשקוע בייאוש, בדיכאון ובהרגשה של חדלון כמו שאמר קהלת: "הבל הבלים הכל הבל". לעיתים, (וברמה גבוהה יותר) יכול אדם לומר לעצמו, כי כיון שהעולם הזה ארעי וזמני כל כך והגוף סופו להיות בקבר בין כך ובין כך, אם כן עיקרו של אדם היא נשמתו הנצחית וחייו בעולם הבא, ולפיכך לא כדאי כלל להשתדל ולרצות להאריך ימים בעולם הזה.
שתי המחשבות הללו מסוכנות ובוודאי שאינן נכונות. התורה מלמדת אותנו על קדושת החיים, "וחי בהם", ופיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה (חוץ מג' עבירות). ואיסור חמור הוא לאדם לאבד את עצמו לדעת. מצווה גדולה היא לשמור על בריאות הגוף למען יאריכו ימינו בעולם הזה, כי העולם שלנו הוא עולם העשייה והיצירה, ורק פה בעולמנו הזמני אנו יכולים וצריכים לפעול ולתקן.
מספרים כי הגר"א ברגעיו האחרונים אחז את הציצית בידו ובכה ואמר: עולם עולם כמה נפלא אתה! כי הנה יכולים כאן במטבע קטנה אחת לקנות מצווה ששקולה כנגד תרי"ג מצוות, ועתה אני הולך לעולם אשר בו כבר לא ניתן לפעול מאומה!
לפיכך ניתן לומר, כי טומאת המת מסמלת עבורנו תמרור אזהרה שלא לשקוע בחוויה השלילית של המוות, אלא לאהוב חיים. עלינו להתרחק מטומאת המת ולהידבק בקדושת החיים. בדרך זו תחדור בנו התחושה והצורך הדחוף, להספיק, לעשות, לפעול, ליצור, להשפיע, בכל רגע ורגע שבחיינו.
קידוש ה' במשנת הרמב"ם
נרחיב את הדבר בהתבוננות במצוות קידוש ה'.
הרמב"ם בהלכות יסודי התורה בבואו להבהיר את גדרי מצוות קידוש ה', פותח בפתיחה מעניינת:
כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי, כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.
(רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה)
הדרך בה הרמב"ם פותח הלכות אלו מעוררות קושי מסויים, הרי הרמב"ם בא להבהיר את מצוות קידוש ה' היינו את ה'יהרג ואל יעבור'. אם כן מדוע מצא הרמב"ם לנכון לפתוח דווקא בשלילה היינו ב'יעבור ואל ייהרג', ועוד להוסיף על כך שאם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו?! לכאורה על הרמב"ם היה לכתוב תחילה (לאחר ה'כיצד') את המקרים בהם חייב אדם למסור נפשו על קידוש ה' ורק בסוף ובהמשך לבאר מתי הדבר אסור?!
נראה כי הרמב"ם בדרך פתיחה זו בה מודגש באופן בולט עניין קדושת החיים, הגדיל והעלה את מצוות קידוש ה' לרמה גבוהה יותר. שהרי השומע על חובת מסירות נפש, יכול היה לחשוב בליבו כי הדבר נובע מחמת זלזול או פחיתות בערך החיים, החיים אינם חשובים כל כך ויותר טוב למות על קידוש ה'. אך מחשבה זו מוטעית ביסודה, כי אדרבה, אין דבר נעלה יותר מקדושת החיים, ואין לאבדם אפילו בשביל מצוות חשובות כשמירת שבת, ומי שמוסר נפשו במקום שאינו מצווה אף לצורך מצווה מתחייב בנפשו. ואף על פי כן יש דבר נעלה וגבוה יותר אף מקדושת החיים והוא קידוש ה' במקום בו אנו מצווים למסור את הנפש. העלאת ערך קדושת החיים מעלה ומרוממת פי כמה וכמה את ערכה של מצוות קידוש ה'.
קידוש ה' בחיים ובמעשה
המסקנה ההגיונית העולה מכך, כי הדבר הנפלא ביותר הוא מי שיצליח לקדש שם שמיים בחייו! שהרי אדם זה זוכה לשלב יחדיו את שני הערכים הנעלים ביותר, את קדושת החיים ואת קידוש ה'. לא ויתור על ערך קדושת החיים לצורך הערך הנעלה של קידוש ה', אלא שני ערכים הפועלים כאחד יחדיו ובהרמוניה. לפיכך מובן היטב מדוע מסיים הרמב"ם את פרק קידוש ה' בחכם המקדש שם שמים בהנהגותיו ובמעשיו.
וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם
ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.
(רמב"ם יסודי התורה פרק ה הלכה יא)
על דברי הרמב"ם הללו ניתן להוסיף את מה שבארנו פעמים רבות, שישנו קידוש ה' וחילול ה' המתלווה למצבו וגורלו של עם ישראל, כמבואר בנבואת יחזקאל (פרק לו עיי"ש). לפיכך כל המשתדלים והעושים לרומם את מצבו של עם ישראל ולהתגשמות נבואות הנביאים בשוב עם ישראל לארצו ובהתבססו בארצו, הרי אף הם שותפים לקידוש ה' בחיים. אשריהם ואשרי חלקם!
בין 'קדושת החיים' ובין 'לעשות חיים'
על הפסוק שבפרשתנו:'אדם כי ימות באהל'- דרשו חז"ל: 'אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באוהלה של תורה'. והנה אף על פי שדרשה זו מובנת לכשעצמה, ראוי למצוא הסבר מניח את הדעת למיקומה בפרשת פרה.
לאור הנ"ל ניתן לומר, כי לאחר שהובלט והודגש ערך קדושת החיים, יש להיזהר שלא להיסחף ולהגיע מכאן להקצנה עד כדי הקדשת והפניית כל המרץ על מנת 'לעשות חיים'. הבדל עצום יש בין קדושת החיים ובין לעשות חיים. קדושת החיים נובעת מתוך הבנה לתפקידו של אדם בחייו וסגולתו להתקרב אל הקב"ה לפעול, לתקן, לרומם ולהתרומם. לשם כך אנו זקוקים לחיות חיים ארוכים ובריאים ולהיעזר לצורך כך בכל העניינים החומרים והגשמיים היכולים לסייע למטרה זו להתגשם. אך בשום פנים ואופן אסור להפוך אותם למטרה ולערך בפני עצמו. אדרבה, על האדם לזכור כל העת מה העיקר ומה הטפל ולא להשתעבד אל החומר, אלא לשעבד את החומר למען הרוח. לכן מזהירה התורה דווקא כאן: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'- אף על פי שהוריתיך על קדושת החיים, אל תתבלבל בין ערך זה ובין המטרה השלילית 'לעשות חיים'. אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, כמי שמשעבד את החומר למען הרוח. עלינו להשתמש בכל העניינים הללו בחכמה ובתבונה, וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות דעות:
המנהיג עצמו על פי הרפואה, אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצורכו אין זו דרך טובה, אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב, וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל, נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה', ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא, ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים, והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך.
