פרשת ויגש - מוסר ומוסר כפול
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור יהודה מבקש רחמים על בנימין. ומיד יוסף פונה ואומר:"אני יוסף. העוד אבי חי? ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו".
הגמרא בחגיגה ה' אומרת, שכשר' אלעזר הגיע לפסוק זה היה בוכה. אמר: "ומה תוכחה של בשר ודם לא יכלו לענות לפניו, תוכחה של הקב"ה על אחת כמה וכמה".
ונשאלת השאלה: היכן יש כאן תוכחה? הרי בסה"כ יוסף שואל אותם שאלה. ובכן, מה הק"ו שלמדו מכאן לתוכחתו של הקב"ה?
כשנתבונן בפסוקים נבחין, כי אכן תוכחה נוקבת ועמוקה לפנינו. ה"העמק דבר", מעיר כי במבט ראשון השאלה של "העוד אבי חי" היא שאלה תמוהה ומוזרה, שהרי יוסף כבר שאל אותם את השאלה הזו בעבר הקרוב, ככתוב "העוד אביכם חי?" (ובינתיים לא השתנה דבר שהרי האחים לא הספיקו לחזור לארץ כנען) . זאת ועוד, הרי כל הטיעון של יהודה ליוסף מבוסס על חובת הרחמים על האב הזקן. בהתבוננות נוספת נבחין כי באמת יוסף לא מקבל תשובה לשאלתו זו ואעפ"כ תיכף ומיד הוא קורא להם ומצווה אותם להביא את יעקב.
לאור זאת עלינו להסיק כי אין שאלה זו שאלה ככל השאלות, שאלה שמצפים לתשובה עליה. זוהי שאלה שמסתתרת אחריה קריאת תוכחה נוקבת. שהרי מהי טענתו של יהודה? יהודה מודה שעל פי דין יוסף צודק, ובנימין אשם שהרי נמצא הגביע באמתחתו. אך אעפ"כ נדרשת רחמנות על האבא! – כאן תופס אותו יוסף בדבריו ואומר: "אני יוסף העוד אבי חי?" למה בעבר, אז במכירה שלי, לא חשבתם על האבא, ועכשיו אתם כן משתמשים בטיעון של האבא. זוהי תוכחה!
ישנה עוד תוכחה מקבילה ודומה בתנ"ך, והיא תוכחתו של נתן הנביא במשל כבשת הרש. דוד, בחושבו שהוא פוסק פסק דין שאינו נוגע אליו הכריז: "בן מוות האיש ההוא". זהו הרגע שבו נתן הנביא מגיש לדוד "ראי" ואומר לו הבט, "אתה האיש".
חז"ל ראו כאן משל ודוגמה לתוכחתו של הקב"ה. הקב"ה לא יראה לנו ישירות את מעשינו ומעללינו, אלא יעשה זאת בדרך עקיפה. לדוגמא, הוא יראה לנו איך אנו מתנהגים בענייני העולם הזה, ואז הוא ישווה לנו לעניינים הרוחניים. ופתאום נגלה נורמות כפולות, מוסר כפול וסתירות פנימיות רבות.
אנחנו הסדרניקים. כששרתנו בצבא הפנמנו את המסר ש"אין לא יכול – יש לא רוצה" להלכה ולמעשה. קמים למסדר בוקר בחמש בבוקר ולא בדקה איחור. ופתאום אנו רואים, שכשאומרים לאדם להגיע לאיזו תחנה בשמונה בבוקר, אז הוא מגיע בדיוק. אז מה עם השכמה לתפילת שחרית? ולמה לישיבה ביום ראשון אנו לא באים בשמונה בבוקר. הרי אנו צריכים להתייחס לתורה לפחות כמו לעסק. כמו שאנשי עסקים לא מבזבזים יום עבודה על אירועים, כך גם אנו צריכים להתייחס לזה.
כבר אמרו באירוניה ובלעג "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" – כשאנו בני תורה, יש לנו זמן לכל הדברים האחרים...
כשהקב"ה יבוא להוכיח אותנו, הוא לא יגיד לנו "עשית ככה", אלא הוא יוכיח אותנו בדיוק כמו שיוסף הוכיח את אחיו. לדוגמא, לא ייתכן שבחור מסיים שנה של לימוד מסכת, והוא אינו יודע אותה! שהרי באוניברסיטה מי שהחסיר דואג להשלים את החומר החסר ולפני בחינה הוא משתדל לדעת ולזכור את כל החומר! בואו נראה את הכוחות שלנו בדברים אחרים, ונעשה מהם היקש לעניינינו הרוחניים.
בתנא דבי אליהו יש מסר דומה: אליהו פגש אדם שהלעיג עליו. אליהו שאל אותו מה תענה ליום הדין? והלה ענה: יש לי תשובה לכל שאלה. אם ישאלו אותי מפני מה לא למדת תורה? אענה כי לא נתנו לי שכל לזה. שאל אותו אליהו אודות מלאכתו, וענה שהוא צייד. שאל אותו אליהו מנין הוא יודע את מלאכת הצייד, וענה הלה כי יש לו ניסיון ושכל בשביל זה. אמר לו אליהו, ואם על דבר כזה יש לך שכל, על תורה שנאמר בה "כי קרוב אליך הדבר מאוד" על אחת כמה וכמה.
זו תוכחתו של ריבונו של עולם.
יש אנשים שיש להם הרבה אמונה וביטחון בכל מה שנוגע לאחרים. כשמספרים להם על איש חולה שצריך עזרה הוא משיב "הקב"ה יעזור", אבל כשזה נוגע לחייו שלו הוא מתרוצץ לחפש את הרופאים הכי טובים.
כשהמהר"ם שפירא הקים את ישיבת חכמי לובלין, הוא טען בתיסכול שכל אחד משתמש במאמר שלא מתאים לו. התלמידים מתלוננים ש"אם אין קמח אין תורה" והתורמים טוענים הרי כתוב "כך היא דרכה של תורה –פת במלח תאכל ומים בשורה תשתה"... עולם הפוך!
מסופר על ר' שלום שבדרון שראה פעם ילד של שכנתו נופל ופניו התמלאו דם רב. נשאו ר' שולם בידיו, וצעד ברחוב לעבר בית אימו. בעודם צועדים בדרך, מבחינה בהם השכנה (אם הילד) ובהיותה בטוחה שהפצוע הוא בנו של ר' שולם הפטירה: אל תדאג,זה יעבור, זה לא כ"כ נורא... אך כשהתקרב אליה הבינה לפתע כי מדובר בבן שלה, היא התחילה לצרוח:אוי געוואלד, געוולד הבן שלי... אזי ר' שלום עודד אותה ואמר לה: "אל תדאגי, זה יעבור, זה לא כ"כ נורא..."
מניין המוסר הכפול הזה? חז"ל אומרים: לא תהא כוהנת כפונדקית. אנו נדרשים להשוות את הנורמות שאנו מציבים בכל הקשור אלינו, לנוחיותינו, לבריאותינו שלנו – ולהעתיקם ביחס לחברינו. ואהבת לרעך כמוך. כמו כן הרף הגבוה שאנו מציבים בעניני גשם הוא הרף שיוצב מעתה גם בעניני הרוח.
נסיק מהכוחות שמתגלים בתוכנו כשאנו רוצים להשיג דבר חשוב – אזי אנו יודעים להגיע בזמן. אז מדוע בתפילה אנו לא באים בזמן? מה נגיד ביום הדין?
אותה שמחה והתלהבות האופפת אותנו כשאנו משיגים חפץ חדש כלשהוא – את אותה השמחה אנו צריכים להעתיק למצווה חדשה. וכן עוד על זה הדרך. אם כך ננהג, אזי תהיה לנו תשובה ליום הדין, בעז"ה.
