פרשת תולדות – באר מים חיים
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור בארות יצחק
הבארות אשר חפרו עבדי יצחק וכל מה שהתחולל סביבם זכו לתיאור מפורט וארוך בפרשתנו:
וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו: וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים: וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ: וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ:
(בראשית, כו פס' יח-כב)
הרמב"ן הנאמן לשיטתו ש"מעשה אבות סימן לבנים", מוצא אף כאן רמז לדורות, וז"ל:
יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות, ואין בפשוטי הספור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק, והוא ואביו עשו אותם בשוה, אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דבר עתיד. כי "באר מים חיים" ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק, ולכן הזכיר באר מים חיים, כמו שאמר (ירמיה יז יג) מקור מים חיים את ה'. וקרא הראשון עשק, ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אותנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו. והשני קרא שמה שטנה, שם קשה מן הראשון, והוא הבית השני שקרא אותו כשמו שכתוב בו (עזרא ד ו) ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם, וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה. והשלישי קרא רחובות, הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה, והאל ירחיב את גבולנו..., ופרינו בארץ, שכל העמים יעבדוהו שכם אחד:
(רמב"ן, כו פס' כ)
מים חיים ומי באר
יש לציין כי גם במקום אחר (ביחס לבאר שם נפגשו יעקב ורחל) מבאר הרמב"ן כי הבאר מסמל את בית המקדש, והמים החיים הנשאבים ממנה הם הקדושה ורוח הקודש שזוכים לשאוב משם, וז"ל:
כי הבאר ירמוז לבית המקדש, וג' עדרי צאן עולי שלשה רגלים, כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים, שמשם היו שואבין רוח הקדש, או שירמוז כי מציון תצא תורה (ישעיה ב ג) שנמשלה למים (ב"ק יז א), ודבר ה' מירושלם. ונאספו שמה כל העדרים, באים מלבא חמת עד נחל מצרים (מ"א ח סה). וגללו את האבן והשקו, שמשם היו שואבין רוח הקודש. והשיבו את האבן, מונח לרגל הבא:
(רמב"ן, כט פס' ב)
ואכן חז"ל דרשו אף את שירת הבאר (עלי באר ענו לה וגו'), כמתייחסת לשירה על התורה, ופעמים רבות אנו מוצאים בדבריהם: "אין מים אלא תורה".
מים חיים, אך לא מים סתם אלא מי באר.
מסתבר כי ההשוואה בין תורה למים מבטאת צורך בסיסי וקיומי לחיים, וכשם שאין חיים בלא מים כך אין חיים בלא תורה. (כמדומני שאף כיום, כאשר מדענים בוחנים אפשרויות למציאות חיים בכוכבי לכת אחרים, הם מחפשים תחילה סימני מים).
אך מה מבטאת הבאר? מדוע בכל המקומות הללו המים הם דווקא מי באר?
מי באר הם מים שנדרשת חפירת עומק על מנת לזכות להגיע אליהם. המים היו מונחים שם מאז ומעולם, אלא שהיו טמונים ומכוסים בעפר. החפירה לא יצרה מים או הביאה אותם יש מאין אלא אך ורק גילתה אותם ואפשרה להם לנבוע ולפרוץ החוצה. המים שבבאר לא הובאו מרחוק, מבחוץ, אלא הם הם אותם המים אלא שהיו טמונים שם מאז ומעולם והתחבאו בעומק רב. זהו יחודם של מי הבאר.
תורה מצוות ובאר
כך עלינו להבין גם את התורה, המצוות, הקדושה, עבודת ה' וכל ענייני הרוח, אף הם מים חיים. אך לא מים סתם אלא מי באר.
דבר עמוק ויסודי טמון באמירה זו. הקב"ה ציווה אותנו על קיום תורה ומצוות, על לימוד תורה, על עבודת ה'. אך אין אלו דברים שהם מחוץ לנו, אלא הם נטועים בתוכנו בעומק נשמתנו. אנו אומרים בתפילה: "וחיי עולם נטע בתוכנו" – זה נמצא אצלנו בתוכנו פנימה.
מסתבר שלכך כיוונו חז"ל, שרמ"ח מצוות עשה הם כנגד רמ"ח אברים, ושס"ה לאוין הם כנגד שס"ה גידין. יש כאן רעיון האומר שגופנו בנוי ומתוכנן לקיום תורה ומצוותיה. זהו היסוד ש"אבות קיימו תורה קודם מתן תורה". הם הרגישו את זה מתפרץ מתוכם ומעומק פנימיותם.
אכן נדרשת עבודה גדולה, חפירה לעומק, סילוק כל העפר הלכלוך והרפש מכל סוג שהוא... אך לאחר מכן אנו זוכים לראות ולגלות כי כל הדברים הטובים האלה נמצאים בנו בתוכנו על אף שלא הרגשנו ולא היינו מודעים לכך עד כה. מתברר כי המים החיים היו בתוכנו תמיד רק זקוקים היינו לחפירת עומק על מנת שנגלה זאת ונמצא את המים החיים הללו.
האדמו"ר מסוכצ'וב בספרו "שם משמואל" מבאר כך את הפסוק:
מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה (משלי כ)
העצה שבלב איש דומה למים עמוקים. העצה = כל אותם רעיונות גדולים, אידיאלים נשגבים, שמסתתרים עמוק במעמקי ליבו של כל אדם. אך רק האדם הנבון זוכה ומצליח לדלות אותם ממעמקים ולהוציא אותם לפועל.
ומוסיף על כך ה"שם משמואל"
דהנה ידוע שטבע המעין כל כמה ששואבין ממנו הוא מוסיף ונובע. א"כ שני רמזים יש בחפירת הבאר, סילוק העפר שחוצץ בפני המים ומטמטמו, והתחדשות המים בכל עת. כי טרם החפירה כשהיו המים טמונים בבטן הארץ לא היו מוסיפין בכל עת אלא עומדים כמו שהיו בלי תוספת ובלי גרעון, ואחרי החפירה נתחדש להם טבע ההוספה וההמשכה ממקור מוצא מים.
(שם משמואל שנת תרע"ו)
פירוש, לאחר שזוכים להגיע למקור המים חיים, הרי שמעתה המים מתפרצים ועולים. נפתחים נתיבים חדשים לא רק למים הראשונים, אלא נפרצה דרך לנביעה מתחדשת, נתיבים למים נוספים המוסיפים והולכים.
אף האדם יכול לזכות לכך בחיי הרוח, וכפי שחז"ל התבטאו על הלומד תורה לשמה: "ונעשה כמעין המתגבר, ונהנים ממנו עצה ותושיה".
זיווגו של אדם
חז"ל מצאו קשר בין הבאר לבין זיווגו של אדם:
שלשה נזדווגו להם זווגיהם מן הבאר, יצחק יעקב ומשה, ביצחק כתיב (בראשית כד) ויצחק בא מבוא באר וגו', ועוד שנזדווגה רבקה לאליעזר למעין, יעקב (שם /בראשית/ כט) וירא והנה באר בשדה, משה וישב על הבאר
(שמות רבה פרשה ל')
מסתבר כי יש כאן מסר והכוונה מתכון מוצלח לחיי נישואין. זיווגו של אדם הוא בחינת באר.
זיווג מוצלח, נישואין מאושרים, הם כאשר כל אחד מבני הזוג מביא את השני להעצמה, שכתוצאה מכך מתגלים בהם כוחות חדשים ורעננים שהיו טמונים ומוסתרים בעומק נפשם ולא באו לידי ביטוי עד כה.
בן הזוג אמור להיות איש התבונות אשר מצליח לדלות את העצה העמוקה שבליבו של רעהו.
בני הזוג אינם אמורים לנסות לשנות את בן זוגם, גם לא להשתנות, אלא לקבל את הכוח והעוצמה מאיש התבונות העומד לצידם.
אבות מצאו זיווגם על הבאר.
