פרשת כי תבוא - ביכורים, מעשרות, והמחאה החברתית
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור ביכורים מעשרות ו... ותפילה.
פרשת כי תבוא פותחת בשתי מצוות: ביכורים וביעור מעשרות.
במדרש תנחומא כהקדמה למצוות האלו מובא מדרש מעניין ומפליא:
צפה משה שבהמ"ק עתיד ליחרב, וביכורים עתידין לפסק, עמד והתקין להם לישראל שיהו מתפללין שלש פעמים בכל יום(תנחומא כי תבוא)
תמוה, במה נתייחדה פרשת ביכורים שהחשש מביטולה הניע את משה לתקן להם לישראל שלש תפילות? (מלבד עצם ה"חידוש" שמשה תיקן ג' תפילות ואנן קיימ"ל דאבות תיקנום או כנגד קרבנות ואכמ"ל).
נראה לבאר כי שתי המצוות הללו: ביכורים וביעור מעשרות נתייחדו בכך שהתורה עצמה נתנה בהם נוסח קריאה ואמירה כעין נוסח תפילה. לפני האדם ניצבת הזדמנות לעמוד ולדבר עם ריבונו של עולם, לשפוך את שיחו לפני ה'. ומה נדרש מאדם לצורך כך? למעשה כמעט ולא כלום. הרי "אלו דברים שאין להם שיעור... והביכורים". דיו לאדם להביא תאנה אחת שביכרה ולהעלותה לירושלים וקורא הוא עליה את כל הפרשה הארוכה שבמקרא ביכורים. כי "רחמנא ליבא בעי" ויודעת התורה כי עיניו וליבו של אדם נשואים בתקווה ובצפיה אל אותם פירות ראשונים פרי הביכורים. הנכונות להקריב את פרי הביכורים כביטוי להכרת הטוב לריבונו של עולם, ההקרבה הנפשית הנלוות לנכונות זו, היא שפותחת לפניו את השערים, את דלתות העזרה ושערי שמים לעמוד ולשוחח עם ריבונו של עולם.
לפיכך מובן הנאמר במדרש שכאשר משה רואה כי בית המקדש עתיד להיחרב הוא עומד ומתקן להם שלש תפילות, על מנת שחווית התפילה תישאר נצחית ויוכל אדם להמשיך לשוחח, לדבר עם ריבונו של עולם, לשפוך שיחו לפני ה'.
וידוי מעשרות
גם במצוות ביעור מעשרות נתנה לנו תורה נוסח של קריאה הקרוי בפי חז"ל: "וידוי מעשר".
מן הראוי לציין כי בדרך כלל רגילים אנו להשתמש במושג "וידוי" בהקשר לחטאים לעברות ולכשלונות. אך וידוי מעשרות משמש בחז"ל כתיאור לנוסח האמירה בו האדם מוציא בפיו ומוודא דווקא את מעשיו הטובים והתנהגותו על פי התורה וההלכה, ככתוב:
(יב) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ:
(יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי:
(יד) לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי:
(טו) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (פרשת כי תבוא)
עלינו להתבונן מה טעמו של וידוי זה, שהרי לא מצאנו בשאר מצוות שיעמוד אדם לפני ריבונו של עולם ויתוודה שקיים מצוות, או שהניח תפילין כהלכה, ישב בסוכה, וכדומה?
בין נתינה לנטילה, בין אהבה לתאווה
התשובה טמונה במהותה של מצווה מיוחדת זו המתמצית כולה במילה "נתינה" (שימו לב לשורש נ.ת.ן החוזר פעמים רבות בפרשה)
הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו", ייחד קונטרס שלם לעניין החסד. במאמרו הוא עומד על כך שהאנושות כולה מתחלקת בין "הנותנים" לבין "הנוטלים". מרובים הם בעולם האנשים "הנוטלים", אלה המנצלים כל הזדמנות ליטול ולקחת לעצמם אף על חשבון אחרים. לעומתם מועטים הם "הנותנים" אשר במעשיהם הם דומים במקצת לריבונו של עולם אשר נותן ונותן ללא גבול וללא הפסק. הרב דסלר מתייחס בהמשך דבריו ל"אהבה" אשר אינה נבנית אלא מכוח הנתינה כאהבת הורים לבניהם, בניגוד ל"תאווה" שהיא תולדת הרצון ליטול ולקחת. ובפנותו לבני זוג ביום חתונתם הוא אומר:
"הזהרו, יקרים, שתמיד תשאפו להשביע נחת זה לזה, כאשר תרגישו בכם בשעה זו. ודעו אשר ברגע שתתחילו לדרוש דרישות זה מזה, הנה כבר אושרכם מכם והלאה" (מכתב מאליהו קונטרס החסד)
(אדם שזולל בהתלהבות דגים יאמר לך שהוא "אוהב דגים" אך באמת אם היה אוהב דגים הוא היה משאיר אותם חיים במנוחה בים.. למעשה הוא אוהב את עצמו ולצורך כך הוא הורג דגים...)
וידוי מעשרות מתרחש לאחר ביעור מעשרות. הוידוי בא בנקודת זמן בה אדם השלים מעגל שלם של נתינה רחבה ומקפת, לכהן וללוי, לעני ולגר, ליתום ולאלמנה, והוא עומד ומכריז: אני מודע לכך שחובתי כאדם שנברא בצלם, לתת לתת ולתת, ואכן עמדתי במשימה, עשיתי את המצופה ממני, נתתי!
זהו הרגע בו זכאי אדם לעמוד ולשוחח עם ריבונו של עולם. מי שנברא בצלם אלוקים ופעל בהתאם, רשאי לעמוד לפני האלוקים.
אף לאחר החורבן יכול אדם לעמוד בתפילה כאשר: "אני בצדק אחזה פניך"
רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, אמר, דכתיב:" אני בצדק אחזה פניך" (בבא בתרא י.)
וידוי מעשר והמחאה החברתית
בימים אלו מתחוללת במדינת ישראל מחאה חברתית, מחאת הדיור תחת הסיסמא: "העם דורש צדק חברתי". מחאה זו תופסת תאוצה, תופסת כותרות, ממלאת ככרות. מחאה שהחלה באוהלי שדרות רוטשילד התפשטה כאש בשדה קוצים בכל הארץ, והתקשורת כולה התגייסה ומלוה אותה (ולעיתים אף מלבה אותה). מלכתחילה הרגשתי אי נוחות עם מחאה זו, ותחילה היה קשה לי להסביר אף לעצמי מהי הנקודה שמפריעה לי. האם התחושה שיש לראשי המחאה ומוביליה מניעים זרים, ואג'נדה פוליטית? האם בכלל שגופים שמאלנים עומדים מאחריהם ומסיתים כנגד חרדים ומתנחלים? לא !
יש כאן דבר יסודי יותר, עמוק יותר. סוף סוף הבנתי מה הנקודה העקרונית שמפריעה לי להתחבר לעניין.
בעצם יש כאן זעקה כוללת "לקבל". תנו לי דיור, תנו לי זכויות, תנו תנו ותנו. המדינה צריכה לתת לי ואני זכאי לקבל. מאחורי המילים היפות "העם דורש צדק חברתי" מסתתרת קריאה רמה של "מגיע לי". בכיכר המדינה זועקים אנשים ועומדים על זכותם לקבל. התורה מעמידה בפנינו כאתגר את חובתנו לתרום ולתת.
