פרשת פנחס – נוצר תאנה יאכל פריה

הרב יחזקאל יעקבסון

בפרשתנו מודיע הקב"ה למשה כי בקרוב הוא עתיד להיאסף אל עמיו. משה מקבל את הבשורה הקשה, ומבקש מהקב"ה למצוא לו מחליף ראוי: "יִפְקֹד ד' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ד' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה". ואכן הקב"ה עונה לו: "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו... וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו".

במדרש תנחומא בפרשתנו נכתב, כי משה ציפה שבניו יירשו את תפקידו וימשיכו במשימה אותה הוא החל. אך הקב"ה לא בחר בבני משה אלא ביהושע בן-נון, וזה לשונו:

אמר משה, הרי השעה שאתבע בה צרכי... בדין הוא שירשו בני את כבודי! אמר לו הקב"ה (משלי כז) "נוצר תאנה יאכל פריה" - בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה; יהושע הרבה שרתך, והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך. הוא היה מסדר את הספסלים, והוא פורס את המחצלאות. הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל, שאינו מאבד שכרו. קח לך את יהושע בן נון - לקיים מה שנאמר "נוצר תאנה יאכל פריה".

מסתבר הדבר, שאם משה חשב שבניו יירשו את כבודו ודאי היו ראויים לכך מכמה וכמה בחינות. אלא שמה שקורה בפועל הוא, שדווקא מי שרואה את עצמו כמועמד טבעי למשרה לא מתאמץ דיו להיות ראוי לה. הוא חש כי המשרה נתונה בכיסו. מן הסתם זוהי כוונת הקב"ה "בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה".

לעומתם יהושע הוא "נער לא ימיש מתוך האהל", והוא בחינת "נוצר תאנה יאכל פריה".

מה מיוחד בפרי התאנה. אמרו חז"ל:

למה נמשלה תורה כתאנה? שרוב האילנות הזית הגפן התמרה נלקטים כאחת, והתאנה נלקטת מעט מעט. כך התורה- היום לומד מעט ולמחר הרבה, לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתים - עליו נאמר "נוצר תאנה" (במדבר רבה פרשת נשא)

התאנה, בשונה משאר האילנות, אינה נלקטת בבת אחת, וכדי לאכול את פרותיה, זקוק אדם להתמדה, לסבלנות ולאורך רוח.

לא ביום אחד ולא בבת אחת צמח יהושע. יתירה מזו יהושע גם לא זכה למדרגתו בזכות כוחות מיוחדים. את מדרגתו הגבוהה קנה בעמל. הוא היה משכים ומעריב לבית המדרש, מסדר את הספסלים, מנקה את בית המדרש. ההתמדה היומיומית של יהושע היא שעמדה לו. יהושע היה נוצר תאנה יום יום, שעה שעה, נער שלא מש מתוך האהל. לא נבהל משעות קשות ולא נרתע מעבודות ומתפקידים אפורים.

כל לומד תורה, כל בחור בישיבה צריך להפנים את רעיון "נוצר תאנה יאכל פריה". לימוד התורה אינה דומה לשדה שביום אחד קוצרים את כל היבול, אלא כאריית תאנים: בכל יום מוצאים תאנה או שניים, ובסוף מסתבר שיש לאדם הרבה. לימוד התורה צריך להיות מדורג ובנוי: היום שתי הלכות, מחר שתי הלכות וכן הלאה. האדם מתקדם לאט, ובסוף של דבר מסתבר שהאדם למד הרבה מאוד.

מספרים על חכם סיני שבא לפניו אדם מתוסכל שטען שאינו רואה ברכה בלימודו ובמעשיו. הראה לו החכם את קנה הבמבוק. כידוע זרע הבמבוק נזרע באדמה ובמשך חמש שנים אינו צומח כלל - ולפתע ובבת אחת, במהלך של שבועות בודדים, צומח הבמבוק ומגיע לגובה רב מאד. אמר לו החכם הסיני: אנשים חושבים כי הבמבוק מגיע לגובה רב זה במשך כמה שבועות - אך אין זה נכון. כל אותם השנים בהם הזרע היה טמון באדמה – הוא לא בילה את זמנו לריק. גרעין הזרע אסף אנרגיה וכוחות לצמוח בהגיע זמנו לגובה שאנו רואים כעת. כך האדם, וזהו סוד נוצר התאנה. נראה לומר שלכך רמזו חז"ל במאמרם: האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא, דכיון דנבט – נבט ,(תענית ד.) –תלמיד חכם צעיר דומה לגרעין שהיה מונח תחת גוש האדמה, וכיון שהגיע זמנו לנבוט ולצמוח, הוא נובט בבת אחת וצומח לגובה רב. הוא מגיע לכך בזכות הזמן הרב בו היה מונח בשקט ובלא שנראה לעין, תחת גוש האדמה.

א"כ יהושע מלמדנו את היסוד של "נוצר תאנה יאכל פריה". אף אנו יכולים להיות יום-יום בגדר של "נוצרי תאנה" ובסופו של דבר לאכול פירותיה. מסירות נפש, התמדה יומיומית, וביטחון בדרך – הם הדרכים לזכות ל-'יאכל פריה'.

הגמרא בבא בתרא דף ע"ה,ב מתייחסת לפס' "ונתת מהודך עליו":

"ונתת מהודך עליו" – מהודך, ולא כל הודך. זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה...

באופן פשוט ניתן לומר שהזקנים מביטים ביהושע, ותוהים האם יש לו אפשרות להיכנס לנעליו הגדולות של משה. ומשרואים את ההבדל העצום שבין התלמיד לרבו, מסיקים: "אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה". אולם הסבר זה מוקשה. הרי הכול יודעים שיהושע היה תלמידו המובהק של משה. הוא זה שהיה נכנס אל הקודש פנימה, היה שותה בצמא את דברי רבו, ואף התורה מעידה עליו: "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל". האם ישנה ציפייה שהתלמיד ישווה לרבו? ודאי שלא. הרי זה בדיוק המשל שמשלו: "פני משה כחמה, פני יהושע כלבנה". ללבנה אין אור עצמי. כל אורה שואב מאור החמה. אף יהושע יודע שכל מעלתו הרוחנית נובעת מכוחו של משה, ואם כן, מה הבושה והכלימה בכך?

החפץ חיים במאמרו "תורה אור" נותן לנו מבט חדש על מאמר חז"ל זה. לדבריו זקני הדור דיברו על הבושה ובעיקר על הכלימה המכסה את פניהם שלהם בראותם את הישגיו ואת מדרגתו של יהושע. וז"ל:

ושמעתי דהכונה דשם בושה אינו דוקא מפני מעשים שאינם מהוגנים, אלא לפעמים נקרא זה מה שמשיג האדם בושה מפני גודל במעלה שאין לו ערך אליו, והוא מתבייש מרוממות מדרגתו. וזה שנצטווינו בני אברהם ביישנים רחמנים וכו'. אבל עניין הכלימה הוא עניין חרפה שהאדם נכלם מדבר שהוא פשע בעצמו במעשיו המקולקלים, או שלא השיג אותה המעלה שהיה יכול להשיג בעצלותו. וזהו שאמרו שנגד פני משה היו מתביישים מגודל רוממותו שאין להם ערך כלל אליו, אבל מפני יהושע שהיה קרוב למדרגתם וזכה להאיר פניו כפני לבנה ע"י שמושו ששמש את משה רבינו - כמו שאמרו במדרש "ולא מש מתוך אהלו- אהלה של תורה", מפניו היו נכלמים, שהלא במדרגתו היו וגם הם היה בידם לזכות לכבוד הזה..

החפץ חיים מבחין בין "בושה" לבין "כלימה". בושה מתגלה כאשר האחד נבוך מנוכחותו של מישהו הגדול ממנו בחכמה. זו תחושה טבעית, שאינה נובעת ממעשה לא נכון של המתבייש. כלימה, לעומת זאת, שייכת כאשר אדם הבין שהוא לא נהג כשורה.

ביחס שבין דרגתם לדרגת משה רבנו. על כך שייך לדבר על "בושה". אולם הם לא נכלמים, כי הבינו שמשה הוא 'אחד בדורו'.

אולם, מפני יהושע שהיה קרוב למדרגתם, נכלמו הזקנים. מצד נקודת הפתיחה וההתחלה שלו, היה יהושע כמו כל אחד אחר משבעים הזקנים. אף על פי כן, זכה יהושע להאיר פניו כפני לבנה על ידי ששימש את משה. כאן נכלמו הזקנים.

ממשיך החפץ חיים ומסביר, שזהו גם מסר אלינו. אנו יודעים כי "כל אחד נכווה מחופתו של חבירו". אין אנו נכלמים מלראות גדולי דור, תלמידי חכמים מופלגים ורבנים גדולים.

אולם כאשר אדם רואה את חברו, זה שישב איתו באותו הספסל, שהוא התקדם עשרת מונים לעומתו - כאן הוא נכלם. שהרי גם לו עצמו יש את אותם התנאים להצלחה, אותן נקודות פתיחה – ובכל זאת, חברו התאמץ יותר, והצליח.

ממשיך החפץ חיים ומשליך את הדברים אל כל אחד ואחד מאיתנו:

וכן יקרה לכל אדם אם יתעצל מלעמול בתורה בכל כוחו, וע"י עצלותו יהיה נשאר ריק מחלקי התורה שהיה בידו להשיגה כחברו - יבוש ויכלם אח"כ מאור פניהם אשר יבהיקו למעלה מאור תורתם, ואז כבר לא יהיה בידו לתקן.

ישנם דמויות שכשאנו מביטים בהם אנו מבינים שלעולם לא נגיע לדרגתם, ואת זה מסמל משה רבינו. אבל יהושע הוא דגם ואבטיפוס לכולנו. הרי גם יהושע לא זכה למדרגתו אודות לכוחות מיוחדים. את דרגתו קנה בעמל, בעבודה יומיומית אפורה וסיזיפית. הוא היה משכים ומעריב לבית המדרש, מסדר את הספסלים, מנקה את בית המדרש. ההתמדה היומיומית של יהושע היא שעמדה לו.

דווקא אותם דברים טריוויאליים, כמו ניקוי בית המדרש וסידורו – גורמים לאדם להרגיש שייכות אל הקודש, להתחבר בצורה עמוקה יותר אל הלימוד, ובסופו של דבר להתעלות.

יהושע מלמדנו את היסוד של "נוצר תאנה יאכל פריה". אף אנו יכולים להיות יום-יום בגדר של "נוצרי תאנה" ובסופו של דבר לאכול פירותיה. מסירות נפש, התמדה יומיומית, וביטחון בדרך – הם הדרכים לזכות ל"יאכל פריה".