פרשת חקת – בואו חשבון
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור בסוף
הפרשה מסופר שישראל מבקשים לעבור בנחלת סיחון בדרכם ארצה. סיחון מלך חשבון מסרב
ויוצא כנגדם למלחמה, שבסופה ישראל כובשים את ארץ סיחון:
"וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ: כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא
וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ
עַד אַרְנֹן". (במדבר כא, כה-כו).
מיד
לאחר מכן התורה מאריכה בסיפור שלכאורה אינו קשור אלינו ונראה כמיותר:
"עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן
תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן: כִּי אֵשׁ
יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי
בָּמוֹת אַרְנֹן: אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם
כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי
סִיחוֹן" (שם שם, כז-כט).
בפשוטו
של מקרא כאשר כבש סיחון את מואב, אמרו המושלים דהיינו המלכים והמשוררים של אותה
תקופה "בואו חשבון" וכו', שירה של התפעלות על הניצחון, וקנאה ואוי למואב
על שנצחו אותם סיחון ועמו.
השאלה
המתבקשת- מה זה נוגע לנו? ובאמת, אומרת הגמרא שמדובר על מלחמת היצר:
"א''ר שמואל בר נחמן א''ר יוחנן מאי דכתיב (במדבר כא, כז)
: 'על כן יאמרו המושלים' וגו'? המושלים- אלו המושלים ביצרם. בואו חשבון- בואו
ונחשב חשבונו של עולם; הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. תבנה ותכונן-
אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה, ותכונן לעולם הבא. עיר סיחון- אם משים אדם עצמו
כעיר זה, שמהלך אחר סיחה נאה. מה כתיב אחריו? 'כי אש יצאה מחשבון' וגו'..." (ב"ב
עח:) (וע"ש ברשב"ם).
עד
כאן אנו מבינים רק חצי עניין- חז"ל דורשים את הפרשה הזאת בהקשר למלחמת היצר,
אך עדיין השאלה נשארת בעינה: הרי זו דרשה, והיא כה מנותקת מפשט המקרא, מגוף העניין.
אם התורה הייתה רוצה ללמד זאת, הייתה יכולה לכתוב זאת בפרשה אחרת, קשורה יותר. מה
הקשר לפה?
נראה לומר שזה ממש נוגע לפרשה. נקדים הקדמה: שהקב"ה נתן
לעמ"י רשות לכבוש שטחים, אך במקביל הוזהרו שלא להלחם עם עמון ומואב. אותם
שטחים שכבש סיחון היו שייכים בראשונה למואב, ואם היו נשארים בשליטתם עמ"י לא היו
יכולים לכובשם. לכן הקדימה התורה ואמרה:
"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן
וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ: כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא
נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד
אַרְנֹן". (במדבר כא, כה-כו).
אומרים
חז"ל:
"והיינו דאמר רב פפא: עמון
ומואב טיהרו בסיחון". (חולין- דף ס' עמ' ב')
כל
יכולתנו להשתלט על ארצות אלו היא בגלל סיחון, כי עמ"י כובש מסיחון ולא ממואב על כן מותר
לו. (על רקע זה אפשר להבין את סיפור ההפטרה; השיחה שבין יפתח הגלעדי לשליט מואב,
ע"ש).
מבט חיצוני שטחי יראה לפניו אך ורק
נצחון אדיר של סיחון על מואב. נתאר לעצמנו אילו הייתה תקשורת בימים דאז, מה היו
כותבים בעיתונים של אותה תקופה?; "איזו גבורה עצומה!", "סיחון ניצח
כאסטרטג מדופלם", "מואב היו חלשים". היו שאמרו: "האלוהים של
אלו ניצחו את האלוהים של אלו". כל אחד פירש כדרכו למה ניצחו ולמה הפסידו,
והפרשנות כתובה בפרשתנו: " עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן
וגו' ". אבל מי שמתבונן במבט גבוה
יותר, אמוני ופנימי יותר - מבט אלוקי, מבין שלא זה העניין; לא הגבורה, ולא
האסטרטגיה, ובוודאי ובוודאי לא אלהי הנכר שלהם! ישנו חשבון גבוה יותר של
רבש"ע!
עמ"י צריכים לקבל את השטחים, אז
הקב"ה מזיז עולמות כדי שסיחון יכבוש את מואב, ובעוד הוא (סיחון) חושב שהוא
דואג לעצמו ולארצו, בעצם- מתחת לפני השטח- הקב"ה מכין את השטח לישראל. ומי
שמתסכל עמוק יותר, פנימה יותר, מבין שהכל זה רק הכנה לבנ"י לכבוש את המקום.
'עמון ומואב טהרו בסיחון'!
עתה ניתן להבין את הקשר של פרשתנו ל"בואו
חשבון": ידוע שיצר הרע משלם ב"מזומן" מיד ובו במקום, בעוד
יצה"ט דורש מאדם להסתכל רחוק וגבוה, כי יצר הטוב משלם בעתיד. שורש המלחמה
בין יצה"ט ליצה"ר, בין הטוב לרע, בין המאמינים לשאינם מאמינים, בין אנשי
העוה"ז לבני תורה, היא בין אנשי העכשיו לאנשי החשבון, בין הרואים רק את
אשר לפניהם ובין הצופים לעתיד. לבוא חשבון משמעו, כי אף שייתכן שכרגע אתה לא מבין
לאן כל המהלך הזה מוביל, אך 'בואו חשבון'- תתבונן גבוה יותר, עמוק יותר, פנימה
יותר!
כך בדיון גם במאבקי היצר
בטוב וברע, בין הנאה חומרית
רגעית לתענוג רוחני ועליון, בואו חשבון! אפשר גם
להביא דוגמאות; עומד לנגד עיני משה קצב, נשיא מדינת ישראל, שהיה ברומו של עולם [והיה
יכול להישאר בכבודו זה עד היום], ובשביל איזה שהוא רגע של שטות, הנאה רגעית, איבד
את כל עולמו ואת משפחתו. חשב על הווה. לא בא חשבון! אם רק היה מסתכל... אבל מי שלא
בא חשבון- מתבונן ברגע הזה הקיים לפניו!
"ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אא''כ נכנס בו רוח
שטות, שנא' (במדבר ה-יב)
'איש איש כי תשטה אשתו' תשטה כתיב..."(סוטה ג.).
לפעמים
כל הבנייה העתידית שלנו תלויה ברצון לראות מה בין הרגע הזה לבואו חשבון.
שכר מצווה כנגד הפסדה.
פעמים רבות האומה והאדם בחייו האישיים, הפרט
והכלל נמצאים במצבי קושי ומשבר- עד כדי שהאדם שואל: מה הקב"ה מגלגל כאן? לאן
זה מוביל? לכאורה נראה שהרע מתגבר והטוב מפסיד.. בואו חשבון! וכשבאים חשבון רואים
אחרת, ראייה מרחבית יותר.
בעל המסילת ישרים כותב: שזוהי ההתבוננות
על תוצאות המעשים.ממש
"בואו חשבון", וז"ל:
"הנה הרוצה לפקח על עצמו, שתים
הנה ההשקפות הצריכות לו: האחת, שיתבונן מהו הטוב האמיתי שיבחר בו האדם, והרע
האמיתי שינוס ממנו. והשניה, על המעשים אשר הוא עושה לראות אם הם מכלל הטוב או מכלל
הרע.... וחכמים זכרונם לברכה הורונו בפירוש צורך החשבון הזה, והוא מה שאמרו ז''ל
(בבא בתרא עח): 'על כן יאמרו המושלים בואו חשבון – על כן יאמרו המושלים ביצרם,
בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה וכו'...'.
וזה, כי העצה האמיתית הזאת, לא יוכלו לתת אותה ולא לראות אמיתה אלא אותם שכבר יצאו
מתחת יד יצרם ומשלו בו. כי מי שהוא עדין חבוש במאסר יצרו, אין עיניו רואות האמת
הזאת ואינו יכול להכירה, כי היצר מסמא את עיניו ממש, והנה הוא כהולך בחושך שיש
לפניו מכשולות ואין עיניו רואות אותם...". פרק ג' (פרק הזהירות).
ברגעים
בהם אתה שואל את עצמך: 'הרי באמת נראה שיש הפסד מצווה ושכר עבירה!'- צריך לשמוע את
המושלים ביצרם שאומרים: "בואו חשבון!"
ממשיך המסילת ישרים וממשיל זאת למבוך:
"הא למה זה דומה? לגן המבוכה,
הוא הגן הנטוע לצחוק, הידוע אצל השרים, שהנטיעות עשויות כתלים כתלים, וביניהם
שבילים רבים נבוכים ומעורבים, כולם דומים זה לזה, והתכלית בם הוא להגיע אל אכסדרה
אחת שבאמצעם. ואמנם השבילים האלה מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה, ומהם משגים
את האדם ומרחיקים אותו ממנה. ואמנם ההולך בין השבילים הוא לא יוכל לראות ולדעת כלל
אם הוא בשביל האמיתי או בכוזב, כי כולם שוים ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם, אם
לא שידע הדרך בבקיאות וטביעות עין שכבר נכנס בם והגיע אל התכלית שהוא האכסדרה.
והנה העומד כבר על האכסדרה הוא רואה כל הדרכים לפניו ומבחין בין האמתיים והכוזבים,
והוא יוכל להזהיר את ההולכים בם, לומר: זה הדרך לכו בו! והנה, מי שירצה להאמין לו,
יגיע למקום המיועד. ומי שלא ירצה להאמין וירצה ללכת אחר עיניו, ודאי שישאר אובד
ולא יגיע אליו...".
פרשה
זו מלמדת אותנו שהרוצה להתבונן מבט אמיתי
אמוני, מי שרוצה למשול ביצרו, יסתכל לעתיד ויבוא חשבון. בין אם מדובר בחשבון של מה טוב ומה רע, בין אם מדובר במה
אני צריך לבחור וממה להימנע, ובין אם מדובר בשאלות של אמונה בהנהגת הקב"ה
בעולמו. כשנראה לך שדברים הפוכים בדרכו של עולם- הפתרון הוא: 'בואו חשבון'! אל תהלך אחר סיחה
נאה!
קדמה לפרשה זאת פרשת שירת הבאר; וזו הבאר שעליה דרשו חז"ל :
"אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר
עֱנוּ לָהּ: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק
בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה: וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל
בָּמוֹת: " (במדבר כא, יז-יט)
חז"ל
דרשו את פרשת הבאר כמתייחסת לתורה:
אמר רב מתנה: מאי דכתיב (במדבר כ"א) וממדבר מתנה - אם משים
אדם עצמו כמדבר זה, שהכל דשין בו - תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו - אין תלמודו מתקיים
בידו. (עירובין דף נד עמוד א)
מדוע
ראו להמשיל תורה לבאר?
אין
מים אלא תורה. מים זה הדבר הכי בסיסי חיותי שאפשר להשיג. אין חיים בלי מים. אין
חיים בלי תורה.
אבל זה המשל של מים. מהו המשל של באר?
ישנה נקודה מיוחדת בבאר דווקא. אנו
פוגשים כמה סוגי מים; ישמים של נהר, של מעיין, שזורם בפני עצמו. יש מים של בור, שאין
לו מים מעצמו, אלא מי גשמים. [לכן גם הטהרות שונות- מעיין מטהר בכל שהוא, ומקווה רק
ב40 סאה]. באר לעומת זאת, היא מקור מים מסוג שלישי עם נקודה ייחודית- אתה חופר
וחופר, ולבסוף מגיע למים. הם תמיד היו שם, אך לא הגעת אליהם אלא כאשר חפרת.
אין מים אל תורה- והן דרך באר! כשהקב"ה
נותן לנו תורה, הוא לא אומר: 'אתם מגיעים מבחוץ, חיצונית לקניין התורה, וצריכים
אתם לקבל אותה', לא! אלא- 'תחפור (בתוכך) ואז תגלה את המים שקיימים בך!' וזה
חוזר לנקודה שדיברנו; כי חיי תורה נטע בתוכנו! צריך לחפור ולגלות את המעיין שזורם
בך.
רבותיי. אני יודע; ללמוד תורה, לגלות תורה,
להידבק בתורה- זה לא קל. ומי שאומר כן הוא שקרן. כי צריך לחפור ולהתייגע. אך יחד
עם זאת אין אתה חופר ומעמיק אלא בעצמך- בתוכך, ואזי אתה זוכה לגלות את המעיין
שקיים בך, את הטוב שבתוכך.
הרב קוק אומר על כפיית ההר כגיגית,
שנאמר בה: "שם תהא קבורתכם": 'לא שאני אקבור אתכם, אלא אני יודע מי אתם
ואיזו נשמה נטעתי בכם, ואם לא תקבלו את התורה- ממילא אתם תקברו את עצמכם'. אנחנו
הולכים לגלות את המעיין שקים בנו, תורה היא מים שיוצאים מבאר. ואז מגלים את התורה
שחבויה בנו.
כשמתה מרים נסתלקה הבאר, ואח"כ
חזרה בגלל זכותם של משה ואהרן. לאחר מכן אהרן נפטר, ונסתלקו ענני הכבוד, וחזרו
אח"כ בזכותו של משה. וכשמשה נפטר נסתלקו שלושתן.
אמרו
על זה חז"ל ששלוש מתנות טובות נתן לנו הקב"ה: באר (בזכות מרים), ענני
כבוד (בזכות אהרון), ומן (בזכות משה).
הרי ראינו שבין אם מרים חיה או מתה ישנה באר, אז איך אפשר לומר שזה בזכות מרים?
ואולי בזכות משה ואהרן בלבד?
אלא יש הבדל בין קבלת משהו חדש שזקוקים
לזכות מיוחדת ולכח מיוחד כדי לזכות בו, לבין להחזיר ולשמר דבר שהיה קיים כבר בעולם.
הבאר באה אך ורק לזכות מרים וכן ענני הכבוד זכו להם ישראל אך ורק בזכותו של אהרן.
אך לאחר שנתנו יכולים הם לשוב ולהשתמר בזכותם של אחרים. דבר זה ניתן לראותו במקביל
גם בלימוד תורה. הקב"ה נותן לכל אדם זכות ללמוד תורה במעי אמו ולבסוף משכחה, וכי
למה עושה זאת? אלא שלומד העובר בפעם הראשונה במעי אמו, ואז להחזיר דבר [לשנות] קל יותר
מלקבל במתנה [בפעם הראשונה]. את שלושת המתנות היו ישראל צריכים לקבל בזכות
כל אחד ואחד (מרים, אהרן ומשה)!
כך בתורה אתה שב אל תורה שהיא חלק ממך
מנשמתך מעצמיותך. ותן חלקנו בתורתך.
