פרשת תזריע/החודש – ברכנו אבינו באור פניך
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור נגעים
פרשתינו עוסקת בנגעי אדם, בנגעי בית ובנגעי הבגד. הנה הרמב"ן כתב על כך:
הבגד כי יהיה בו נגע צרעת - זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו. ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה. (ויקרא י"ג מ"ז)
כעין זה כותב גם ר'
אמר החבר: כבר אמרתי לך, כי זה מחקי כחות השכינה, כי היתה בישראל במעלת הרוח בגוף האדם, מועילה אותם החיות האלהית ונותנה להם זיו והדר בגופותם ובתכונותם ובמשכניהם, ובעת שמתרחקת מהם, מסתכלת עצתם ויתכערו גופיהם וישתנה יופים, וכשהיא מתרחקת מיחידים נראה על כל איש ואיש סימן התרחק אור השכינה ממנו, (מאמר ב', ס"ב)
שכר ועונש
כשנתבונן נוכל להסיק מן הדברים הללו יסוד גדול, מבט חדש ושונה על דרכי ההשגחה והנהגתו יתברך, ביחס לשאלת שכר ועונש והגמול הבא על מעשי האדם.
רגילים אנו לחשוב כי את החוטא מעניש הקב"ה באמצעות העונש שמביא עליו בגופו, בממונו, או בכל הסובב אותו ויקר לליבו. כביכול העונש בא מבחוץ והאדם לוקה ונענש. אך פרשת נגעים מלמדת אותנו כי התהליך הוא שונה, ולמעשה הפוך לגמרי מן המקובל. הקב"ה כולו טוב ומטיב. הוא מאיר ומשפיע על האדם כל רגע ורגע אור אלוקי ושפע טוב, שפע וברכה ללא גבול. כל האור והטוב הזה המאיר עלינו הוא המחייה אותנו והוא המעמידנו על רגלינו. באותה עת אדם שרוי בטובה והכל מתנהל במישרים בשובה ובנחת. אך כשהאדם חוטא ונמצא שאינו ראוי לכך, אזי הקב"ה כביכול מסתלק ומתרחק ממנו, רבש"ע מסתיר את פניו ממנו. עקב כך נוצר מצב שאותו מקום או אותו אדם שרויים מעתה בכמין אפילה וחשך ומתהווה שם פגם או נגע המבטאים חיסרון מכל סוג שהוא. בעצם זהו עומק הרעיון של הסתר פנים-"ואנכי הסתר אסתיר פני". אין הקב"ה מעניש חלילה, אלא מסתיר פניו וזה גופא המקור לצרות לנגעים ולבעיות הבאות על האדם הסובל ל"ע.
ברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך
מדה טובה הרי היא מרובה ממידת פורענות. כל אוצר הטוב טמון וגנוז בהארת הפנים מאיתו יתברך, על כך אנו מבקשים בתפילה:
אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ. כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶסֶד. וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם.
כל שפע הטוב הגשמי והרוחני תלוי בהארת הפנים של הקב"ה ואנו מתחננים: ברכנו אבינו באור פניך.
כהמשך לאותו רעיון ניתן למצוא במעשה נפלא המובא במדרש:
ומעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים ומטה ידו ובקש לצאת חוצה לארץ קרא לאשתו אמר לה דעי שבני אדם היו רגילין לבוא אצלי לראות את הנגעים בואי ואני אלמדך שתהא רואה את הנגעים. אם תראי שער האדם שיבש. המעין של שער יבש. שכל שערה ושערה ברא לה הקב"ה מעין בפני עצמו ואם יבש המעין יבש השער אמרה לו אשתו ומה אם כל שערה ושערה ברא לה הקב"ה מעין ושותה הימנו. אתה שבראך הקב"ה להכיר יחודו ולהללו על אחת כמה וכמה. באותה שעה מנעתו לצאת חוצה לארץ זהו שאמר הכתוב טעמו וראו כי טוב ה' אשרי הגבר שהקב"ה מספק מזון לכל בריה (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) מצורע דף לט עמוד א)
הנגעים שנוצרים כתוצאה מכך שפסק ויבש המעיין של אותה שערה מעמידים אותנו להבחין ולהבין עד כמה הקב"ה משפיע מטובו עלינו ומספק לנו את צרכינו. ריבונו של עולם מאיר ומחייה אותנו, משקה אותנו ממעיינותיו אף בלא שאנו שמים את ליבנו לכך.
נגעים ולשון הרע
לאור זאת אולי ניתן להבין מדוע דווקא על עוון לשון הרע נגעים באים.
הכח המיוחד באדם הרי הוא כח הדיבור. זהו כח אלוקי, מתנה מיוחדת שניתנה לאדם מאת ה' ומבדילו אותו משאר בעלי החיים: וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹקים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. מתרגם התרגום: לנפש חיה – לרוח ממללא.
לפיכך על הדיבור באופן מיוחד שרויה רוח אלקים. אדם שמנצל לרעה את הארה זו ומדבר לשון הרע הרי ש"זה לעומת זה ברא אלקים" וכגודל ועוצמת הארת השכינה שהייתה שרויה שם קודם הרי באותה מידה תתרחק עתה ממנו באופן מיוחד וכלשונו של הכוזרי: "התכערו גופיהם וישתנו יופים סימן להתרחק אור השכינה ממנו".
לפיכך אם רוצים אנו לזכות להארת פנים מאיתו יתברך אנו חייבים להתרחק ביתר שאת וביתר עוז מלשון הרע. כי כל הטוב תלוי בהארת הפנים מאיתו יתברך כמו שאמרו חז"ל על הפס': ה' אלקים צבאות השיבנו האר פניך ונושעה - אין לנו אלא הארת פניך (מדרש תהלים מזמור פ):
