פרשת שמיני – ימים טובים ימים רעים
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור "משנכנס אדר- מרבין בשמחה". על כך אומר רש"י, "פורים ופסח". משמע ממנו בפשטות, שבר"ח אדר, מתחילים את פעולת ריבוי השמחה, וממשיכים ומרבים בשמחה, עד פסח. ממש לא מסתבר שלאחר פורים מפסיקים. למעשה, מסתבר, עם ריבוי השמחה, ששיא השמחה הוא דווקא בפסח, על גאולתנו.
החסידים היו אומרים שהכול צריך לעשות בשמחה: משנכנס אדר מרבים- בשמחה, ושנכנס אב ממעטים- בשמחה (כלומר, גם פעולת הריבוי וגם פעולת המיעוט- מתבצעות בשמחה).
המשנה במנחות אומרת שבכל אחד מהקורבנות נאמר "ריח ניחוח", לא משנה כמה הביא. ללמדך, ש"אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים". שואל על זה הט"ז, אם מכוון ליבו לשמיים, עדיין- יש שכיוון והִרבַה, ויש שכיוון והמעיט, ולכאורה המרבה עדיף. (נכון שבהלכה כתוב ש"טוב מעט בכוונה, מהרבה בלי כוונה", אך אם שניהם מכוונים לשמיים, עדיין המרבה עדיף!). עונה על כך הט"ז, שלפעמים הריבוי עצמו פוגם בכוונה. למשל, מי שהתרגל להתפלל תפילה ארוכה, אם לא יתרכז- יכנסו לו הרבה מחשבות זרות לראש, ומרוב שמרבה- פוגם בכוונה. ועל זה נאמר, שלא יהיה מצב שעל ידי הריבוי- פוגם בכוונתו לשמיים.
ה"שפת אמת" לפרשת ויקרא, מביא את המשנה הנ"ל, ומביא את הט"ז הנ"ל, אך מפרש אחרת, וז"ל "ובאמת נראה הפירוש מרבה וממעיט- בעניין ימי הטובה וימי הרעה. כי התרבות המעשים הטובים בעת פתיחת לב האדם והתמעטות המעשים בימי הרעה- שניהם בקנה אחד עולים".
כלומר, יש בחינה של "מרבה" ויש בחינה של "ממעיט". יש ימים שהם לטובה, ויש ימים שהם לרעה. כעין "יום אסל יום בסל"- "יום דבש, יום בצל". יש ימים שהכול מסתובב לטובה, והכול הולך טוב, וזה בחינת "המרבה". ויש ימים שבהם יש בחינה של "הממעיט", מרגישים שהכול הולך הפוך, מבחינת כוחות הנפש, יש עייפות, כבדות, והכול הולך להפך.
אומר ה"שפת אמת"- לכל בחינה "סדר עבודה" משלה, וצריכים לדעת את זה. כשמבחינים ביום טוב, צריכים לנצל את זה, ליזום, לעשות, לפעול, לחדש, לתקן, להשפיע, להתקדם, לקבל עוד על עצמנו- לעלות על הגל. אלו ימים שמסוגלים לזה מבחינה נפשית. ומאידך, יש ימים שהנפש לא פתוחה ולא בנויה בשביל זה, וצריך לשמור על מה שיש, בבחינת "תמידין כסדרן", להקפיד לא לעשות יותר מדי כלפי חוץ, להישאר בפרופיל נמוך, אולי להיות מעט פסיבי, אך עם זאת להשתדל לא לגרוע מהרגלנו. (הנהגה זו היא מתוך ההכרה בכוחות הנפש שלנו בכל רגע נתון, ניצול כוחות מרובים- בקיומם, והצבת מטרות מציאותיות בהעדרם.)
כל אדם צריך לדעת את הכוחות האלה, ולהתאים פעולותיו לפי הימים ולפי הבחינות. פעולה הפוכה- איננה טובה. בשעת הארה גדולה, חשוב לא לבזבז את ההזדמנות, ולא להירדם. ולהפך, בשעת "מוחין דקטנות", חשוב לא להגזים, כי נוצרים כאן קלקולים, ממספר סוגים.
על יוסף נאמר, שנולדו לו שני בנים "בטרם שנות הרעב", ומכאן למדו שאסור לאדם לשמש מיטתו בשנות רעבון. ובחסידות למדו על כך שיש הנהגות של השנים הטובות, שבהם יולדים ילדים, מייצרים, מתחדשים, עושים. ויש הנהגות של שנות הרעבון, כשהמציאות הולכת למקומות הרעים, זה הזמן שהאדם צריך להסתגר, לשמר, להתמיד, אע"פ שזה פחות נוצץ, זו ההנהגה.
על כגון זה אומר ה"שפת אמת", שאמרו- "אחד המרבה ואחד הממעיט..."- יש כאלה במצב ההוא ויש כאלה במצב הזה. בכל מקרה- צריך לדעת לכוון ליבו לשמיים, ואין יותר טוב או פחות טוב. ברור שרוצים תמיד להיות באור, אך תמיד יש עליות וירידות, וצריכים להכיר בכך, ובכל מצב לכוון את הלב לשמיים.
על כך אמר ר' נחמן מברסלב, שלאדם צריך שיהיו לו "שתי בקיאויות"- בקיא ב"רצוא" ובקיא ב"שוב", כי זו תנועת הנפש- קדימה ואחורה, למעלה ולמטה- רצוא ושוב.יש "משכני אחריך נרוצה", ויש בחינה הפוכה, של קטנות וכבדות. לפעמים הבחינה ההפוכה היא מנוחה, וצריך לדעת שלכך נועדה ולנצלה כראוי.
אולי קשה לעשות 2 "פורימים" רצופים, משום שאחרי שהנפש כ"כ יוצאת החוצה בפורים הראשון, יש תחושה שצריך לנוח רוחנית, להתעסק בתמידים כסדרן, וידוע שהכי חשוב- ש"את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".
אומר ר' נחמן שאנחנו צריכים להיות בקיאים בשתי הבחינות, כדי שבכל מצב ומצב נדע לעשות את הפעולות הנכונות לפי המצב בו אנחנו נמצאים. לפעמים, מתפעלים מבחינת ה"מרבה", ולכן ממש צריכים בקיאות לניצול נכון של הדבר. וגם להפך, צריכים להיות בקיאים מה צריך לעשות אל מול ה'מוחין דקטנות' ואיך להתמודד עם זה ולנתב את זה למקומות הנכונים.
לכאורה זה בדיוק מה שאמר הט"ז, שלפעמים המרבה –מקלקל בריבוי. כשבן אדם מרבה בזמן שהנפש לא מסוגלת לזה, הוא לא מכוון ליבו לשמיים. וכנ"ל כשממעיט כשהנפש מסוגלת להרבה- הוא לא מכוון ליבו לשמיים.
בעניין אכילת בשר תאווה, חז"ל דורשים שיש לאכול בשר רק מתוך הרחבת הגבולות. מה העניין של זה? הרחבת הגבולות נותנת לאדם יישוב הדעת, ויכול לאכול בשר בניחותא, אחרת יכול לגרום לחולי. כשאדם אוכל לתאווה, זה לא תקין. כשאדם אוכל לשם שמיים, זה קדוש. כשאתה רוצה להתרחב עם הקדושה, שהקדושה תקיף גם את ה"מקדונלד'ס", אתה צריך להיות במצב נפשי שאתה מסוגל לעשות את זה. ואם אין כך הדבר- אסור לך לעשות את זה. רק כשאתה בבחינת "המרבה", אז אדם יכול לקחת הרבה דברים ולקדש אותם, והכול מסתדר ולא יוצא מזה שום קלקול. אך כשהאדם בבחינת "הממעיט", עדיף שלא יאכל בשר.
למה לא להתעסק עם גוי בימי "הממעיט"? קורה לנו משהו בנפש. עם ישראל כאומה עובר תקופה שמכווצת אותו, וזהו זמן לא מוצלח. שב עם עצמך, הגן על עצמך "עד יעבור זעם".
לעומת זאת, משנכנס אדר- משבא האביב ופסח, הכול שמח, זה הזמן עכשיו, כפליים לתושייה, להוסיף ולהרבות בכל, כי יש הרבה כוחות. "היום אתם יוצאים- בחודש האביב", בזמן הפריחה, ניתן לצאת מגדר הרגיל ולעלות במדרגות.
ובנוגע אלינו: אל תחשבו שממעטים עכשיו (לקראת סוף זמן חורף), מפני שיש תחושה של סוף שנה, של סוף תקופה. זה זמן שהנפש פתוחה, אנחנו צריכים ללדת, לחדש, לפרוץ, להתגבר. דווקא ימי אדר מסוגלים להוליד אצלנו קבלות חדשות, להתחיל דברים שלא היינו מעזים ביום יום. להתאזר בהרבה שמחה וחשק, אפילו שנגמר פורים. "היום אתם יוצאים בחודש האביב".
