פרשת ויקהל – ניתן לשוב ולבנות מחדש
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור
פרשת ויקהל עוסקת בבניית המשכן בפועל ולמעשה והיא חוזרת כמעט מילה במילה על פרשיות תרומה תצוה. אלא שפרשיות תרומה ותצוה כתובים ההוראות והציוויים לבניין המשכן ואילו פרשתנו עוסקת בהקמתו ובבניינו בפועל.
חזרה זו מעוררת תמיהה. כידוע, התורה מצמצמת מאד בכתיבתה וגופי תורה שלמים כגון שחיטה גיטין וכדומה נכתבו רק ברמז, א"כ, מדוע התורה חוזרת וכופלת ממש מילה במילה את בניין המשכן, מדוע לא נכתב לאחר הציווי "ויעשו בני ישראל את המשכן ככל אשר ציווה ה'"?
נראה לבאר כי הטעם לכפילות זאת קשור למה שקרה בין תרומה-תצוה ובין ויקהל-פקודי, היינו פרשת כי תשא וחטא העגל הנמצא במרכזו. חטא העגל שאירע מיד לאחר הציווי על המשכן מחייב כתיבה מחודשת בעשייתו. עניין זה מכיל בתוכו מסר יסודי וחשוב על כוחה של תשובה ועל דרכי השב בתשובה, וכמו שנבאר.
כוחה של תשובה
בני ישראל נצטוו על משכן תכף ומיד לאחר מתן תורה. בזמן זה היו ישראל במדרגה עליונה, במ"ט שערי קדושה, כמעט כמלאכי השרת. על תפקידו של המשכן נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כל זה היה קודם חטא העגל. עתה לאחר החטא הנורא, לאחר הנפילה הגדולה, קיימת סכנה כי בני ישראל יאמרו לעצמם כי מעתה ואילך עניין המשכן כבר אינו רלוונטי. מעתה כבר לא שייך לדבר על השראת שכינה ועל מדרגות גבוהות של קדושה. כל זה היה נכון פעם, קודם חטא העגל בתקופה הקודמת כאשר היינו בדרגה רוחנית, דרגה שאליה לעולם שוב לא נוכל לשוב ולהתרומם. לפיכך באה תורה וחוזרת על עניין המשכן כתבניתו ממש. חזרה שיש בה להדגיש כי הכל יכול לשוב ולהיות בדיוק כפי שהיה פעם. אותו משכן, אותם כלים, שום דבר לא השתנה. מה שהיה נכון פעם יכול לשוב ולהיבנות מחדש. כשם שמשה מקבל לוחות שניים לאחר הלוחות שנשתברו, כך יש משכן הנבנה מחדש לאחר השבר והנפילה, לאחר חטא העגל.
חזרה זו מלמדת אותנו על כוחה של תשובה. לעיתים כאשר אנו נופלים בחטא גדול או קטן אנו נכנסים ליאוש. מחשבות חולפות בליבנו כי גם אם נצליח לתקן משהו לעולם לא נשוב למצבנו הקודם והמרומם. כנגד מחשבות יאוש אלו באה החזרה המפורטת על מעשה המשכן, לאמר, תמיד ניתן לשוב ולבנות מחדש, תמיד ניתן לשוב לאותה מדרגה גבוהה שהיינו בה קודם. אותו משכן, אותה השראת שכינה אשר הייתה קודם החטא יכולה לשוב ולהיבנות כתבניתה ממש גם לאחר החטא, בעם ישראל ובליבו של כל אחד ואחד.
ומתאימים עד מאד לעניין זה דברי הרמב"ם הנפלאים:
כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, צועק ואינו נענה שנאמר כי תרבו תפלה וגו' ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, מי גם בכם ויסגר דלתים וגו', והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם, צועק ונענה מיד שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה, ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה האלהים את מעשיך, ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות. (רמב"ם הלכות תשובה פרק ז' הלכה ז')
דרכי השב בתשובה
אך ניתן לראות כאן נקודה נוספת גבוהה יותר הנוגעת לדרכי השבים בתשובה ואף היא נותנת מענה לשאלת כפילות הפרשיות.
כידוע שיטת הכוזרי, כי עם ישראל לא חטא בחטא של עבודה זרה ממש חלילה. עם ישראל לאחר יציאת מצרים ומתן תורה יודע בוודאות מוחלטת כי ה' הוא האלקים. טעותם הייתה בכך, שהם רצו לעבוד את ה' דרך חפץ גשמי מוחשי שדרכו ובאמצעותו יכוונו אל ה'. אך זאת טעות, כיוון שהקב"ה אסר את הדבר. רק הקב"ה הוא הקובע איך ניתן וצריך לעובדו. בדרך קיצונית ניתן לומר על פי הכוזרי, כי בני ישראל חיפשו בעגל את מה שהקב"ה בעצמו אמר לעשות בכרובים שעל גבי הארון, אלא שאת זה ציווה ה', ואילו את העגל אסר בתכלית האיסור.
טעותם של בני ישראל היא במחשבה כי האדם בכוחו לקבוע איך ניתן לעבוד את ה'. לפיכך כתיקון וכחזרה בתשובה כאשר בני ישראל בונים את המשכן, חוזרת התורה להדגיש כי הם עושים בדיוק וממש בדיוק כפי שציווה ה'. בלי שום שינוי, בלי שום חריגה. הם עובדים את ה' דרך משכן (שיש בו משהו ממשי) אך הם עושים את זה בדיוק כפי שציוה ה'. לפיכך כל עשיה וכל תיקון יש בהם משום חזרה בתשובה, החוטא מתקן במעשיו את הנקודה החלשה שבה הוא נכשל. בניית המשכן היא תיקון ממשי ובפועל לחטא העגל, מהלך של תשובה ותיקון.
כך ניתן להבין את מה שדרשו חז"ל:
אמר רבי בא בר אחא: אין את יכול לעמוד על אופי של אומה הזאת, נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין. תנא רבי יוסה בן חנינה הדא מתניתא: ועשית כפורת זהב טהור, יבוא זהב של כפרת ויכפר על זהבו של עגל.(ירושלמי שקלים א')
הסטיה והטעות שהיו הסיבה לחטא העגל באים לתיקון בפועל בבניין המשכן. הרצון לתת, השאיפה לעבוד את ה' דרך דבר מוחשי מוצאים את הנתיב הנכון במשכן וכליו. הכפורת והכרובים מכפרים על העגל.
בכל לבבך – בשני יצריך
באמת הצגנו כאן שני דרכים הקשורים לתשובה המבארים את חזרת התורה על מעשה המשכן לאחר חטא העגל. אך בעוד שהדרך הראשונה מגלה לנו רק כי למרות הכל ניתן לשוב ולהתרומם, הרי שהדרך השניה מציגה בפנינו מעלה גבוהה יותר היינו כי ניתן לקחת את אותם כוחות עצמם שגרמו לנפילה ולרוממם ולנצלם לקדושה ולהתעלות.
חז"ל דרשו: "ואהבת את ה' אלקיך" – בכל לבבך בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע. איך עובדים את ה' ביצר הרע?! על כך האריכו הפרשנים לדורותיהם. יש שפירשו כי בכך שאדם מתגבר על יצרו ומנצחו הרי שעבד את ה' ביצר הרע. אכן יש שפירשו כי אדם יכול וצריך לקחת גם את נטיותיו השליליות ולרוממם לעבודת ה'. דוגמא מוחשית לכך מוצאים אנו במדרש חז"ל על המראות הצובאות שבפרשתנו.
בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות,ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן,והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך,היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם,שנאמר (שיר השירים ח ה) תחת התפוח עוררתיך,וזהו שנאמר במראות הצובאות.ונעשה הכיור מהם,שהוא לשום שלום בין איש לאשתו.(רש"י שמות ל"ח ח')
גם היצר הבהמי והקשה ביותר לכיבוש יכול לשרת מטרות נעלות, ומסוגלים אנו להשתמש בו כראוי ולהופכו לשמש חלק בלתי נפרד מהמשכן הכללי והפרטי ובבניינו של היחיד והציבור בעם ישראל.
