פרשת בשלח – להפוך מר למתוק
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור בפרשתנו לאחר הנס הגדול של קריעת ים סוף, מגיעים בני ישראל למרה:
"וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם: וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: וַיִּצְעַק אֶל ד' וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ד' אֱלֹקיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ד' רֹפְאֶךָ" (שמות טו כב-כו)
כאשר בני ישראל מתלוננים, ניתן לפתור את הבעיה באופן מקומי. אין מים? נביא מים, נוריד גשם, וכדומה. אך פתרון טוב צריך להיות כזה, שיגרום להתעלות מעל לתלונות, לפתור את הקושי משורשו, שהרי מאחורי כל תלונה או קושי – ישנה בעיה רוחנית שלא נמצא לה מזור.
אכן, בגמרא מסופר שאז נתקנה תקנת הקריאה בתורה בימי שני וחמישי, כדי שלא יווצר מצב בו יהודי יהיה שלושה ימים ללא תורה, ואין מים אלא תורה: "דתניא: (שמות ט"ו) וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים - דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר: (ישעיהו נ"ה) הוי כל צמא לכו למים, כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה!"
יש שם מים, אך הם מרים. הקב"ה מצווה את משה להשליך אל המים עץ, ובכך יתמתקו המים. אף שהציפייה היא שמדובר בעץ מתוק שימתיק את המים, חז"ל מלמדים אותנו במדרש כי גם העץ עצמו היה מר מאוד: "ר' יהושע אומר: זה עץ של ערבה, ר' אלעזר המודעי אומר: זה עץ של זית שאין לך מר יותר מזית. ר' יהושע בן קרחה: אומר זה עץ של הרדופני..."
זהו למעשה הפתרון של השלכת העץ המר למים המרים, כמו שממשיך המדרש ודורש: "ר' שמעון בן גמליאל אומר בא וראה כמה מופרשין דרכי הקדוש ברוך הוא מדרכי בשר ודם, בשר ודם במתוק מרפא את המר אבל הקדוש ברוך הוא מרפא את המר במר. הא כיצד? נותן דבר המחבל לתוך דבר המתחבל כדי לעשות בו נס"
אולם מה הרעיון העמוק המסתתר מאחורי מדרש זה? האם כל חידושו של המדרש כאן הוא, שהקב"ה יכול לפעול נס בתוך נס, להמתיק מר במר?
התורה משתמשת בלשון 'ויורהו'. יש כאן הוראה. הקב"ה מלמד כאן כיצד יש להתייחס לדברים הקשים בחיים, המרים, כל הנסיונות, הקשיים ההתמודדויות ומשברים, כל מה שנראה לנו כמר. כאשר הקב"ה ממתיק מר במר, הוא מחדש שלאמיתו של דבר, אין באמת דבר שהוא 'מר'. הקב"ה הוא כולו טוב, ורצונו להיטיב. וגם לעיתים, כשאנו מרגישים קושי או ניסיונות, יש לדעת תמיד כי הכל הוא לטובתו של האדם. כאשר ממתיקים מר במר, זה אומר שגם בעץ וגם במים היה להמתיק מר במר, זה אומר שגם המר במהותו הוא מתוק, אף שלא תמיד ניתן להבחין בכך. ניתן להפוך את הקשיים המרים למתוקים, ע"י ההתייחסות שלנו אליהם. כך למשל, כאשר אדם מרומם את הקושי לאתגר, למשימה רוחנית – הרי שכך הוא ממתיק אותו.
במרחבי האגדה נמצאים שלושה סיפורים, שהמשותף להם שהם מתחילים במקרה רע בתחילתם, ההופך בסופו של הסיפור לדבר חיובי. אכן כשנתבונן נבחין, כי יש כאן סוג של מדרג. כל סיפור מגלה חידוש גדול יותר, גבוה יותר. הסיפור הראשון הוא המקרה במסכת ברכות (דף ס) על ר' עקיבא. שם מסופר שר' עקיבא הגיע לעיר, ותושבי העיר לא אפשרו לו להיכנס ללון בתוכה. בצר לו, החליט לישון ביער הסמוך לעיר, כאשר הוא מלווה בנר, בחמור ובתרנגול. במהלך הלילה כיבתה הרוח את הנר, החמור נטרף ע"י אריה, ושועל אכל את התרנגול. אולם ר' עקיבא היה רגיל לומר תמיד 'כל דעביד רחמנא לטב עביד', וכך נהג גם עתה. והנה בבוקר הסתבר, שבמהלך הלילה באו קבוצה של שודדים לאותה העיר, ששדדו והרגו את אנשיה. אז הבין ר' עקיבא את שהתרחש: אם היתה ניתנת לו האפשרות ללון בעיר, היה שהיה ניזוק עם תושבי העיר. כך גם אם היה הנר דולק – הרי שהיה מתגלה ממקומו לשודדים. וגם החמור והתרנגול – שדרכם להשמיע קולות, עלולים היו לחשוף את מקום הימצאו. סיפור זה הוא דרגה ראשונה במהפך הרע לטוב. הרע עצמו התרחש, אך האדם ניצל ממנו. צרה קטנה הושיעה את האדם מצרה גדולה יותר.
דרגה שניה בהפיכת הרע לטוב היא, שהאדם מגלה רווח מהצרה שהיתה. כך הוא הסיפור במדרש ויקרא רבה (ה, ד): "מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ורבי עקיבא שהלכו לחולות אנטוכיא, לעסוק מגבית צדקה לחכמים. והוה תמן חד בר נש והוה שמיה אבא יודן, והוה יהיב פרנסה בעין טובה. פעם אחד ירד מנכסיו, וראה רבותינו שם ונתכרכמו פניו. הלך לו אצל אשתו. אמרה לו אשתו: מפני מה פניך חולניות? אמר לה: רבותי כאן, ואיני יודע מה לעשות. אשתו, שהית' צדקת ממנו, אמרה לו: לא נשתייר לנו אלא שדה פלוני בלבד, לך מכור חציה ותנה להן. הלך ומכר חציה ונתנה להן. נתפללו עליו ואמרו: המקום ימלא חסרונך. לאחר ימים, הלך לחרוש בחצי שדהו. עם כשהוא חורש, נפתחה הארץ לפניו ונפלה פרתו שם ונשברה רגלה. ירד להעלותה, והאיר הקב"ה עינו ומצא שם סימה (=אבן טובה) אמר: 'לטובתי נשברה רגל פרתי!'"
כאשר הפרה נפלה ושברה את רגלה – נראה שיש כאן צרה. אולם רק בגלל הצרה התגלתה לו אותה אבן טובה שממנה התעשר. זו דרגה גבוהה יותר מהסיפור של ר' עקיבא. פה, נראה שהפסדת, אך התברר שלבסוף זה היה לטובתך. ואף הרווחת, הפסדת רגל פרה, אך לעומת זאת הרווחת מרגלית. זו המדרגה השניה בהכרת הטוב הנובע מהרע.
אך הדרגה הגבוהה ביותר באה לידי ביטוי בסיפור של נחום איש גמזו. הגמרא בתענית מספרת על נחום איש גמזו, שהיה רגיל לומר על כל מקרה בחייו 'גם זו לטובה'. פעם אחת שלחו את נחום איש גמזו להביא דורון לקיסר. שלחו בידיו ארגז מלא באבנים טובות ומרגליות, ושיגרו אותו לקיסר. בדרך, כאשר לן באכסניה, נגנבו לו כל האבנים הטובות, ובמקומם מלאו את הארגז בעפר. כשנחום איש גמזו הבחין בכך, הגיב כהרגלו 'גם זו לטובה'. כשהגיע לקיסר, פתח הקיסר את הארגז, ולתדהמתו הוא ראה שבמקום אבנים טובות ומרגליות, הוגש לו ארגז מלא בעפר. הקיסר רתח מזעם, וציווה להרוג את נחום איש גמזו. אולם באותו הרגע הופיע אחד מיועצי המלך והציע שאולי מדובר בחול מיוחד, אותו חול שהשתמש בו אברהם במלחמתו, שכשזורקים אותו הוא הופך לחיצים וחניתות. אכן ניסו זאת, וראו שהחול אכן הופך לכלי מלחמה. הקיסר שמח מאוד, והעניק לנחום איש גמזו את הארגז שהביא, הפעם – מלא באבנים טובות ומרגליות.
בסיפור הזה מומחש, שגם מה שנראה שהוא צרה, מתברר שהוא לגמרי דבר טוב. זו דרגה מעל הסיפור של 'נשברה רגל פרתי', ששם היה רווח, אשר חיפה על הפסד אחר. כאן, מה שנראה לך שהוא לרעה, הוא גופא לטובה. אם נחום איש גמזו היה מגיע לקיסר כמתוכנן, עם ארגז של מרגליות, הרי שהקיסר לא היה מתרגש מזה, ונחום היה חוזר הביתה ריקם. אולם רק בגלל המצב הקשה שנוצר בעקבות הגניבה, התברר למפרע שהרע גרם לטובה גדולה הרבה יותר מהמציאות המקורית שהיתה אמורה להיות. העפר הנראה כצרה, הוא בעצמו הישועה הגדולה.
'ממתיק מר במר' זו הדרגה הגבוהה ביותר. מה שנראה לך מר, הוא בעצמו טוב. שמא נשאל: והרי כולנו מתמודדים עם המר, ורואים אותו לנגד עינינו! איך אפשר לומר לכל אחד ואחד עם ההתמודדויות והקשיים שלו, שהמר הזה הוא טוב? התשובה היא, שזה תלוי באדם. תפקידנו הוא להפוך את המר לטוב. כאשר האדם לוקח את המר וממנף אותו לצורה של אתגר ולניסיון רוחני – הרי שזה גורם לו להתעלות.
חז"ל הפכו את המשפט 'לטובתי נשברה רגלי' לניב וביטוי להתמודדות עם הקשיים. כך למשל, במדרש אליהו רבה (י"ט): "כשירד משה מהר סיני וראה את הסירוחין שסרחו ישראל במעשיהן, נסתכל בהן בלוחות וראה שפרח כתבן מעליהן, שיברן תחת ההר, ומיד נתאלם, שוב לא היה יכול להשיב דבר, באותה שעה נגזרה גזירה על ישראל שילמד אותן מתוך הצער ומתוך השעבוד, מתוך הטילטול ומתוך הטירוף, מתוך הדחק מתוך שאין להם מזונות"
נגזרה גזירה שהתורה תהיה התורה שעמלים עליה. התורה הנקנית מתוך הצער והשעבוד. לעומת הלוחות הראשונים, מדובר בהפסד עצום. אך מתברר שזה לא הפסד כלל. שכן כך ממשיך המדרש: " בשכר אותו הצער שנצטערו עתיד הקב"ה לשלם שכרן לישראל לימות המשיח כפול ומכופל, שנאמר: 'הנה ה' אלקים בחזק יבא וזרועו מושלה לו' וגו' (ישעיה מ' י'), 'מי הקדימני ואשלם' (איוב מ"א ג'), לטובתי נשברה רגל פרתי כדי שתהא משכורתי שלימה..."
היו לוחות ראשונים, אך לא היינו מקבלים את אותו השכר שאנו מקבלים על הלימוד של עכשיו המלווה בצער. שבירת הלוחות מחייב אותנו ביגיעה, אך דווקא משום כך שכרנו גדול, כי אנו עמלים בתורה.
