פרשת וארא – עשרה מאמרות, עשר מכות, עשרת הדברות
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור פרשתנו מתארת את התהליך המוביל ליציאת מצרים, כאשר במרכזה מתואר רובן של עשרת המכות. מלבד הענשת המצרים, היתה מטרה נוספת במכות מצרים: "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שמות ט, יד). המכות היו הוכחה לכל כי הקב"ה נמצא, משגיח, מעניש את הרשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים.
רבים מהמדרשים ומספרי החסידות מבקשים לקשור בין עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, עשר המכות ועשרת הדברות. ניתן לומר כי הקשר בין שלוש 'עשיריות' אלו הוא, שבכל אחד מהם היה פן של גילוי ה' בעולם. בריאת העולם היא הגילוי הגדול ביותר של פעולת ה' בעולם, אולם כיוון שהאדם נברא רק בסופו של התהליך, הרי שהגיע לעולם מוכן. לכן, כל שנותר לו הוא להתבונן בבריאה, ומתוך היצירה המופלאה, להכיר את היוצר. אמנם ה' מתגלה בעולם, אך בהעלם. עולם = העלם.
בעשרת המכות, לעומת זאת, ההתגלות הינה מוחשית ואינה מוטלת בספק. עד כדי כך, שגם פרעה וחרטומיו מודים בכך: "וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹקים הִוא" (שמות ח, טו). כאמור, התערבות ה' בטבע, כמו במכות מצרים הוכיחה כי הקב"ה משגיח ופועל בעולם. זאת התגלות ברורה הרבה יותר מהגילוי של בריאת העולם, אך עדיין לא התקיים שום דיאלוג בין הקב"ה לבין עמו.
את הגילוי הגדול ביותר אנו מוצאים בעשרת הדברות. שם הקב"ה מתגלה ע"י אותות ומופתים, אך יתירה מזאת: יוצר התקשרות בלתי אמצעית עם העם הנבחר, ומגלה להם את תפקידם בעולם. כך יש שרצו לקשר בין הדיברות, המאמרות והמכות.
אולם ברצוני להתמקד על פן אחר היוצא מתוך הקשר הזה. עלינו להתייחס למעמד הר סיני, לא רק כאירוע בודד, אלא כמתן תורה, ולראות את התורה בכלל ואף לדורות, כצורה של התגלות ה' בעולם. לאור תפיסה זו, למעשה יש כאן סקאלה של סוגים בהתגלות ה'. עשרה מאמרות מייצגים את ההופעה המוסתרת ביותר של הקב"ה, המופיעה בטבע. דרושה עבודה רבה והתבוננות לאדם החפץ לדבוק בבוראו ע"י עשרה מאמרות. פעם אחת בהיסטוריה הקב"ה התגלה לאומה באופן המוחשי ביותר, ע"י ניסים גלויים, היה זה בעשרת המכות. אך אפשרות זו לא התמידה. מדובר באירוע חד-פעמי, שלא יחזור.
לעומת זאת, הפעם השלישית זוהי הדרך הממוצעת בין שני הגילויים הקודמים: הקב"ה מתגלה לנו במעמד הר סיני, דרך קבלת התורה. מאז קבלת התורה, כל יהודי שיושב ולומד תורה – זוכה להידבק בקב"ה. התורה מעניקה לאדם את ההשקפה הנכונה, מדריכה אותו במה להתבונן וכיצד, ומעניקה משמעות לחייו. כך, כאשר יש שני קצוות של גילוי ה' בעולם: בהסתר גמור – בבריאה, ובגילוי גמור – במכות; יש דרך שהיא שביל הזהב בהתגלות ה': דרך התורה.
דרך זו של לימוד תורה וקיומה – היא הדרך המובחרת מבין שלושת הדרכים לדבקות בה'. המדרש מספר שהקב"ה בא לבקר את אברהם אבינו לאחר שקיים את מצוות ברית המילה. והנה, אברהם מבחין בשלושה אנשים הנדמים לו לערבים, עוזב כביכול את הקב"ה, והולך לקיים מצוות הכנסת אורחים. איך אפשר להבין זאת? אנו יודעים כי 'גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה' (שבת קכז). אך איך אברהם ידע זאת?
אלא, שקבלת פני שכינה, עם כל החשיבות הגדולה והנפלאה הנלוות לכך, אינו דומה למעשה של מצווה. אדם העושה מצווה, כמו זו של הכנסת אורחים, למעשה דבק בדרכיו של הקב"ה, וכך זוכה לקרבת ה' בצורה פעילה, ולא רק כגילוי פאסיבי. כן הם הדברים בלימוד התורה: כשיהודי עוסק בתורה, הוא פועל ומתקרב מכוחו לקב"ה, ובכך משיג השגות גבוהות יותר מאשר יהודי הזוכה לגילוי בלא שפעל לשם כך. דרשו חז"ל: "מה שראתה שפחה על הים, לא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן" (מכילתא, בשלח). אמר על כך הרבי מקוצק, שאמנם ראתה השפחה מראות גדולים יותר משראה יחזקאל, אך למרות זאת היא נותרה שפחה...
במעמד הר סיני, הקב"ה גילה לנו שיש דרך לדבוק בו, בכל הדורות. התורה לא תלויה בזמן ומקום, אלא היא נצחית. כל אימת שיהודי רוצה להתקרב לקב"ה, האפשרות הזו פתוחה בפניו. עשרת הדיברות, היינו התורה ומצוותיה, מסייעות לאדם להכיר כי גם התופעות הטבעיות, הינם למעשה ניסים. הרי גם תכלית מכות מצרים היתה להשריש את הידיעה שהקב"ה קיים בעולם, ופועל בעולמו גם בהסתר. כך כתב הרמב"ן בסוף פרשת בא: "שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם..." לכן, עשרה המאמרות הם כנגד הטבע, ועשרת המכות – דברים שמעל הטבע. ומתוך הידיעה שהקב"ה פועל בדברים שמעל הטבע, ממילא פועל הוא גם בכל המהלך הטבעי שבבריאה. את הידיעה וההכרה הזו, אנו משיגים דרך התורה.
דברים אלו מעמיקים את ההבנה במזמור י"ט בתהלים. זהו פרק הפותח בשבח גדול על הבריאה: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ: יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת: אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם: בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם: וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח: מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ" – האדם מתבונן בבריאה, ומבין את גדולת הבורא.
אולם מייד לאחר מכן, עובר הפרק לדבר בשבחה של התורה: "תּוֹרַת ד' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ד' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי: פִּקּוּדֵי ד' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ד' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם: יִרְאַת ד' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי ד' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" – מה הקשר בין שני חלקי המזמור?
התשובה היא, שדוד המלך מלמדנו את שני הדרכים בהם אפשר לגלות את הקב"ה. הראשונה, ע"י התבוננות בטבע. אם אדם מתבונן, הוא מגלה את הבורא. אך יש דרגה גבוהה יותר: אפשר לגלות את הקב"ה, ולהתחבר אליו. זאת ע"י לימוד התורה. כשאדם לומד תורה, הוא מרגיש על בשרו את הדבקות בה', וחיבור זה גורם לו לעונג: "ישרים, משמחי לב, מאירת עיניים..." התורה היא הדרגה הגבוהה ביותר של החיבור בין האדם לקב"ה.
דומה כי הדברים הללו עולים בקנה אחד עם דברי הרמב"ם בעניינו של משה. כך כותב הרמב"ם: "משה רבינו - לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות, ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם', מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה" (הלכות יסודי התורה ח, א).
מעמד הר סיני הוא התוקף של האמונה. מי שמאמין באותות – יש בו דופי. ההוכחה לשליחות משה רבנו הוא מעמד הר סיני. הרמב"ם מוכיח זאת מהפסוק: "וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג, יב). לכן, מעמד הר סיני גדול ממכות מצרים ומן האותות.
מסתבר שהרמב"ם לא בא להסביר לנו פשט בפסוקים, אלא מלמד אותנו הוראה לדורות. בכל הדורות אין להשתוקק לגילויי ניסים ונפלאות. מעמד הר סיני, שעיקרו מתן התורה, הוא גדול יותר מאותות מצרים. אדם הלומד תורה – זוכה לראות ניסים. נפקחות לו העיניים. זהו מסר חשוב, ובפרט בדור שלנו. היום יש אנשים שלא שומרים תורה ומצוות, אך קשורים לרבנים בעלי מופתים. צריכים לדעת כי מופת הוא דבר שולי. צדיק נהיה צדיק בגלל שהוא עושה את רצון ה'.
מספרים על שני חסידים שדנו ביניהם בשאלה: רבו של מי יותר גדול. אמר הראשון: 'הרבי שלי גדול יותר. הוא בבחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים!'. ענה לו השני: 'אדרבה, הרבי שלי יותר גדול, כיוון שהוא בבחינת הקב"ה גוזר והצדיק מקיים!'.
אתה חפץ לגלות את הקב"ה? יש לך תורה. דרך תורה, אפשר להתחבר. נזכה להבין מה יש לנו. ההתגלות של הקב"ה למשה בסיני 'וגם בך יאמינו לעולם' זו גם הנחיה לדורות. לכל אחד ואחד מאיתנו יש את היכולת. אין לנו סיבה לחכות לגילוי של רבש"ע בדרך של ניסים גלויים. יש לנו את האמונה הגדולה שלמעלה מזה, אותה אמונה שאין בה דופי, והיא היכולת לראות את הקב"ה דרך התורה.
