פרשת ויחי - איש כברכתו

"וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר  כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (בראשית מט, כח)

על פרשיית הברכות שברך יעקב את בניו לפני מותו, יש לשאול מספר שאלות. האחת, מלשון הפסוק "איש כברכתו ברך אותם", משמע שיש כבר ברכה לאותו האיש, ואם כן מדוע יש לברכו שוב? כמו כן, אצל חלק מהבנים לא נראה שדברי יעקב הם ברכה, אלא אזכור מאורעות בהם היו שותפים, אם כך, מדוע יש לכנות זאת 'ברכה'? הדברים יובנו בשורות הבאות.

אנו חיים כיום בעולם בו רוב רובם של האנשים נתפסים למודלים מוצלחים, מנסים 'להיות כמו...' ושואפים להיות אחרים. אפילו בין כותלי הישיבה יש שבחור שואף להיות כמו פלוני כיוון שהוא מצליח בלימוד ומתקדם. כך יש לעיתים מוסדות חינוך שלמים שההצלחה מבחינתם היא שכל הבחורים יצאו אותו הדבר. אם מישהו במקרה בוחר בדרך אחרת ולא צועד באותו השביל של כולם – כנראה שיש כאן בעיה. יש לדעת שזו טעות גדולה.

לפני שנים, כשהגעתי לביקור באמריקה, נכנסתי לבניין והתבקשתי – לצרכי ביטחון – להעביר את האצבע במכשיר לטביעות אצבע. מסתבר, כי למרות שיש מיליארדים של בני אדם בעולם – אין טביעת אצבע אחת דומה לחברתה באופן הזהה לחלוטין. כך, שבפעם הבאה שאצטרך להיכנס לאותו המקום – המכשיר יזהה אותי בוודאות. ואם כך בעולם הגשמי, קל וחומר ברוחני: יש טביעות אצבע רוחניות – הקב"ה נתן לאדם קוקטייל של תכונות המזוגות באופן ייחודי לו בלבד.

מספרים על ר' זושא מאנפולי, שהיתה שגורה בפיו האמרה הבאה: כשאגיע לאחר מאה ועשרים ליום הדין, איני מתיירא שמא ישאלו אותי "זושא, מדוע לא היית אברהם אבינו?". כיוון שלזה יש לי תשובה. אולם מתיירא אני מאוד מהשאלה "זושא, מדוע לא היית זושא?" – לזאת אין לי תירוץ...

לא מבקשים ממך להיות מי שאינך. ודאי, חשוב ללמוד מחבר שמצליח בלימודו, אך יש לזכור כי לכל אחד התכונות המיוחדות לו, ולעיתים יימצא אחד שנוחל הצלחה בדבר פלוני, והאחר דווקא בתחום שונה. בקוצק היו אומרים: "אם אני אני ואתה- אתה בגלל שאני- אני ואתה- אתה אז אני- אני ואתה- אתה. אבל אם אני אני משום שאתה אתה ואתה אתה משום שאני אני, לא אני אני ולא אתה אתה..."

זה בדיוק המסר של יעקב לבניו: יש שנים עשר בנים, שנים עשר שבטים. לכל שבט יש את הייחוד שלו, ואין לנסות להיות מישהו אחר. זה 'איש כברכתו ברך אותם'. יעקב קודם מותו אומר לכל אחד מה הייחודיות שלו – וממילא, במה הוא יכול לראות ברכה במעשיו. יש יששכר, ויש זבולון. 'שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך' – לזבולון היכולת להצליח במקצוע שלו, ויששכר רואה חיל בלימודו. לו יצויר כי כל אחד היה רוצה לעסוק במה שאחיו עוסק – הרי שלא זה ולא זה היה עולה בידם. אך כעת, שניהם ביחד מרוויחים מהשותפות הזאת.

מספרים שבבריסק חי עשיר קמצן, אך היה ירא שמים גדול. פעם בליל יום כיפור, נשאר העשיר בבית הכנסת והחל לומר תהלים בהתלהבות. ניגש אליו ר' חיים ואמר לו: 'שאלה לי אליך: חייל בצבאו של הקיסר, שעורק מן הצבא. מה דינו?' העשיר, שהתפלא לשאלת חולין זו בליל יום הכיפורים, נענה ואמר: 'החייל נידון למיתה'. שאלו ר' חיים שוב: 'ואם הוא חייל בחיל הפרשים, ועורק הוא לחיל הרגלים, מה דינו אז?' ענה לו העשיר: 'גם הוא ייענש, שהרי סוף סוף ערק הוא מתפקידו'. נענה ר' חיים ואמר: 'גם לכל יהודי יש תפקיד. יש שתפקידם לומר תהילים, ויש שתפקידם לפרנס עניים. אסור לערוק ממחנה למחנה...'

גם לשבטים שלכאורה אינם מקבלים ברכה מפורשת, יש בדברי יעקב אליהם ברכה רמוזה. למדנו מכך, שגערה היא לעיתים גם סוג של ברכה. על ראובן אומר יעקב: "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" – הוא אומר למעשה: יש לך כוח וזריזות. פעם אחת השתמשת בתכונות אלו באופן שלילי, אך בעזרת עבודה תוכל להוביל את התכונות האלו למקומות חיוביים! כך גם לשמעון ולוי: "כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם" – בוערת בכם אש, קחו את האש הזאת להתלהבות ועשייה נכונה! ואכן, שבט לוי מפנה בחטא העגל את הכוח הזה לטובה, כשמשה מכריז "מי לה' אלי" – מתקצבים דווקא שבט לוי, והם אלו שנענים לקנא לה' בחטא העגל.

עם זאת, יש לזכור שיש דברים המחייבים את כולם במידה שווה. בעבודת ה' הפרטית של כל אחד ואחד חייב להיכנס כל תרי"ג מצוות. לכולם יש שולחן ערוך. הפן האינדיבידואלי נכון לגבי התפקיד בעבודת ה' – בו לכל יהודי יש תפקיד שנועד לו על פי מידותיו ותכונותיו. אם אדם מרגיש הצלחה בעשייה מסויימת, יש לו לשאול את עצמו כיצד הוא יכול לקחת את זה לעניינים של קדושה. כך גם בלימוד: בישיבה יש סדרים שהם המסגרת המחייבת את כולם: יש עיון, בקיאות, מחשבה, הלכה וכו'. אסור לאדם לומר: "יש דרך לימוד אחת, ומי שלא נוהג כך, הרי שהוא לא למד מעולם". לא. הוא כן יכול לומר שזה דרך לימוד שבה הוא הצליח, ואולי היא תתאים גם לאחרים. כולם לומדים עיון – אך בתוך התחום הזה יש נטיות לשיטה זו או אחרת, לסברא א' או ב' וכדומה.

אדם צריך לבדוק באיזו שיטה יש לו סיעתא דשמיא, הצלחה, שמחה והתלהבות בלימוד – ומתוך כך לבחור לעצמו את דרכו. כן הדברים בלימוד הבקיאות. בלימוד שהוא מעבר לסדרים, יש צורך לבדוק היכן יש לבחור התקדמות טובה ומשמעותית יותר, בה האדם שמח ומקבל תוספת ביר"ש – ובה להקדיש את עיקר הזמן.

על המשנה במסכת מכות (פ"ג, מט"ז) "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", שואל הרמב"ם:  לכאורה, ההפך הוא הנכון; אם הקב"ה היה נותן רק שתיים-שלוש מצוות, היינו יכולים בקלות יתירה לעמוד בכך, ולזכות בכל השכר! ריבוי המצוות מקשה על האדם, ומביא אותו לכדי ייאוש. עונה הרמב"ם על שאלתו: יש תרי"ג מצוות, וממילא יש לך תרי"ג דרכים לעבודת ה'. אם אדם מקיים מצווה אחת כצורתה, בכוונה הנכונה לשמים שמים בלי שום פניות – הרי שהוא זוכה על-ידה בחיי עולם הבא. יש אנשים המרגישים חיות בעבודת ה' במצוות שונות. יש שמצוות תפילין מושכת אותו מאוד, ויש אחר הדבוק בעניין ארבעת המינים. אין כוונת הרמב"ם שלא לקיים את שאר המצוות, אלא שכאשר יש מבחר גדול של מצוות, ממילא לכל אחד יש את המצווה המיוחדת שבה הוא מרגיש את עבודתו הפרטית. וכך, עם ישראל בכללותו מקיים את כל תרי"ג המצוות בשלמות הראויה.

לצערנו, יש כאלו החושבים כי רק הם יודעים כיצד עובדים את ה' בדרך הנכונה, ומי שאינו כמוהם נחשב לטועה. כל פלג וזרם חושב שדרכו היא הדרך הנכונה; ליטאים, חסידים בחסידות כזו או בחסידות אחרת ועוד. זו בדיוק הטעות שביקש יעקב למנוע מבניו "איש כברכתו ברך אותם" – אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לאביו שבשמים. כשכל אחד מבין שהוא סוג מיוחד ויש לו את עבודת ה' המיוחדת שלו, וחברו עובד את ה' בעבודה המיוחדת לו, אזי כולם מתחברים ומשלימים זה את זה. זו ברכתו הגדולה של יעקב. לדעת מה התפקיד של כל אחד ולומר: כולכם שבטי-יה. יחד כולם קדושה לך ישלשו.

לכך התכוון המדרש באמרו: "לפי שנתן ליהודה גבורת ארי, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותה של איילה – יכול שלא כללן בכל הברכות, תלמוד לומר: ברך אותם" – כשמבין כל אחד את תפקידו, הרי שכולם ניזונים זה מזה, משפיעים זה על זה, ומהנים זה את זה.

בהפטרת פרשת ויגש, קראנו על עץ יוסף ועץ יהודה, בא הצטווה הנביא 'והיו לאחדים בידך'. באחד המאמרים הנפלאים שלו, 'המספד בירושלים', כותב הרב קוק שעץ יוסף מסמל את זה שאחראי במהלך הדורות לחיזוק הפן הגשמי של עם ישראל, בבחינת 'יוסף הוא המשביר לכל עם הארץ'. לעומת זאת, התפקיד של יהודה הוא חיזוק הצד הרוחני: "היתה יהודה לקדשו', 'את יהודה שלח לפניו גושנה'. דוד המלך מיזג את שתי התכונות באישיותו, 'עדינו העצני' – איש מלחמה, ביחד עם נעים זמירות ישראל. מאז חטאו ישראל והופרדו הרשויות: ממלכת יהודה וממלכת ישראל. יהודה – ממלכה קטנה עם  צדיקים ובית המקדש. ממלכת ישראל – ממלכה גדולה, אך ללא תורה. במשך כל הדורות לא היה חיבור בין ממלכת יהודה לישראל, עד הגלות.

כשקמה תנועת הציונות, אמר הרצל כי הציונות החדשה צריכה להיות על טהרת החילוניות, וכי אין בה מקום לרבנים ואנשי רוח דתיים. שמעו זאת אנשי התורה, ואמרו: אין לנו חלק ונחלה עם התנועה הציונית, שכן היא נגד התורה. עשו מעשה ונטשו את התנועה. אף אחד לא הבין שלמעשה יש כאן צורך אדיר של חיבור בין התורה למעשה, 'והיו לאחדים בידך'. כביכול, יש שני עצים – והנה מתרחש ושני העצים מתאחדים לעץ אחד. כך מסבירים בפשט הפסוק. אך העומק הוא, שיש כאן תהליך של הרכבה בוטאנית. כאשר מבקשים ליצור זן חזק יותר של פרי, החקלאים מרכיבים שני סוגים של עצים – ומקבלים עץ העמיד יותר בפני מחלות, בעל פירות גדולים ומתוקים יותר, ועוד תכונות טובות השאובות משני הזנים שהורכבו.

כן הדברים במקרה זה. הקב"ה אומר לנביא: תרכיב את העצים. קח את המעלה של שני העצים וצור מין אחד בעל התכונות של שניהם. גם עם ישראל צריך להבין, שהעם בנוי משבטים. אין לפסול דרך זו או אחרת בעבודת ה', כאשר היא באה ממקום טהור של רצון אמיתי. אל תנסה להשוות עצמך לאחרים, למד מחבריך את תכונותיהם הטובות – אך זכור את האישיות שלך עצמך. ואם נזכה לכך, הרי שברכת כל שבט ושבט – יחול גם על שאר השבטים מדין ערבות, ובכך יתאחדו עץ יוסף ועץ יהודה, והיו לאחדים בידך.