פרשת האזינו - צדיק וישר הוא
הרב יחזקאל יעקבסון
להדפסת השיעור
פרשת "האזינו" נקראת תמיד בסמוך לימי התשובה והדין, ראש השנה ֵ ויום הכיפורים. בפתיחת הפרשה מופיע הפסוק: "אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד).
מקשים בעלי המוסר: מהו השבח הגדול בזה שהקב"ה לא עושה עוול? הרי זו מידה בסיסית הנדרשת משופט, לעשות צדק ולא לעשות עוולות, ואנו מצפים לה אף משופט בשר ודם.
על קושייה זו עונה רבי אליהו לאפיאן, בספרו 'לב אליהו' (מאמר 'למען תלמד ליראה'), כשהוא מסביר את ההבדל שקיים בין המשפט האנושי ובין המשפט האלוהי:
המשפט האנושי בודק רק את האדם עצמו, מבלי להתחשב בסביבה. לדוגמה, אם אדם רצח ומגיע לו עונש מוות, אזי המשפט האנושי יפסוק את דינו למיתה, בלא להתחשב כלל בכל המעגלים שסובבים אדם זה. אולי לאדם זה אישה צדיקה שתישאר עכשיו לבד כל החיים, שמונה ילדים טהורים שיישארו עכשיו ללא אבא וכן מעגל חברתי שיפגע מאיבוד חבר קרוב. למרות שלכל האנשים שמסביבו לא מגיע הצער הזה, אין השופט האנושי מתחשב במכלול הגורמים אלא רק בעונש שמגיע לאדם עצמו.
לעומת זאת, המשפט האלוהי בוחן את העונש במכלול של כל האנשים מסביב. אם אחד מהמעגלים יפגע באופן שלא מגיע לו מצד הדין, אזי הקב"ה יבחר בעונש אחר, שבו המעגל שלא חייב בעונש לא יפגע. זהו משפט צדק שאין בו עוול כלל, גם לאנשים שמסביב, וזהו השבח הגדול של הקב"ה.
הגמרא בראש השנה מביאה שלושה פירושים לביטוי "בני מרון":
"מאי כבני מרון? הכא תרגימו כבני אמרנא. ריש לקיש אמר: כמעלות בית מרון. רב יהודה אמר שמואל: כחיילות של בית דוד" (ראש השנה יח ע"א).
הביטוי "כחיילות של בית דוד" טעון הסבר. יש שפירשו שכוונת העניין כי כמו שלכל חייל יש תפקיד מיוחד, שאותו הוא צריך לבצע בשלמות, כך הקב"ה ידון את האדם האם הוא פעל ועשה את התפקיד המיוחד שבשבילו הוא בא לעולם. אמנם לפי מה שביארנו ניתן להוסיף פירוש נוסף.
הכוונה בביטוי "כחילותיו של בית דוד" היא שהאדם נידון לא רק מהצד הפרטי האישי שלו, אלא הוא נידון גם במשמעות שלו לכלל. לחייל אין כל כוח ומשמעות מצד עצמו לבדו, אלא הוא חלק ממשהו גדול יותר, מכוח צבאי שלם. האדם נשפט בראש השנה על פי מידת השייכות שלו אל הציבור. הוא נידון במשמעות ציבורית, כמה הוא משמעותי לחברה וכמה הוא מעורה בה.
כפי שאנחנו יודעים, הצבא בנוי על מכפלת הכוח. אינו דומה חייל מחיל הרגלים שנלחם לבדו לחייל שנלחם במסגרת של שיתוף פעולה בין חיילות הרגלים, השריון והאוויר. כמו כן, גם הדיון על האדם כפרט בפני עצמו אינו דומה לדיון עליו בתוך מסגרת של קבוצה. לכן, ככל שיהיה האדם מעורב יותר בחברה של אנשים צדיקים כך הקב"ה ידון אותו יותר לטובה, בזכות סביבתו שאינה ראויה להיפגע מעונשו של היחיד.
לפי עיקרון זה מסביר הרב דסלר, בספרו 'מכתב מאליהו' (ח"ב, 'שני ימים של ראש השנה'), גם את ההבדל בין היום הראשון של ראש השנה ליומו השני, בין "דינא קשיא" ל"דינא רפיא" (זוהר ח"ג רל"א).
היום ראשון של ראש השנה הוא "דינא קשיא", מפני שהאדם נידון בפני עצמו, ללא שקלול החשבון של קישורו אל הכלל. אך לעומת זאת היום השני של ראש השנה הינו "דינא רפיא", מפני שבו האדם נידון כחלק ממערכת כללית ושלימה יותר, "כחיילות של בית דוד", וממילא הדין קל יותר ונוטה לטובה.
לא רק בסביבה הטבעית של האדם הדברים אמורים. ככל שהאדם יהיה מקושר יותר אל כלל ישראל, אל המערכות הציבוריות של עם ישראל, הרי שממילא דינו ייחתם לחיים טובים ולשלום, מפני שדינו יהיה תלוי בדינו של כלל ישראל, וודאי שהוא יהיה לטובה.
ה' יעזרנו לזכות להיות שותפים בחיי הכלל, לצאת מהפרטיות שלנו ולהיות לחיילים בחילותיו של בית דוד. שנזכה להיכתב ולהיחתם בספרם של צדיקים גמורים, בספרם של כלל ישראל.
