שיחה לפרשת יתרו - העצמת יראת ה' ואהבתו בתוכנו
ראש הישיבה הרב מיכאל ימר
להדפסת השיעור
חובה עלינו להעצים ולרומם בכל אחד מאיתנו את יראת ה' ואהבתו.
יראת ה' היא הרגשה פנימית שה' מנהל את העולם. כל חיינו ועתידנו תלויים בו. סיבה ומסובב שקיימים בעולם הן רק הצינור בו ה' נותן את השפע (זה כולל שדכן, בוס לעבודה, רופא, ועוד).
כל יסוד התפילה בנוי על הנחה זו, לכן אנו פונים אליו כי הוא הנותן את השפע בעולם ואנו מודים לו על שפע זה.
אהבת ה' פירושה, שבזכות ה' אנו חיים כל רגע ורגע, וה' נותן לנו שליחות ומשמעות לחיים, ובלי רצונו לא היינו בחיים.
יראת ה' ואהבת ה' אינם רק ידיעה שכלית של האדם, אלא זו הרגשה פנימית שהאדם צריך לחוות בחייו כל רגע ורגע.
לאור זאת נשאלת השאלה, כיצד מעצימים ומרוממים את ההרגשה הפנימית הזו?
"אבן עזרא" בפרשתנו על ציווי התורה "לא תחמוד" דן בשאלה זו, וכך הוא כותב:
"אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו....ועתה אתן לך משל. דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה לא יחמוד אותה בלבו....כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים שיתאוה שיהיו לו כנפים לעוף השמים. ולא יתכן להיות.. כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו. רק כאשר חלק לו השם..... ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד....על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו. כי ידע שהשם לא רצה לתת לו. לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ובתחבולותיו" (אבן עזרא שמות פרק כ פסוק יג)
ציווי התורה "לא תחמוד" הוא אינו ציווי ישיר על הרגשות אלא ציווי להעמיק את ההבנה השכלית, וכך יגיע האדם ל"לא תחמוד". בציווי "לא תחמוד" התורה מצווה את האדם שיבין בשכלו בצורה בהירה ביותר שהקב"ה שהוא כל יכול הוא אביו ורוצה בטובתו, ואם הוא החליט לא לתת לאדם דבר מסוים זה סימן שזה לא טוב לו וזה כמו רעל עבורו, ולכן ה' לא נתן לו את זה. אם האדם יבין זאת ב 100%, זה ישפיע גם על הרגשתו הפנימית והוא לא יחמוד כלל מה שיש לשני.
הכתב והקבלה שואל גם הוא, כיצד התורה יכולה לצוות על "לא תחמוד", והוא עונה תשובה נוספת, וכך לשונו:
"אחר שה' ציוה אותנו על האהבה באומרו "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" – מה מקרא חסר אם היה כתוב "ואהבת את ה' בלבבך", ומה רצונו לומר במלת "כל"? אלא הכונה שיהיה לבבך מלא באהבת ה', כלומר שלא יהיה בלב רק אהבת ה' לבד, לא שיהיה בו גם אהבת ה', גם אהבת העולם. שאם כן – אינו מלא באהבת ה', כי אם חציו לכם, ולא נקרא זה "בכל לבבך". הנה כל איש המקיים זאת המצוה, ואחרי שחשקה נפשו להתענג על ה', וכלתה נפשו לדבקה באהבה רבה בכל עת, לחזות בנועם ה' ולטעום מטעם המלך ולהתענג מזיו כבודו, וגם עריבות רבה ומתיקות נפלאה ימצא בה, על ידי כך לבו מלא כל עת בזכרון קדוש ה', וחושב בו, ולבו קשור עמו בעבותות אהבה. ובזה מקיים "בכל לבבך", כלומר שלבו מלא על כל גדותיו באהבת ה', אז אי אפשר שיחמוד שום דבר מכל מחמדי העולם הזה, כי כאשר כבר לבו מלא תמיד אהבת ה', איה המקום בלבו אשר יתאוה ויחמוד בו דבר זולתו? ככוס אשר הוא מלא על גדותיו, שאין יכולים להוסיף מאומה...... אבל מי שמקיים "ואהבת... בכל לבבך" אי אפשר לו לחמוד הדבר האסור כלל, אחר שלבו טרוד תמיד אהבת ה' בשמחה רבה" (הכתב והקבלה שמות פרק כ פסוק יג)
לב מלא וגדוש של אהבת ה' "בכל לבבך" גורם לכך שאין רצון לאדם כלל לחמוד דבר שאינו שלו כי זה לא מעניין ומעסיק אותו. אדם שכל כולו מלא באהבת ה' לא יעלה על דעתו לעשות דבר המנוגד לרצון ה'. והיות וה' ציווה "לא תחמוד" אז אהבת ה' תשפיע על ההרגשה הפנימית והאדם לא יתאווה כלל לחפץ השני כי זה מנוגד לרצון ה'.
בפרשתנו אנו רואים חשיבות רבה שהאמונה בה' תהיה שלמה ללא ספיקות, כי רק כך ההבנה השכלית תשפיע על ההרגשה הפנימית.
הגרי"ד סולובייצ'יק שואל, מדוע לוחות ראשונים ניתנו בפומבי למרות שהיה לכך מחיר ששלטה בהם עין הרע והן נשברו? מדוע ה' לא קרא למשה (כמו שעשה בלוחות השניים) והיה נותן לו את הלוחות בשמים?
וכן שואל הגרי"ד סולובייצ'יק:
"איתא במדרש תנחומא על הפסוק פסול לך, שלוחות הראשונות על שניתנו בפומבי, שלטה בהם עין הרע ונשתברו. וצריך להבין א"כ מ"ט נתן הקב"ה את הלוחות הראשונים בפרהסיא, וכי לא הבין מראש שקיימת אפשרות שתשלוט בהם עין הרע?" (הגרי"ד סולובייצ'יק-פניני הרב)
עונה על שאלה זו הכוזרי, שהתורה ניתנה בפומבי כדי להסיר ספק מעם ישראל שלא הבינו כיצד ה' שאין לו פה מדבר עם משה.
וכך כותב הכוזרי:
"שבא בו משה אחר המופתים האלה, נשאר בנפשותם ספק, איך ידבר האלהים עם האדם... מפני שהיה רחוק הדבור בעיניהם מזולת אדם, בעבור שהדבור גשמי. ורצה ה' להסיר הספק הזה מלבותם וצוה אותם להתקדש... והתקדש העם, ונזדמן למדרגת הנבואה, אף לשמוע דברי האלהים פנים בפנים"
בני ישראל לא הבינו איך זה אפשרי שה' דיבר עם משה, הרי אין לה' פה? היה ברור להם שמשה דיבר אמת אך עדיין לא הבינו כיצד אפשרי שה' דיבר עם משה, ולכן היה חשוב שישמעו את ה' בעצמם כדי ששאלה זו שיצרה ספק באמונה לא תטריד אותם. והיות והם חוו בעצמם את דיבור ה' אזי שאלה זו כבר לא הטרידה אותם ולא גרמה חוסר באמונתם בה'.
וכך כותב הכוזרי:
"אנחנו מאמינים באלקי אברהם יצחק ויעקב המוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים ובמסות, והמכלכלם במדבר, והמנחילם את ארץ כנען, אחר אשר העבירם את הים והירדן במופתים גדולים, ושלח משה בתורתו, ואחר כך כמה אלפי נביאים אחריו מזהירים על תורתו..מסכים הייתי שלא אשאל יהודי מפני שידעתי אבוד זכרם וחסרון עצתם, כי השפלות והדלות לא עזבו להם מדה טובה. והלא היה לך לומר היהודי, כי אתה מאמין בבורא העולם, ומסדרו ומנהיגו, ובמי שבראך והטריפך והדומה לספורים האלה, אשר הם טענת כל מי שיש לו דת..זה שאתה אומר היא הדת ההקשית המנהגית, מביא אליה העיון, ונכנסים בה ספקות רבות" (הקדמת הכוזרי)
כאשר מלך כוזר שואל את היהודי החבר במה הוא מאמין, הוא אומר לו במתן תורה בהתגלות ה' לבני ישראל. מלך כוזר לא מבין מדוע הוא אינו מתחיל בבריאת העולם שזו התחלת העולם? והחבר מסביר לו שמתן תורה היא הוכחה של ראיה. בריאת העולם אינה ראיה שהרי עדיין לא נברא האדם. הדת היהודית היא לא דת היקשית אלא דת של מאה אחוז. מתן תורה זה אמונה ברורה בה', ואי אפשר לחלוק על מתן תורה שהיא ראיה מוחלטת של קיום ה' בעולם.
בפרשתנו יש דגש נוסף לחשיבות ההרגשה הפנימית. מדוע הצעת הייעול של יתרו לקחת שרי אלפים, מאות וכו', הגיעה דווקא מגוי-מיתרו, ולא מיהודי? אלא שיהודי הבין שהעם הולך למשה רבינו לא רק כדי לקבל תשובה לשאלתו (שזה גם שרי אלפים, מאות, וכו' יכולים) אלא לקבל הרגשת קרבת ה' דרך פגישה עם משה שפגש את ה' בעצמו ארבעים יום וארבעים לילה. ולכן אף יהודי לא מציע הצעת ייעול זאת. יתרו כגוי אשר אין לו הרגשה פנימית של דביקות בה' הוא מציע הצעת ייעול זו שיש בה הקלה גדולה למשה אך יש הפסד גדול לעם ישראל שפחות מתקרב למשה רבינו.
הגרי"ד סולובייצ'יק כותב טעם נוסף, מדוע הלוחות הראשונים ניתנו בפרהסיא.
וכך הוא כותב:
"ובפשוטו היה נראה לומר שזאת היתה הכונה במתן הלוחות הראשונות בפרהסיא, דאיתא בילקוט שמעוני לספר שופטים סימן מ"ח על הפסוק בשירת דבורה הרים נזלו מפני ה', שכשעמד המקום ואמר אנכי ה' אלקיך היתה הארץ חלה, וזעו כל מלכי האדמה בהיכליהם שנאמר קול ה' בכח וכו'. באותה שעה נתכנסו כל אומות העולם ובאו להם אצל בלעם, אמרו לו שמא המקום מחריב את עולמו במבול? אמר להם אלא המקום נותן תורה לעמו שנאמר ה' עוז לעמו יתן וכו'. ונראה שתכלית כל ענין הפומביות שבמתן לוחות ראשונות היתה בכדי שבחירת ישראל תהיה בבחינה של הבדלה גלויה, שהכל יוכלו להכיר תיכף ומיד שזה האדם יהודי הוא, וכדאי היה להקב"ה ליתן את הלוחות הראשונות בפרהסיא, אף על פי שבגלל כן נשתברו, על מנת שתצא מזה, התועלת הזאת שבחירת ישראל והבדלתם יהיו גלויים לכל"
מטרת הפומביות במתן תורה, שכל העולם יבין שעם ישראל הוא עם סגולה ובן של ה'. היה כדאי שהתורה תינתן כך למרות שבירת הלוחות כדי להכיר בסגולת עם ישראל. מלכות ה' איננה שלמה אם העולם כולו אינו מכיר בחשיבות עם ישראל.
הנצי"ב מדגיש שמטרת נתינת התורה בפומביות היתה להשריש בלב העם את יראת ה' ע"י קול השופר החזק, ודבר ה' ישירות אליהם, ועוד. יראת ה' שבה פתחנו את שיחתו כה חשובה שהיה עניין להשריש אותה ע"י פומביות מתן תורה למרות המחיר בעתיד שהלוחות תשברנה.
וכך כותב הנצי"ב:
"פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. ע"י עסק פלפולה ש"ת יכול להגיע לפעמים שנהפך לו לרועץ ח"ו.... והנה הקב"ה רצה להשריש בשעת מ"ת יראת ה' בלב ישראל ע"כ נתן התורה בקולות וברקים. וכמאמר משה רבינו לישראל ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו'. ונתבאר שם כדי שיהא המעמד הנפלא מצויר בנפש לעולם כדי להיות מזה יראת ה'" (העמק דבר דברים פרק ד פסוק ט)
יה"ר שנזכה כולנו להעצים בתוכנו את אהבת ה' ויראתו. אמן כי"ר.
