תרומות על הבאר
(13 אפריל 2021) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין -

חזרה למאמרי המעין

עוד על הצנע לכת מול פרסומי ניסא / הרב פרופ' שמעון אליעזר הלוי ספירו

עוד על צנע לכת מול פרסומי ניסא[1]

במאמרו המאלף מעמיד הרב יהודה שביב את העיקרון של 'הצנע לכת' מול העיקרון של 'פרסומי ניסא', כשהוא רואה איזושהי סתירה ביניהם. לאחר שהוא מוכיח שמצות הדלקת נרות חנוכה "עומדת כל כולה בסימן הפומבי והפרסום" הוא שואל "ואיה הצנעת הלכת"?

לפני שנתחיל את החיפוש אחר הפיתרון ננסה להבין יותר את הבעיה. לא לגמרי ברור אם הכוונה של המחבר היא שעצם העיקרון של פרסומי ניסא עומד בסתירה למצוה של הצנע לכת, או שרק הצורה הקיצונית ביותר, שנשקפת במצות הדלקת נרות חנוכה, ששם המרכיב השולט על כל ההיבטים של קיום המצוה הוא פרסומי ניסא, רק הוא סותר את עיקרון הצנע לכת. ברור שהעניין של פרסומי ניסא נמצא גם במצוות אחרות[2]. למשל, כל המצוה של סיפור יציאת מצרים עם עריכת "הסדר" מבוססת על העיקרון של פרסומי ניסא, וכמו כן כל ההלכות של ברכת הגומל וקרבן תודה הוא שחייבים להודות לה' בפומבי, לשדר החוצה ולהשמיע לאחרים - "נגדה נא לכל עמו"...

מהו הפסול שמצות 'הצנע לכת' באה למנוע? כשבודקים את הדוגמאות ל'הצנע לכת' שמביא המחבר מתברר שבכולם (תפילה, הכנסת כלה והוצאת המת) מעשה המצוה עצמו הוא ברור, אם בינו למקום ואם בינו לחברו; אבל דרך עשיית המצוה, אם ברב או במעט, אם בדרך זו או אחרת, אם בצניעות או בחשיפה לציבור, זה תלוי בדעתו של כל אדם, ועל דברים כאלו אמר הנביא: "והצנע לכת עם אלוקיך", בחר לך דרך המתרכזת בעיקר המצוה ולא בדברים שיכולים להיראות כהתהדרות וכיוהרא וכפרסום עצמי. אבל במצבים שברור כחמה שהנושא של הפרסום הוא חסדי ה' עם היחיד או הציבור, במקרים אלו כל המרבה לספר ולפרסם הרי זה משובח, ולא שייך כלל עניין של "הצנע לכת".

כל זה נוגע לעיקרון הכללי של פרסומי ניסא. אבל עדיין נשארה הקושיא, למה בכל זאת העיקרון של פרסומי ניסא ממלא תפקיד כל כך דומיננטי דווקא בחנוכה?

ונראה שיש מקום להציג תשובה פשוטה המבוססת על הבנת ההיסטוריה. החג מדרבנן ששמו חנוכה, שביחד עם פורים הוא החג היחיד שנותר לנו מתקופת בית שני, הוא גם החג היחיד שהאירוע שאותו חוגגים וזוכרים ארע בזמן שהיה קרע ופילוג בתוך העם. ידוע שהמלחמה של החשמונאים לא הייתה רק כנגד מלכות יון - אלא גם כנגד היהודים המתיוונים, יהודים ממשפחות עילית בירושלים שרצו להכניס אלילי יוון למקדש, ולצרף דת יהודית פלורליסטית עם התרבות ההלניסטית כדרך חיים חדשה ומתקדמת ליהודים, ח"ו; הם ה"טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתיך" של תפילת "על הניסים". הניצחון של החשמונאים הכריע לפי שעה את המערכה במובן הפוליטי והצבאי, אבל המאבק הפנים-יהודי האידיאולוגי עדיין לא נגמר. לכן כל חסידי ומעריכי החשמונאים שחגגו את הניצחון על ידי נרות חנוכה נצטוו להפנות את הנרות החוצה, כדי לפרסם את הנס ליהודים ברחוב ובשוק, בעיקר לאלו שעדין היו תחת השפעה של המתיוונים ולא קיבלו עליהם מצוות. במצוות אחרות ה'פרסומי ניסא' מיועד לבני משפחה עצמם (כמו בפסח) או לאומות העולם (כמו בשבת); רק בחנוכה פרסומי ניסא מיועד לחלק של העם שתמך במתיוונים.

בסופו של יום הפרושים גברו על הצדוקים, שומרי התורה גברו, והחכמים המשיכו לנהל את החיים הרוחניים של העם, "ופורקן כיום הזה".

שמעון אליעזר הלוי ספירו



[1] תגובה על מאמרו של הרב יהודה שביב ב'המעין' הקודם (גל' 200 [טבת תשע"ב; נב, ב]) עמ' 51 ואילך.

[2] גם הרב שביב הזכיר שיש עניין של פרסומי ניסא גם בקריאת המגילה בפורים.