תרומות על הבאר
(13 אפריל 2021) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין -

חזרה למאמרי המעין

עוד על הרב קוק, הרב מטבריג והשפה העברית / שמריה גרשוני

עוד על הרב קוק, הרב מטבריג והשפה העברית

במאמרי 'ראש ישיבת 'מרכז הרב' הנעלם'[1] תיארתי את ניסיונו היחיד של הרב קוק להזמין תלמיד חכם שאינו מתלמידיו כדי שיכהן כראש ישיבת 'מרכז הרב'. ניסיון זה נגדע באיבו בעקבות פטירתו הפתאומית של הרב מטבריג בטרם חלוף שנה לכהונתו, ואחריו לא ניסה עוד הרב קוק למנות לישיבתו תלמיד חכם מן החוץ. אני מבקש לעמוד כאן על אחד ההבדלים העקרוניים בין תפיסתו של הרב קוק לתפיסתו של הרב בורשטיין, הבדל שייתכן שיבהיר מדוע הגיע הרב קוק למסקנה שדווקא תלמיד חכם האמון על שיטתו-שלו יוכל להנהיג את ישיבת 'מרכז הרב'; אינני חושב שסיבה זו עומדת בפני עצמה, אך נראה שיש בה משום 'חזי לאיצטרופי'.

כששהה הרב בורשטיין ('הטבריגר') בבוגורודסק הסמוכה למוסקבה, הציעו לו העשירים הלל זלטופולסקי וזליג פרסיץ לעמוד בראש ישיבה שהשיעורים בה יועברו בעברית בלבד. הרב בורשטיין הסכים לתנאי זה, נאמן להשקפתו שיש מקום להתאים את 'עטיפת' הלימוד לרוח הדור. השקפה זו באה לידי ביטוי גם בנאומו למנהיגי היהדות החרדית במוסקבה, בייסוד אגודת 'מסורת וחרות' (י"ד בתמוז תרע"ז): "היהדות דומה לרחיים של רוח; הבניין עומד תמיד על מקום אחד, אבל את הכנפיים צריכים להעביר מקצה לקצה להטותם לצד הרוח, ואם לא – אין קמח. התורה לא תשתנה, אבל את החיצוניות עלינו להתאים עם הרוח השולט, עם החיים".

כאחראית בפועל על תפקוד הישיבה מונתה שושנה פרסיץ, בתו של זלטופולסקי וכלתו של פרסיץ. הישיבה התפרסמה בכל רוסיה, ונהרו אליה תלמידים בעלי כשרון[2]. הכל התנהל למישרין, אך ביום חורפי אחד, כשרק תלמידים מעטים הגיעו לישיבה מחמת הקור העז, נעתר הרב בורשטיין לבקשת אחד התלמידים להעביר את השיעור ביידיש, שהייתה שפת האם של התלמידים. "אחר השיעור הלך אחד השומעים ומסר לה [לשושנה פרסיץ]... שהרב בורשטיין מעל בהבטחתו ומרצה את שיעוריו באידיש. וכששמעה את העובדה הזאת, לא שאלה כלום על פרטי הדבר, רק נתרגשה מאד, ובעוד הטלפון בידה נפלה לארץ ונתעלפה"[3]...

סביר להניח שגם כשעבר הרב בורשטיין ללמד בישיבת 'מרכז הרב' הוא קיבל על עצמו ללמד בעברית שהיתה שפת הדיבור בכל 'הישוב החדש', בהתאם לחזונו של הרב קוק להקים ישיבה שאליה יגיעו מכל קצות הארץ, שבה ראוי ללמד רק בלשון הקודש; מסופר כי "כאשר תלמיד חדש בישיבת 'מרכז הרב' היה פונה אל הרב [קוק] ומתחיל לדבר עמו אידיש – היה הרב מפסיקו ואומר לו בבת שחוק: 'בשיחה ראשונה זו הנך עוד בחזקת אורח, לכן איני מקפיד שפנית אלי באידיש. אך מעתה אני מבקש ממך שתדבר עמי אך ורק בלשון הקודש'"[4].

אך גם בישיבת 'מרכז הרב' קרה שהרב בורשטיין השמיע חלק מדבריו ביידיש; כפי שסיפר מי שהיה לימים ראש ישיבת 'מרכז הרב', הרב אברהם שפירא: "הגאון מטבריג אמר שיעור בישיבת מרכז הרב בעברית, ובאמצע השיעור אמר: את הסברא הבאה אני חייב לומר ביידיש"[5]... אפשר להניח שהשימוש החלקי ביידיש בשיעורי הרב מטבריג לא היה לשביעות רצונו של הרב קוק.

* * *

שנים ספורות קודם להקמת הישיבה בבוגורודסק, פנה הרב קוק למממן הישיבה שם – זלמן פרסיץ, בבקשה לסייע לו כלכלית בהרחבת ישיבתו ביפו[6]. ישיבה זו נוסדה על ידי הרב קוק כשנה לאחר שעלה ארצה[7], ולאחר כמה שנים התייצבה[8], ולמגידי שיעור התמנו הרב צבי פסח פרנק[9], הרב זלמן שך והרב שם טוב גפן[10]. הרב קוק עצמו לימד הלכה. רי"ל מימון מספר כי באביב תרס"ח, כשנפגש לראשונה עם הרב קוק ביפו, ראהו מתכונן לשיעור בישיבה בסוגיה במסכת חולין[11]. בהמשך סופחה הישיבה כחטיבה עליונה לת"ת 'שערי תורה' שכבר הוקם מספר שנים קודם. ע"פ אגרותיו הרבות בנושא[12], ניתן לראות שהתקוות שתלה הרב קוק בישיבת 'מרכז הרב' התעוררו כבר ביחס לישיבה ביפו[13]. בפועל הישיבה היתה קטנה מאוד; בשנת תרע"א מספר הרב קוק כי "הולכים אלה המעטים, שהם כעשרה כעת, ומתפתחים..."[14].

הרב קוק הדגיש מספר פעמים באגרות שעסקו בישיבה שהקים ביפו את החשיבות שבלימוד בעברית. כשהוא משווה בין מצב החינוך בארץ לבין מערכת החינוך שהוקמה על ידו ביפו הוא נותן דגש על ההבדל בשפת הלימוד – בעברית או בז'רגון, כלומר יידיש: "בכל בתי הלימוד הישנים לבני אשכנז באה"ק שולטת שיטת התרגום לזרגון... ניצוץ אור לטובה התחיל להאיר פה... ויסדו חדר, שהשפה השולטת בו היא עברית במבטא האשכנזי"[15]...

אין לראות בהקפדה על הדיבור בעברית רק סממן חיצוני-טכני של שיבה לארץ, שכן בעשרות האגרות שכתב הרב קוק בנושא הישיבה הוא חוזר ומדגיש את רצונו לייחודיותה של הישיבה ביחס לישיבות ביישוב הישן בירושלים. כך, למשל, במכתב לרב טשרנוביץ מאודסה, שדן ביסוד הישיבה ביפו[16]:

בכלל זה נכנס ג"כ הדבור העברי. כמובן אני משתדל שהכל יהיה נלמד ונדבר בשפתנו במכוננו, ולא לבד משום שלא נהיה לצחוק, כמו שהבליט כת"ר, אלא משום שאותה הנשמה הלאומית בעצמה, המכה גלים בלב כל טובי עמנו, היא מפעמת - ועוד ביתר שאת - בלבות בני-תורה טהורי-לב, שעל דגלם הננו שואפים להימנות, והיא מכרחת אותנו להחיות את שפתנו יחד עם תחית עמנו וארצנו. בכל זאת איני יכול עדיין למלא את כל חפצי בזה, ביחוד בשעור הגפ"ת שאומר המורה של עכשיו, שעם כל מה שהוא ת"ח מובהק ומעמיק חשוב בהלכה, לא יוכל לבטא את הגיונותיו בשום אופן בלי עזרת הז'רגון, לדאבון לבבי. ואנכי איני חפץ בשו"א להונות את כת"ר ולא את שום אדם מהמתנדבים, ע"כ הנני מודיעם שלעת עתה נאמר השעור הגפת"י בסיוע הז'רגון[17], אבל קוה אקוה שיוטב המצב גם בזה. וכבר היה לי זה הנסיון ב"תחכמֹני" פה, שבתחילה סירב המורה של הכת הגדולה לגפ"ת, שהוא ג"כ ת"ח מעמיק, מלקבוע את שעורו בעברית, מפני היראה שלא יכול לבטא את המובן כראוי ביחוד בענינים העמוקים, והנחתיו על הרגלו. אלא שלא חדלתי מלעורר שאנו צריכים לשאוף לתחיית השפה בחוג התורה, כמו שהיא הולכת וחיה ב"ה בחוג החיים החילוניים. ועתה ע"פ השפעה זו, והשפעת החוג של שארי הלימודים כולם, בקודש ובחול, ואפילו הגמרא הפשוטה, שהיה הכל בתחילה כבר נלמד ע"פ הפרוגרמה של תביעתי בשפתנו, התחיל המורה הנ"ל מעצמו ללמוד הכל עברית[18], וב"ה הדבר הולך ומצליח, והתלמידים רואים סימן ברכה גם בעומקה של הלכה בשפה ברורה וחיה שלנו, לחדוות לבבנו. ברוך שומר הברית והחסד לעמו, אשר זיכנו לראות ככה בצמיחת קרן ישועתנו על אדמת קדשנו. וכן אקוה שיפותח הדבר גם בשיעור זה של הישיבה, ביחוד נקוה לפתוח זה כשיזדמנו לנו איזה תלמידים ספרדים, שזהו הכח היותר מכריח לדבר דוקא עברית. וב"ה שצרכי-החיים עצמם גם הם מניעים את כח תחיתנו הרוחנית לכל צדדיה...

 

כלומר, חלק מהייחודיות של הישיבה שקיווה הרב קוק להקים, היה הלימוד בשפה העברית. באגרת אחרת הרב קוק מסביר מדוע כה חשוב לו הלימוד בשפה העברית: "נשגיר בפיהם את השפה הקדושה שהיא נותנת כבוד ועז לישראל בארץ ישראל, נוסף על צד הקודש והמצוה שיש בה"[19]...

שנים מאוחר יותר, כשהרב קוק כיהן כבר כראש ישיבת 'מרכז הרב', אירעה אפיזודה דומה במקצת לרב קוק עצמו. בעוד שבישיבתו הקפיד הרב קוק על לימוד בעברית בלבד, בשיעור שהעביר לבעלי-בתים מדי בוקר לאחר תפילת שחרית[20] סבר הרב קוק שאין צורך להקפיד על כך, בעיקר מפני שייתכן שלימוד בשפה שהם אינם בקיאים בה כל-כך ירחיק אותם מלימוד זה:

באותם הימים, לפני חמישים שנה, היה השיעור ניתן להם בשפה המדוברת, באידיש... ומרן אבא מורי זצ"ל [=הרב 'הנזיר'] היה נוהג להשתתף בשיעור. אכן, אירע הדבר, שלמרות כל רצונו... לא יכול היה לעמוד בשמיעת הסברים באידיש, שהיתה קשה למשמע אוזניו... ויבואו תלמידי הרב ויספרו לרבם... בענין העדרו של אבא זצ"ל מן השיעור. באותו יום עמדו ללמוד בבית מדרשו של הרב את המשנה הידועה במסכת פאה: 'אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אמור לבוז, לזה שומעים שאמר כהלכה" (פ"ד ה"א)... פתח מרן הרב זצ"ל את שיעורו, ואמר: רבותי, תשעים ותשעה אומרים ללמוד באידיש, ואחד יחיד ומיוחד (הוא מרן אבא זצ"ל) אומר: ללמוד בלשון הקודש, שומעים לו – צריכים לשמוע לזה האחד שאמר כהלכה. מיד המשיך הרב זצ"ל, והרצה הסבריו על טהרת לשון הקודש. משפסק הרב את פסוקו – נשתתקו הויכוחים. מאותו יום הפך השיעור במשניות, לשיעור קבוע, שניתן עם הסבריו בלשון הקודש[21].

 

הקפדתו של הרב קוק זצ"ל על השימוש בשפה העברית מדגישה שוב את ייחודיותו בנוף הרבני של אותם ימים, ואת הקושי של זרמים מסוימים לקבל את תפיסותיה של אותה נשמה רחבה ומקיפה.

שמריה גרשוני



[1] 'המעין' טבת תשע"א (נא, ב) עמ' 96-104. ראה גם תגובות והשלמות למאמר בגיליון 'המעין' שלאחריו, ניסן תשע"א (נא, ג) עמ' 85-91.

[2] יהדות ליטא ח"ג, ד' ליפץ ועוד – עורכים, ת"א תשכ"ז, עמ' 32 בערכו.

[3] ניסן וואקסמאן (המסתמך גם על ספר הזכרון לרי"ל גרויברט, עמ' 107), תלפיות ו (חוברות א-ב), ניו יורק תשי"ג, עמ' 19 בהערה (הובא במאמר 'ראש ישיבת מרכז הרב הנעלם' הנ"ל, הערה 7 ולידה).

[4] שמחה רז, מלאכים כבני אדם, ירושלים 1993, עמ' 11.

[5] שיח איש, יהונתן אביב, ירושלים תשע"ב, עמ' קט. ייתכן שהרב שפירא היה עד לסיפור זה, אף שבאותה תקופה טרם החל את לימודיו בישיבת 'מרכז הרב'.

[6] אגרות הראיה ח"ב, אגרת שנ, ירושלים תשס"ב, עמ' יד-טו.

[7] באותו זמן פורסמה מודעה על הקמת ישיבה ביפו. הרב מ"צ נריה, חיי הראי"ה, ב"ב תשנ"ג, עמ' רעג. על הקמת ישיבה נוספת ביפו על ידי הרב קוק וזרח ברנט, ראה שם עמ' רעו-ז.

[8] בשנתיים שלאחר מכן נראה שהישיבה טרם עמדה על תילה, ראה, למשל, אגרות א, אגרת קמו, עמ' קפד-קצ.

[9] חיי הראי"ה, עמ' רעד.

[10] אגרות ח"א, אגרת רעז, עמ' שיד ובהערת העורך.

[11] שרי המאה ו, ירושלים תשנ"א, עמ' 281.

[12] ראה, למשל, אגרות מד, נב, נט, צז-קג, קז, קי-קיב, קיד, קיח, קיט, קכה, קכט, קלז, קמד, קמו, קמט, רח, רמ, רעב, רעז, רעח, שכה, שכח, שמט, שנ (ראה לעיל, הערה 6 ולידה), תכז.

[13] בבקשת עזרה כלכלית למוסדות 'שערי תורה', שכתב הרב קוק בשנת תרפ"ח – תקופה שבה כבר ישיבת 'מרכז הרב' עומדת על תילה – זוכר הרב קוק למוסדות חסד נעורים: "מרגלית יקרה יש לנו בעיה"ק יפו ת"ו... שם... הונח יסוד מוסד לתורת אמת" (חיי הראי"ה, עמ' רעג בהערה).

[14] אגרות ח"ב, אגרת שמט, עמ' יד. ההדגשה לא במקור. סביר להניח כי העיגול בדברי הרב קוק 'כעשרה' הוא עיגול כלפי מטה, ראה ליקוטי הראי"ה ח"א, כפר הרא"ה, עמ' 449.

[15] אגרות ח"א, אגרת צח, עמ' קטו-קיט.

[16] אגרות הראי"ה ח"א, אגרת שכה, ירושלים תשס"ב, עמ' שסג-ד. ראה הערת עורך שם.

[17] ייתכן שכאן מרמז הרב קוק לברייתות במגילה יח, א: "קראה גיפטית...".

[18] ראה גם אגרות ח"א, אגרת קמז, עמ' קצ: "בעיה"ק יפו כבר נמצא בית ספר אחד אשר מטרתו מתאימה היא לחפץ כבודם, והוא בית-ספר "תחכמוני", שחברו בו תורה וחכמה, והשלטת השפה העברית בתור שפת לימודים". ראה עוד בסוף אגרת מד, שם עמ' נג.

[19] אגרות ח"ב, אגרת תכז, עמ' עט. ראה שבחי הראיה, חיים ליפשיץ, ירושלים תשנ"ה, עמ' קב-קג. על יחסו לשפה העברית, ראה גם רי"ל מימון, שם, עמ' 249. על יחסו של הרב קוק לדיון שהתרחש בארץ בשנת תרע"ד, האם ייתכן ללמוד מקצועות כלליים ברמה גבוהה בעברית, דיון שהתפתח עם הקמת הטכניון בחיפה, ראה אגרות ח"ב, אגרת תרעב, עמ' רפא.

[20] "הרב היה מלמד אחרי התפילה שיעור בפרק משניות, בפני הבעלי-בתים שהיו קבועים ב'מנין' שלו... הגרא"ז מלצר ז"ל... בא אל הרב בשעה מוקדמת ואמרו לו שהרב עודנו מתעכב בבית מדרשו בשיעור המשניות שלו" (לקוטי הראי"ה [ח"א], הרב מ"צ נריה, כפר הרואה תשנ"א, עמ' 57. ההדגשה במקור). ראה גם: "הרב לימד בפני מנין הבעלי-בתים, את פרק המשניות הקבוע אחר התפילה" (הנ"ל, שם עמ' 428), וכן: "...פרק המשניות שלימד במהירות בוקר בוקר אחרי התפילה, בפני הבעלי-בתים שהתפללו בבית מדרשו" (שם). גם הרב צבי יהודה מספר כי בן יהודה "פעם ביקר בבית הרב ושמעו מדבר באידיש בפני חבורה של זקנים שומעי לקחו" ('בעלי תשובה במחיצתו של הרב קוק זצ"ל', י' אדלשטיין, הצֹפה, ה תשרי תשכ"ו. מובא גם ב'במערכה הציבורית – מתוך העתונות' [י' ברמסון – עורך], עמ' מ).

[21] מזכרונות הרב איש"י כהן על אביו, 'במעלות קדושים ונזירים', נזיר אחיו ח"ג, ירושלים תשל"ח, עמ' ב-ג.