המעין -

חזרה למאמרי המעין

הנחת תפילין בחול המועד / הרב משה פינצ'וק

הרב משה פינצ'וק

המאמר נכתב בהודיה לה'

לכבוד היכנסו למצוות של בני

שלמה יוסף פינצ'וק נ"י                                                    

הנחת תפילין בחול המועד

הקדמה

דרשת ר' יוסי הגלילי: 'מימים ולא כל ימים'

            א. הקשר הפרשה בה מופיעה הדרשה

            ב. יום חלוק משאר ימים

            ג. 'אדרשה דוהיה לך לאות קסמיך'

דרשת ר' עקיבא: 'יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות'

            א. איסור מלאכה

            ב. מצוות היום

            ג. קידוש

            ד. קרבן מוסף

            ה. סמבטיון, בעל אוב ו'מעלה בזכורו'

                        ו. תלמוד תורה כאות

            סיכום

הקדמה

שאלת הנחת תפילין בחול המועד לא נידונה בתלמודים, אך היא נידונה בראשונים[1] על רקע הדיון בתלמוד אודות תפילין בשבתות וימים טובים.

נחלקו התנאים רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא (מנחות לו, ב) מהיכן ממעטים שבתות וימים טובים מתפילין:

ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה, ימים - ולא לילות, מימים - ולא כל ימים, פרט לשבתות וימים טובים, דברי רבי יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: לא נאמר חוקה זו אלא לפסח בלבד... יכול יניח אדם תפילין בשבתות ובימים טובים? ת"ל: והיה לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך, מי שצריכין אות, יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות.

שניהם דורשים את הפסוקים בפרשת קדש לי כל בכור (שמות יג, א-י):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא... וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה.

ר' יוסי הגלילי סבור שהפסוק האחרון מתייחס לפסוק שלפניו העוסק בתפילין, "בחוקת תפילין הכתוב מדבר"[2]. הוא דורש "מימים ולא כל ימים, יצאו שבתות וימים טובים", והראשונים דנים בשאלה האם לשיטתו גם חול המועד כלול במיעוט "ימים ולא כל ימים".

ר' עקיבא סבור שהפסוק האחרון מתייחס לכלל הפרשה שלפניו, "בחוקת הפסח הכתוב מדבר"[3], ואינו נוגע לעניין תפילין. הוא דורש את הפסוק הקודם בפרשה, "והיה לך לאות על ידך"[4] - מי שצריכין אות, יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות, והראשונים דנים בשאלה האם גם בחול המועד יש "אות" הפוטר אותו מתפילין.

למחלוקת ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא יש השלכות מעבר לשאלה מאיזה פסוק לומדים את דין תפילין בשבת ויו"ט. ר' יוסי הגלילי למד מהפסוק "מימים ימימה" שני דברים: שבת ויו"ט פטור מתפילין וגם לילה פטור מתפילין, אולם בלילה לא רק שפטור מתפילין אלא יש גם איסור להניח תפילין (מנחות לו, ב):

אמר ר' אלעזר: כל המניח תפילין אחר שקיעת החמה - עובר בעשה, ור' יוחנן אמר: עובר בלאו... מר סבר 'השמר' דלאו - לאו ו'השמר' דעשה - עשה, ומר סבר 'השמר' דעשה נמי לאו.

האיסור להניח תפילין בלילה נובע מהמילה "ושמרת" שבתחילת הפסוק, אותו פסוק ממנו דורש ר' יוסי הגלילי שאין מניחים תפילין בשבתות וימים טובים, ואם כן סביר שגם ביחס אליהם קיים איסור הנחה. אמנם לפי דרשת ר' עקיבא אין שום סיבה לחשוב שקיים איסור להניח תפילין בשבתות וימים טובים, ואין בהם אלא פטור מצוה בלבד.

דרשת ר' יוסי הגלילי: 'מימים ולא כל ימים'

ריה"ג קובע שהמילה "מימים" ממעטת ימים מסויימים, אך ניתן לדון על פי איזה קריטריון נקבע אילו הם. ניתן להציע כמה אפשרויות:

א. הקשר הפרשה בה מופיעה הדרשה: לדעת ר' יוסי הגלילי הפסוק "מימים ימימה" אמנם מתייחס ספציפית לפסוק שלפניו אודות תפילין, אך הפרשה כולה עוסקת בפסח, ואם כן יש מקום להניח שהמיעוט "מימים ולא כל ימים" מתכוון לימות הפסח שנידונו לעיל, ובהם אין כל הבחנה בין יום טוב לחול המועד; כל החג מוצג בחדא מחתא - "שבעת ימים תאכל מצת". המיעוט בפסוק מתייחס ישירות לימים טובים (פסח והוא הדין סוכות), ומשם מתרחב, איכשהו, לכלול גם שבתות.

ב. יום חלוק משאר ימים: תוספות (מו"ק יט, א ד"ה רבי יוסי אומר) כותב: "ואם הוא אמת דבחול המועד חייב בתפילין יש לומר... ומימים ימימה נמי לא ממעט אלא יום טוב, דחלוק משאר ימים". בדברי תוס' אלו נאמרו שני דברים: 1. המיעוט "מימים ולא כל ימים" ממעט ימים שהם "חלוקים משאר ימים"; אך לא ברור מהם הקריטריונים הדרושים כדי להיחשב "חלוק משאר ימים". 2. לדעתו, לפי הדעה שבחוה"מ חייבין בתפילין צריך לומר שיום טוב מספיק חלוק משאר ימים ועל כן מתמעט, אך חול המועד אינו חלוק דיו כדי להיכלל במיעוט זה. קודם לכן, הסביר תוס' את דעת הבה"ג שחול המועד אסור בתפילין משום שגם חול המועד כלול במיעוט "מימים ולא כל ימים": "ובהלכות גדולות פסק דאסור להניח תפילין בחולו של מועד, ולטעם שממעט שבתות וימים טובים מימים ימימה מסתבר שפיר דממעט חולו של מועד"; דהיינו שלדעת הבה"ג גם חול המועד חלוק דיו משאר ימים כדי להכלל במיעוט.

למרות שתוספות אינו מציע קריטריון או הגדרה ל"חלוק משאר ימים", נראה כי ככל שהקריטריון מחמיר יותר כך סביר שחול המועד לא יכלל במיעוט ויהיו חייבים בו בהנחת תפילין, וזו דעת התוספות; וככל שהקריטריון מיקל יותר כך סביר שאף חול המועד בכלל המיעוט ופטור מתפילין, וכדעת הבה"ג.

ניתן להציע כמה קריטריונים לקבוע מהו "יום חלוק משאר ימים":

1. הקריטריון הוא "מקראי קודש". זהו קריטריון ברור ומוגדר, שמאמץ אותו הרא"ש (הלכות קטנות תפילין סוף סי' טז): "ולרבי יוסי הגלילי דדריש מימים ולא כל ימים פרט לשבתות וי"ט - לדידיה ודאי חול המועד בכלל י"ט כיון שקרוי מקרא קודש". מפורש בגמרא שחול המועד נחשב מקרא קודש, כאשר מתבררת השאלה האם חול המועד אסור במלאכה (חגיגה יח, א):

ראש חדש יוכיח, שיש בו קרבן מוסף ומותר בעשיית מלאכה. מה לראש חדש שאין קרוי מקרא קדש, תאמר בחולו של מועד שקרוי מקרא קדש, הואיל וקרוי מקרא קדש דין הוא שאסור בעשיית מלאכה.

אמנם בעיון בפסוקי התורה מתעורר ספק בענין הגדרת חוה"מ כ"מקרא קודש". פרשת המועדות בויקרא (פרק כג פס' א-ד, לז) פותחת ומסיימת בהצהרות כלליות על החגים:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם. אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם.

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַה' עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ.

מכאן מתקבל הרושם שאכן כל החגים ובכללם חול המועד מכונים "מקראי קדש", כי פסוקים אלו הם מעין כותרת לכל ימי החגים (כולל חול המועד) המפורטים בהמשך. אך לפי זה אפשר לטעון שגם יום חול הוא מקרא קודש, הרי נאמר בפסוקים אלו גם: "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה"!

מנגד - בפירוט שבהמשך התורה מכנה רק את יום טוב "מקרא קודש" ולא את חול המועד (שם פס' ו-ח):

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה' שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".

ובהמשך (פס' לד-לו):

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה' בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

כך גם בפרשת המועדות בפרשת פינחס (במדבר כח-כט), "מקרא קודש" נאמר רק על ימים טובים ולא על חול המועד. אם כן קשה להבין את קביעת הגמרא שחול המועד נקרא מקרא קודש!

ניתן לומר שיש הבדל בין "מקראי קודש" בלשון רבים שכוללים גם את ימי חול המועד, לבין "מקרא קודש" בלשון יחיד שנאמר רק על יום טוב עצמו[5]. לפי זה יש להסביר שחול המועד שייך למשפחת הימים "מקראי קודש", אך הוא עצמו אינו "מקרא קודש" של ממש. בכל אופן יתכן מאוד שדי בכך שחול המועד שייך למשפחת הימים "מקראי קודש" כדי לפטרו מתפילין.

2. הקריטריון הוא "שבתון". ימים טובים נקראו "שבתון", אך חול המועד מעולם לא נקרא "שבתון". אם נשתמש בקריטריון "שבתון" כדי להגדיר מהו "יום חלוק משאר ימים" - ברור שחול המועד אינו חלוק וחייב בתפילין. המאירי (חגיגה יח, א ד"ה חלו של מועד) מעלה ענין זה בנושא אחר – שאלת איסור מלאכה בחול המועד:

חולו של מועד מתוך שלא נאמר בו שבתון היה הדין נותן שלא ליאסר במלאכה כלל, אלא מתוך שהוא קרוי מקרא קדש אסרוהו חכמים בקצת מלאכות.

הרי"ד בפסקיו[6] אומר דברים דומים במסגרת הדיון על דרשת ר' עקיבא "והיה לך לאות": "וכל ימים טובים איתקוש לשבת ונקראו לשבתון".

ג. 'אדרשה דוהיה לך לאות קסמיך': גם הרשב"א (עירובין צו, א ד"ה ימים) התקשה בשאלה אילו ימים מתמעטים מדרשת "ימים ימימה" והוא כותב:

הא דמפיק שבתות וימים טובים אדרשא דלאות על ידך בסמוך קא סמיך, דדרשינן מי שצריכים אות יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות, וקסבר דמחד לחוד לא הוה דרשינן. וכענין זה מצאתי בירושלמי[7], דגרסינן התם והיו לך לאות, את שהיו לך לאות, פרט לשבתות וימים טובים שכל הם אות. והלא כבר כתיב מימים ימימה, כדמר ר' יוחנן כל מילה דלא מיחוורא מסמכינן ליה מן אתרין סגיאין.

לדעתו, דרשת "מימים ולא כל ימים" מתפרשת בעזרת הדרשה האחרת "והיה לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך, מי שצריכין אות, יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות"[8]. כלומר, ימים שהן גופן אות מתמעטים בדרשה "מימים ולא כל ימים".

לפי זה אפשר להבין מדוע דרשת "מימים ימימה" אינה עומדת בפני עצמה וזקוקה לדרשת "לך לאות". אבל יש לשאול שאלה הפוכה, היות ודרשת "לך לאות" עומדת בפני עצמה - מדוע צריך בנוסף את דרשת "מימים ימימה"?

יתכן והתשובה היא מה שנאמר בפתח דברינו: דרשת "לך לאות" מלמדת רק על פטור מתפילין, ודרשת "מימים ימימה" מלמדת על איסור הנחת תפילין.

דרשת ר' עקיבא: 'יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות'

לגבי מהותו של ה"אות" בפסוקים אלו מסביר רש"י:

מי שצריכין אות - ימים שישראל צריכין להעמיד אות על עצמן להכיר שהם מחזיקים בתורתו של הקב"ה, יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות בין הקב"ה לישראל, דכתיב כי אות היא ביני וביניכם[9].

אמנם לא ברור לפי רש"י מה בדיוק בשבתות וימים טובים הוא "האות". הראשונים מעלים כמה אפשרויות:

א. איסור מלאכה: הפסוק הקובע את שבת כאות מופיע רק בפרשה המדברת על עונש של מי שמחלל שבת באיסור מלאכה (שמות לא, יג-יז):

וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת. וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.

כעת מובנים דברי הריטב"א (עירובין צו, א ד"ה יצאו שבתות)[10] שהאות בשבת הוא איסור המלאכה: "אות דכתיב גבי שבת בשמירת מלאכה היא, ודכוותה אות דימים טובים היינו מפני שהם עצורים ממלאכה".

אפשר שזו גם תפיסת ר' אליעזר במכילתא דר' ישמעאל (מסכתא דפסחא פרשה יז):

ר' אליעזר אומר הואיל ושבת קרויה אות ותפילין קרויין אות, לא יתן אות בתוך אות - או יתן אות בתוך אות? אמרת תדחה שבת שחייבין עליה כרת ומיתת בית דין לתפילין שאינן חייבין עליהן לא כרת ולא מיתת בית דין.

מתוך דבריו נראה שהמרכיב בשבת שדוחה את התפילין הוא חיוב כרת ומיתת בית דין, אלו קיימים רק בנוגע לאיסורי מלאכה בשבת.

כעת שלמדנו שהקריטריון של "אות" הוא איסור מלאכה יש לבדוק מה דינם של ימים נוספים שאסורים בעשיית מלאכה:

1. יום הכיפורים – אסור במלאכה כמו שבת. עונשו של העושה מלאכה ביום הכיפורים כרת, אבל אין מיתת בית דין כמו בשבת. סביר להניח שאיסור המלאכה ביום הכיפורים ייחשב כ'אות' לפטור מתפילין.

2. ימים טובים לא מצאנו בתורה שנקראו "אות", אולם הריטב"א הסביר שכיוון שלמדנו ש"אות" הינו איסור מלאכה אם כן גם יום טוב שאסור במלאכה נחשב אות, למרות שגם מבחינת ההיקף וגם מבחינת העונש אין דין איסור מלאכה ביו"ט כדין איסור מלאכה בשבת.

3. השאלה מה דין תפילין בחול המועד תלוי לפי זה בשאלה האם חול המועד אסור במלאכה. תלות זו מודגשת בדברי האור זרוע (הל' תפילין סי' תקפט):

האיך נאמר דחולו של מועד יקרא אות, וכי אפשר שימים שמותרים מדאורייתא במלאכה יהיו אות... אחרי שפירשנו דמלאכת חול המועד מותרת דאורייתא - האיך יעלה על לב איש לומר שהוא אות ויפטר מתפלין שהם דאורייתא... וחוזרני בי ממה שפירשתי דמלאכת חול המועד דרבנן... מעתה אין לי ראיה להתיר [הנחת] תפלין בחולו של מועד.

תלות זו אינה הכרחית, ואפשר לדחותה בכמה צורות:

1. איסור מלאכה בחול המועד הוא מדאורייתא ובכל זאת חייב בתפילין, שכן בחול המועד רק מלאכת דבר שאינו אבד אסורה אך שאר מלאכות מותרות; האיסור רק על חלק מהמלאכות אינו מהווה רמה מספקת של "איסור מלאכה" כדי להיכלל ב'אות' בדומה לאיסור מלאכה בשבת. אמנם בניגוד לסברא זו תוספות (מו"ק יט, א ד"ה רבי יוסי אומר) סבור שהרמה מספקת: "ולמאן דדריש מ'לך לאות' יצאו שבתות וימים טובים שהן בעצמן אות, יש לומר לפי שאין עושין מלאכה כי אם בדבר האבד", לכן אין מניחים תפילין בחוה"מ. אך המאירי (מו"ק יח, ב ד"ה אין כותבין) סבור שאין זו רמה מספקת: "אין איסור בהנחתם [בחוה"מ], שהרי חולו של מועד אין בו איסור הוצאה ומשאוי וטלטול".

2. איסור מלאכה בחול המועד הוא מדאורייתא ובכל זאת חייבים בתפילין, שכן איסור מלאכה בחול המועד שונה לחלוטין משאר איסור מלאכה. בשבת ויו"ט התורה אסרה מלאכות מוגדרות ומסויימות כחלק ממטרת היום 'זכר למעשה בראשית' ו'זכר ליציאת מצרים', אבל בחול המועד התורה רק ביקשה ליצור מצב שאדם פנוי משאר טרדותיו. כך כותב הקרן אורה (מו"ק יט, א סוד"ה ת"ר כותב):

ולענין מה שכתבו הראשונים דהאי מילתא דחול המועד אי זמן תפילין אי לא תליא בהך מחלוקת אי מלאכת חוה"מ דאורייתא אי לא, לפמש"כ בריש מכילתין דליכא שום מלאכה פרטית האסורה בחול המועד, ועיקר אזהרת התורה לא היתה אלא להיפנות ולשמוח במועד[11], ומסרן הכתוב לחכמים איזו לאסור ואיזו להתיר, אם כן מחמת זה לא יקרא חול המועד בשם אות, כיון דבאמת לא מיתסרי המלאכה בו[12].

4. גם לגבי ראשי חודשים קיימות סוגיות סותרות לגבי איסור המלאכה בהם. מהגמרא בחגיגה (יח, א) משמע שאין איסור מלאכה בראש חודש:

ראש חדש יוכיח, שיש בו קרבן מוסף - ומותר בעשיית מלאכה. מה לראש חדש שאין קרוי מקרא קדש, תאמר בחולו של מועד שקרוי מקרא קדש, הואיל וקרוי מקרא קדש - דין הוא שאסור בעשיית מלאכה!

אך מהגמרא במגילה (כב, ב) משמע שקיים איסור מלאכה בראש חודש:

זה הכלל: כל שיש בו ביטול מלאכה לעם, כגון תענית צבור ותשעה באב - קורין שלשה, ושאין בו ביטול מלאכה לעם, כגון ראשי חדשים וחולו של מועד - קורין ארבעה.

המפרשים הציעו דרכים שונות ליישוב הסתירה[13]. וכך כתב בטורי אבן (מגילה כב, ב):

ולי נראה דראש חודש אסור בעשיית מלאכה מדינא אפילו לזכרים בזמן שבית המקדש קיים, מפני המוספין שקריבים בו שהן לכל ישראל[14].

לדעתו יש איסור מלאכה דאורייתא גם בראש חודש, לפחות בזמן שבית המקדש היה קיים. זה מעורר את השאלה האם גם ראש חודש פטור מתפילין? האם מדובר ברמה מספיקה של איסור מלאכה כדי להיות 'אות'? האם העובדה שבזמן שבית המקדש היה קיים איסור מלאכה פוטר אף היום מתפילין בראש חודש?

ב. מצוות היום: ראשונים אחרים הציעו שמצוות החג הם ה'אות' הפוטר מתפילין. היות ומצוות החג נוהגות אף בחול המועד, נמצא כי חול המועד פטור אף הוא מתפילין:

1. בפסח איסור חמץ, ובסוכות מצוות ישיבה בסוכה.

כתב תוספות (מנחות לו, ב ד"ה יצאו שבתות):

יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן קרויין אות - לא משום דאסירי בעשיית מלאכה, דאפילו חולו של מועד דשרי בעשיית מלאכה איכא אות בפסח דאסור באכילת חמץ ובסוכות דחייב בסוכה.

יש לציין כי גם לדעה זו איסור מלאכה בשבת ויו"ט נחשב 'אות', אחרת איך נסביר את פטור התפילין בשבועות שאין בו מצוות היום?

2. בפסח – אכילת מצה

תוספות (מו"ק יט, א ד"ה ר' יוסי אומר) כותב:

למאי דפרישית לעיל דמלאכה דחול המועד מדרבנן, היכי ממעט להו? יש לומר הואיל ואוכל מצה.

דברים אלו תמוהים, שהרי מצות אכילת מצה קיימת רק בלילה הראשון, ובחול המועד אין חובה לאכול מצה, כפי שכותב הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ו, א): "מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר בערב תאכלו מצות... אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות". אם כן כיצד אכילת מצה מהווה 'אות' בחול המועד?

לאמיתו של דבר, מהפסוקים מתקבל הרושם שמצוות אכילת מצה נוהגת במשך כל שבעת ימי החג (שמות יג, ו-ז): "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה'. מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ"; ועוד (דברים טז, ח): "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה". אף על פי כן, הגמרא לומדת שהחיוב הוא רק בלילה הראשון (פסחים קכ, א):

ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך, מה שביעי רשות - אף ששת ימים רשות. מאי טעמא, הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. יכול אף לילה הראשון רשות? תלמוד לומר על מצת ומררים יאכלהו. אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין? תלמוד לומר בערב תאכלו מצת, הכתוב קבעו חובה.

ידועה שיטת הגר"א (מעשה רב סי' קפה) שאכן קיימת מצוה קיומית לאכול מצה כל שבעת ימי החג. לפי שיטתו נוכל להבין את דברי התוספות שראו באכילת מצה את האות של חול המועד.

3. בסוכות – נטילת לולב

כתב הריטב"א (מו"ק יט, א ד"ה ת"ר כותב): "כבר נחלקו רבותינו בעלי התוספות ז"ל אם מניחין תפילין במועד, ויש אומרים שאין זמן תפילין בימים טובים[15] מפני שיש בהן אות גם כן, בפסח אות של חמץ ובסוכות של סוכה ולולב". ה'אות' של סוכות מובן, שכן חובתה אף בחול המועד. ברם ה'אות' של לולב אינו מובן, שכן מצות לולב נוהגת מדאורייתא רק ביום הראשון[16]!

אפשר לקרוא את הריטב"א לשיעורין: בסוכות של סוכה - כל שבעה, ולולב - ביום הראשון. לחילופין אפשר שכוונת הריטב"א הוא שלולב במקדש כל שבעה הוא האות הפוטר מתפילין אף בגבולין. אך הסברים אלו דחוקים.

ואולי ניתן להציע שהריטב"א סבר בענין זמן קיום מצות לולב בסוכות כעין סברת הגר"א לגבי אכילת מצה כל שבעה בפסח; בדומה לענין קיום מצות אכילת מצה בשאר ימי הפסח, גם הפסוק המתאר את זמן חיוב לולב לא ברור: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר... וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מ). רבנו מנוח (הל' לולב ז, יג) סבור שנאמרו כאן שני חיובים נפרדים[17]: "ההוא קרא דולקחתם מרישיה לסופיה מידריש ומסופיה לרישיה מידריש. והכי קאמר קרא 'ולקחתם לכם ביום הראשון... וערבי נחל', 'פרי עץ הדר... ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים'". לעומתו, סבור בעל המאור (סוכה כא ע"א בדפי האלפס) שיש כאן חיוב אחד, "וכאילו אמר עד תשלום שבעת ימים". הגרי"פ פערלא בביאורו על הרס"ג (עשין נג) סבור שזו גם דעת הרמב"ם בספר המצוות (עשין קסט): "מבואר מלשונו דס"ל דלעיקר פשטיה דקרא אין חילוק בין מקדש לגבולין שנוהג בכל מקום שבעת ימים, וביום הראשון דרישא דקרא אינו ענין בפני עצמו אלא הוא מכלל שבעת ימים דכתיב בסיפא דקרא. ופירושא דקרא דושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים היינו עד תשלום שבעת ימים, וכמש"כ הרז"ה ז"ל, משום דיום הראשון דהנך שבעה כבר כתיב ברישא דקרא, אלא דמדכתיב בסיפא דקרא לפני ה' אלקיך ממעטינן גבולין משבעה". לפי הצעה זו עיקר פשטיה דקרא הוא שמצות לולב נוהג בכל מקום שבעה ימים, ומשום סיפא דקרא "לפני ה' אלקיך" ממעטים גבולין מכל שבעה. בעקבות דבריו יש לדון מה טיב המיעוט, ועד כמה הוא סוטה מפשטיה דקרא. מיעוט זה מופיע בספרא (אמור פרק טז הל' ט) "לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, ולא בגבולים כל שבעה". ההבנה הרווחת היא שהמיעוט ממעט לולב לחלוטין משאר הימים בגבולין; אלא שלפי זה קשה מדוע פשטיה דקרא מנוסח בצורה כה מטעה, ומדוע המיעוט מוציא לגמרי את המקרא מידי פשוטו? ר' הלל על הספרא (שם) מפרש שהמיעוט נוגע רק לשבת, דהיינו שלולב נוהג בגבולין כל שבעה אך אינו דוחה שבת: "לפני ה' דהיינו במקדש נוטלין כל שבעה ואפילו בשבת נוטלין, דבכלל שבעה איכא נמי שבת. ולא בגבולין כל שבעה, דהיינו בשאר עיירות דהויין חוץ לירושלים, אלא שישה ימים בלבד, לפי שאין הלולב דוחה שבת". דברים אלו קשה להולמם[18], שכן במשנה (סוכה מא, א) מפורש שלולב ניטל בגבולין יום אחד בלבד. יתכן שכוונת ר' הלל היא שהמיעוט הוא רק מחובת לולב, אך עדיין ישנה מצוה קיומית של לולב כל שבעה בגבולין, ומשום שהיא רק מצוה קיומית אין היא דוחה את השבת. הבנה זו גם מתאימה לפשטיה דקרא[19].

השתא דאתינן להכי יש להציע, שכשם שהמצוה הקיומית של אכילת מצה כל ימי הפסח מהווה "אות" לפטור מתפילין - כך גם המצוה הקיומית של לולב בגבולין כל שבעה מהווה "אות" לפטור תפילין וכפי שכתב הריטב"א.

ג. קידוש: כתב הריטב"א (מו"ק יט, א סוד"ה ת"ר כותב): "דבימים טובים לא כתיב בהו אות אלא דאיתקוש לשבת, כדכתיב אלה מועדי ה' ומדכתיב נמי את שבתותי תשמורו כי אות היא ואלו הן ימים טובים שהן ג"כ מקודשין, ומברכין בהם ברכת קידוש כעין זכור דשבת. וזה נראה ברור". לפי זה חול המועד שאין בו קידוש אין בו אות.

ד. קרבן מוסף: המאירי (מו"ק יח, ב ד"ה אין כותבין) מעלה את האפשרות שה'אות' של חול המועד הוא קרבן מוסף שבו:

ויש מי שמוכיח מכאן שמניחין תפלין בחולו של מועד... אבל בספרד נהגו שלא להניחן הואיל ורוב המלאכות נאסרו בו, וכן שיש בהם קרבן יום טוב ר"ל קרבן מוסף, הרי הוא אות.

אפשרות זו מעלה מחדש את שאלת תפילין בראש חודש, שכן גם בראש חודש יש קרבן מוסף. הרדב"ז (שו"ת ח"ד סי' פ) אכן רמז לכיוון זה. הוא מעלה את השאלה "על מה סמכו העולם לחלוץ התפילין בתפלת מוסף ראש חודש", ואחרי שהוא רומז להסברים מן הקבלה הוא מסיים ואומר: "ואפשר לתת קצת טעם לפי הפשט, כיון דבמוסף דומה ראש חדש לימים טובים שנקראו אות - ראוי לעשות לו היכר זה"[20].

ה. סמבטיון, בעל אוב ו'מעלה בזכורו': בספר אור זרוע מוצעת דרך מפתיעה לבדוק אילו ימים יש בהם 'אות'. הגמרא בסנהדרין (סה, ב) מספרת על דו-שיח בין טורנוסרופוס הרשע לרבי עקיבא:

ואף שאלה זו שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, אמר לו: ומה יום מיומים? אמר לו: ומה גבר מגוברין? אמר ליה: דמרי צבי. - שבת נמי דמרי צבי. אמר ליה: הכי קאמינא לך, מי יימר דהאידנא שבתא? אמר לו: נהר סבטיון יוכיח, בעל אוב יוכיח.

לאור גמרא זו מסביר האור זרוע: "יצאו שבתות וי"ט שהן גופן אות... שנהר סמבטיון ומעלה בזכורו מוכיחין שנחין בהם...יש להבחין ע"י נהר סמבטיון ומעלה בזכורו, אם נחים בחול המועד הוא אות ולא מחייבי בתפלין, אם אינם נחים מחייבי בתפלין.

ו. תלמוד תורה כאות

יש דרשה תמוהה במכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דפסחא פר' יז):

ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך. מכאן אמרו, כל המניח תפילין כאילו קורא בתורה, וכל הקורא בתורה פטור מן התפילין[21].

הראשונים הציעו הסברים שונים לפטור זה, והרשב"א (ר"ה יז, א ד"ה קרקפתא) הסביר שזה משום העוסק במצוה פטור מן המצוה. הריטב"א (שם, ד"ה פושעי) סבור שהפטור הוא משום היסח הדעת. ברם הר"ן (ר"ה יז, א ד"ה קרקפתא)[22] סבור שהפטור בנוי על "אות":

ותניא במכילתא העוסק בתורה פטור מן התפילין. ואפשר דטעמא משום דכל העוסק במצוה פטור מן המצוה. אי נמי, שהעוסק בתורה אינו צריך אות, שדברי תורה הן עליו לאות.

ההצעה לפטור לומד תורה מהנחת תפילין היא מחודשת למדי, שכן היא חורגת מגבולות ימי המועדים (שבת, יו"ט וחוה"מ) ומציעה לפטור אדם מתפילין גם ביום חול.

סיכום:

בדברינו כאן ניסינו לחדד ולסכם את מחלוקת הראשונים בשאלת הנחת תפילין בחול המועד. מחלוקת זו תלויה בהבנת הטעמים לכך שבשבת ויום טוב פטורים מתפילין, ובשאלה האם טעמים אלו קיימים גם בחול המועד. ר' יוסי הגלילי ממעט שבתות וימים טובים מגזירת הכתוב "מימים ולא כל ימים", ויש לדון האם גם חול המועד מתמעט משום "מימים". ר' עקיבא ממעט שבתות וימים טובים מטעם "יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות", ויש לדון מהו האות המדובר, והאם אות זה קיים גם בחול המועד. מצאנו כי הראשונים מציעים הגדרות שונות ל"אות", ובדקנו אלו מועדים ניתן להחיל בכל הגדרה.