המעין -

חזרה למאמרי המעין

חג קרבן הפסח וחג המצות – שניים שהם אחד / הרב פרופ' אהרן קירשנבאום

הרב פרופ' אהרן קירשנבאום

חג קרבן הפסח וחג המצות – שניים שהם אחד

א. פשוטו של מקרא

ב. איסור אכילת חמץ ועונשו

ג. ביטול חמץ בתערובת

ד. איסור בל ייראה

ה. חיוב אכילת מצה

ו. פסח שני

ז. שני חגים שהם אחד

א. פשוטו של מקרא

התורה מבחינה הבחנה ברורה בין חג קרבן הפסח[1] ובין חג המצות. כתוב אחד אומר (ויקרא כג, ה): 'בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לה'', ואילו הסיפא של אותו פסוק קובעת: 'ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות לה' שבעת ימים מצות תאכלו' (הו"ו במילת "ובחמישה" היא ו"ו הניגוד, לאמור: "אבל"). הבחנה זו כתובה בתורה, שנויה בנביאים ומשולשת בכתובים: כל מקום שכתוב "פסח" אין הכוונה לחג המצות ('פסח' בלשוננו) אלא לחג הקרבת קרבן הפסח, שזמנו בסוף י"ד ניסן ותחילת ט"ו[2].

להבחנה הברורה הזאת יש לכאורה חריג אחד: 'ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה' (יהושע ה, יא). בפסוק הזה "הפסח" לכאורה מכוון ליום ט"ו ניסן, שהרי לפי התורה שבע"פ אוכלים מן התבואה החדשה בט"ז לחודש, והוא הנקרא בפסוק מחרת הפסח[3]! אלא שאין לומר כן; הלא מקרא מלא הוא שמחרת הפסח פירושו יום ט"ו: 'ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון, ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים' (במדבר לג, ג). כיצד אם-כן יש להבין סתירה זו בשימוש הביטוי 'מחרת הפסח'? ביהושע כוונתו לט"ז ניסן, ובפרשת מסעי כוונתו המפורשת היא ט"ו ניסן!

ונראה ליישב שפירוש התיבה "פסח" בפסוקים אלה הוא כפירושה בכל המקרא כולו, קרבן פסח הקרב ביום י"ד ניסן בין הערביים (ראה בהמשך); אלא שבעוד שבספר במדבר פירוש מחרת הפסח הוא למחרת הקרבת הפסח, מחרת הפסח ביהושע פירושו למחרת אכילת הפסח, הואיל והנושא המדובר שם הוא אכילה (אכילה מהתבואה החדשה); הפסח נאכל ב[ליל] ט"ו, ו"מחרת הפסח" הריהי בששה עשר לחודש[4]. חזרנו אם כן לכך שבכל מקום בתנ"ך בו כתוב "פסח" הפירוש הוא חג קרבן הפסח[5].

עד כאן לגבי לשון המקרא; ואולם בספרות התנאים אין הדבר כן. במשנה פסחים ט, ה שנינו:

מה בין פסח מצרים לפסח דורות? פסח מצרים מקחו מבעשור, וטעון הזאה באגודת אזוב על המשקוף ועל שתי המזוזות, ונאכל בחפזון בלילה אחד...

אפשר היה לצפות שהמשך המשנה יהיה: "מה שאין כן בפסח דורות"; אילו היה זה נוסח המשנה היה ניתן להבין שגם כאן משמעות המילה "פסח" היא קרבן הפסח. אבל המשך המשנה הוא: 'ופסח דורות נוהג כל שבעה'. על סיפא זה מקשה הגמרא (דף צו שלהי ע"א): "פסח כל שבעה מי איכא?" ומתרצת (שם ע"ב) שהכוונה לאיסור החמץ שהוא נוהג כל שבעת הימים[6], נמצא שמילת "פסח" מכוונת כאן לחג המצות. וכן הוא במשניות כמו "חמץ שעבר עליו הפסח" (ב, ב, ראה גם משנה ג), "האוכל תרומת חמץ בפסח" (שם ד), ו"אלו עוברין בפסח" (ג, א), בכל אלה הכוונה לחג קרבן הפסח ולחג המצות כאחד, כמו בלשוננו היום[7].

בחג קרבן הפסח קיימות שתי מצוות: הקרבת הפסח בין הערבים (ראה גם שמות יב, ו) ואכילתו בלילה הזה (שם פס' ח), דהיינו: במוצאי ארבעה עשר יום לחודש הזה (שם ו). את זמן שחיטתו 'בין הערבים' תרגם אונקלוס: בין שמשיא, ויונתן: בין שמשתא, ובלשון המשנה: בין השמשות, שזהו בדרך כלל הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים; אבל המשנה (פסחים ה, א) מלמדת שלהלכה קרב הפסח בשעות אחרי הצהרים של י"ד ניסן, כמה שעות לפני שקיעת החמה; הגמרא (פסחים נח, א) מפרשת בין הערביים "מעידנא דמתחיל שימשא למערב", ורש"י (שמות יב, ו) מסכם להלכה: זמן חג קרבן הפסח מתחיל "משש שעות ולמעלה". לגבי סוף זמן אכילת הפסח קיימת מחלוקת תנאים: רבי אלעזר בן עזריה פוסק עד חצות של אותו לילה (ליל ט"ו ניסן), ורבי עקיבא פוסק שעד בוקרו של ט"ו בניסן.

משך זמנו של חג קרבן הפסח הוא אפוא כשתים עשרה שעות (כדעת רבי אלעזר בן עזריה) או כשמונה עשרה שעות (כדעת רבי עקיבא). והואיל וחג המצות נכנס בתחילת ליל ט"ו בניסן, נמצא שקיימת חפיפה של כשש או כשתים עשרה שעות בין חג קרבן הפסח לחג המצות.

ב. איסור אכילת חמץ ועונשו

בהלכה נתפסים חמץ ומצה כמצויים ביחס דיאלקטי: דווקא חמשת מיני הדגן אשר יש בכוחם לבוא לידי חימוץ – חיטים, שעורים, כוסמין, שיפון, ושיבולת שועל – דווקא הם המינים אשר אדם יוצא בהם ידי חובתו במצות אכילת מצה (פסחים ב, ה). לא ייפלא אפוא שכל החומרות של חמץ: איסור כרת, שהחמץ אינו בטל אפילו באלף, ואיסור בל יראה ובל ימצא (לפי ראשונים אחדים[8]) – כל אלה חלים דווקא בחג המצות שבו מצוה לאכול מצות, ולא בחג קרבן הפסח.

ההלכה הבסיסית היא: האוכל כזית חמץ בפסח (כלומר בחג המצות) חייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת (משנה כריתות א, א-ב; תוספתא פסחים א, ט). בבבלי (פסחים כח, ב) מובאים שלושה פסוקים האוסרים אכילת חמץ בחג המצות: 'כל מחמצת לא תאכלו' (שמות יב, כ), 'לא יֵאכל חמץ' (שם יג, ג), 'לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות' (דברים טז, ג); ונחלקו שלושה תנאים – רבי יהודה, רבי שמעון ורבי יוסי הגלילי – לשם מה בא כל פסוק (ראה להלן). בירושלמי (פסחים א, ד) מובא עוד פרט בדעת רבי יהודה, שיש גם איסור עשה באכילת חמץ, שנאמר 'שבעת ימים תאכל עליו מצות' – ולא חמץ.

הרמב"ם מסכם את האיסור ואת העונש הכרוך באכילתו (הל' חמץ ומצה א, ז):

האוכל מן החמץ עצמו [ולא מתערובתו] בפסח [=בשבעת ימי חג המצות] כל שהוא הרי זה אסור מן התורה, שנאמר לא יאכל חמץ. ואף על פי כן אינו חייב כרת [אם אכל במזיד] או קרבן [אם אכל בשוגג] אלא על כשיעור שהוא כזית.

באשר לטיב איסור אכילת חמץ בחג קרבן הפסח, מקורו ועונשו, חלוקים רבי יהודה ורבי שמעון. לפי רבי יהודה זהו איסור לאו, ואין בו חיוב כרת כי אם מלקות. המקור הוא: 'לא תאכל עליו חמץ' – כאשר 'עליו' מצביע על שעת שחיטת קרבן הפסח (לפנות ערב)[9]. נמצא לפי רבי יהודה שהפסוק האוסר אכילת חמץ בחג המצות אוסר אכילתו גם בחג קרבן הפסח (אלא שעונשיהם שונים [בגלל פסוקים אחרים]). רבי שמעון מפרש 'עליו' כמצביע על שעת אכילת קרבן הפסח (בלילה)[10], כי המשך הכתוב הוא 'שבעת ימים תאכל עליו מצות' – "בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ, ובשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ". מסקנתו: "חמץ לפני זמנו [כלומר: לפני הלילה]... אינו עובר עליו בלא כלום" (פסחים כח, ב ותוספתא פסחים א, ח)[11]. עקרונית מסכים הירושלמי (פסחים ב, ב) לכל זה, אלא שהוא מוסיף: 'מודה רבי שמעון באיסור שהוא אסור. איסורו מהו? ר' ירמיה אמר איסורו דבר תורה, ר' יונה ור' יוסה תריהון אמרין איסורו מדבריהם'.

רבו הדעות בראשונים בהגדרת האיסור אליבא דרבי שמעון (ואין כולם מתייחסים לירושלמי). העיקריות שבהן הן: א. יש באכילתו משום איסור עשה הנובע ממצות 'אך ביום בראשון תשביתו שאר מבתיכם' (שמות יב, טו), כאשר 'ביום הראשון' מתפרש 'קודם לשבעת הימים', וכוונת ההשבתה היא שלא כדרך הנאתו, כלומר אין להשביתו על ידי אכילתו; במלים אחרות: חיוב השבתתו יוצר את איסור אכילתו (תוד"ה רבי שמעון, פסחים כח, ב). ב. להיפך, אמנם יש חיוב השבתה מדאורייתא מסוף שש שעות – תחילת שעה שביעית ולמעלה, אך אם הוא אוכל את החמץ אינו עובר באכילתו כי אין לך השבתה גדולה מזו; אבל הואיל ויש חשש שמא יתמהמה להחזיק בחמץ עד שירצה לאוכלו או עד שימצא דרך ליהנות ממנו, תקנו חכמים שלכתחילה (משנכנסה שעה שישית) אין לו להשהותו, כדי שימהר בקיום מצות תשביתו (בעל המאור פסחים ז, א מדפי הרי"ף; וראה בית מאיר לאבן העזר סי' כח ס"ק כב).

כאמור, רבי יהודה ודעת רבי שמעון לדבר אחד הסכימו, שהאוכל כזית חמץ בחג קרבן הפסח לפני חלות חג המצות אינו חייב כרת.

הרמב"ם פוסק כרבי יהודה (הל' חמץ ומצה א, ח; השווה ספר המצוות לא תעשה קצט):

אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה שהוא מתחילת שעה שביעית ביום. וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה, שנאמר לא תאכל 'עליו' חמץ, כלומר: על קרבן הפסח. כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה: לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערביים והוא חצי היום.

הראב"ד פוסק כרבי שמעון (שם; השווה רמב"ן ספר המצוות לא תעשה קצט):

מלקות מחצות ואילך אינו מחוור, דכיון דקי"ל כר"ש בלפני זמנו ואחר זמנו דלא דריש הנך קראי 'לא תאכל' 'לא תאכלו' בלפני זמנו ולאחר זמנו, נהי דאסור באכילה מן התורה מ'ביום הראשון תשביתו שאור' או מ'לא תשחט חמץ' כדרבא, אבל איסור הנאה ליכא מן התורה, ומלקות נמי ליכא.

ושתי הערות: א. הרמב"ם מודה שהנהנה מחמץ (לא רק בחג קרבן הפסח אלא גם בחג המצות) אינו לוקה (הל' מאכלות אסורות ח, טז; ראה משנה למלך הל' יסודי תורה ה:ח לקראת ההתחלה). ב. נושאי כלי הרמב"ם עמדו על כך שהרמב"ם פוסק כרבי יהודה בלפני זמנו וכרבי שמעון בלאחר זמנו.

ג. ביטול חמץ בתערובת

שונה דינו של מאכל שמעורב בו חמץ בחג קרבן הפסח - ממאכל שמעורב בו חמץ בחג המצות. דין מאכל שמעורב בו חמץ בחג המצות נפסק בשולחן ערוך אורח חיים סי' תמז סע' א: "חמץ בפסח [=שבעת ימי חג המצות] אוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו במשהו אפילו בהנאה", ואילו במאכל שמעורב בו חמץ בחג קרבן הפסח נפסק (שם סע' ב): "חמץ שנתערב משש שעות (ולמעלה) עד הלילה אינו אוסר במשהו, אלא דינו כשאר איסורין" [=ביטול בשישים]. המקור העיקרי לדברים אלה הוא הגמרא בפסחים (ל, א): 'אמר רבא: הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב, שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כרבי שמעון'.

אף על פי שדיון הגמרא ב"שלא בזמנו" של רבי שמעון מתמקד בלאחר חג המצות, התוספות (סוד"ה רבא, עבודה זרה סו, ב) פירשוהו גם לזמן שמשש שעות ולמעלה לפני החג, והרא"ש (פסחים ב, ה) מנמק את ההבדל בין חמץ בערב פסח אחר חצות לחמץ בימי החג: "כיון שאין בו [באיסור חמץ לפני חג המצות] כרת הרי הוא כשאר איסורין ובטל בשישים, ומותר אף בפסח [=חג המצות] כיון שנתבטל קודם הפסח". כלומר, החמרת החכמים שחמץ אוסר במשהו היא פונקציה של חיוב הכרת הכרוך באכילתו, וכפי שהדגשנו בסעיף הקודם חיוב הכרת הוא דווקא בחג המצות ולא בחג קרבן הפסח.

דעת הרמב"ם בזה אינה ברורה כל צורכה. אמנם בהל' חמץ ומצה א, ה הוא פוסק: "חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו הרי זה אוסר", ולכאורה "תוך הפסח" פירושו תוך חג המצות; ואולם בהל' מאכלות אסורות טו, ט הוא מנמק את החמרת החכמים בחמץ במשהו משום שהוא דבר שיש לו מתירים. וזו לשונו: "לפי שאין התערובת אסורה לעולם, שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת", ונימוק זה שייך גם בתערובת חמץ בחג קרבן הפסח[12].

וכשם שאיסור חמץ בחג קרבן הפסח הוא כשאר איסורים ומתבטל בשישים, כן הוא בענין נותן טעם לפגם שאינו אוסר ואפילו בפחות משישים[13].

ד. איסור בל ייראה

איסור הימצאות חמץ בבית בחג קרבן הפסח, דהיינו ביום י"ד ניסן מסוף שש שעות ולמעלה, הוא פונקציה של שני פסוקים[14]: חיוב עשה 'אך ביום בראשון תשביתו שאור מבתיכם' (שמות יב, טו), כאשר ביום הראשון מתפרש "קודם לשבעת הימים", וחיוב לא תעשה 'לא תשחט על חמץ דם זבחי' (שמות לד, כה)[15], כאשר ה"זבח" מתפרש כזבח פסח (על פי סיפא דקרא: 'ולא ילין לבקר זבח חג הפסח'), כלומר: האיסור הוא להקריב את הפסח בשעה שלמקריב יש חמץ בביתו, והלא זמן הקרבת הפסח הוא משבע שעות ולמעלה[16].

איסור הימצאות חמץ בבית בחג המצות מפורש בשני פסוקים אחרים: 'מצות יאכל את שבעת הימים, ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך' (שמות יג, ז), ו'שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם' (שם, יב, יט).

הניגוד הזה מובע בפירוש רבינו מנוח מנרבונה (סימנים ב, ה, ו)[17]; כן משמע דעת הראב"ד הל' חמץ ומצה ג, ח; גם המאירי (לפסחים ו, ב) סבור כך; והיא דעה מפורשת במגן אברהם סי' תמג ס"ק א. אנחנו נכנה את השיטה הזאת "שיטת הראב"ד".

הרמב"ם כותב אחרת; לפי דעתו איסור בל ייראה מתחיל ביום י"ד משש שעות ולמעלה עד סוף חג המצות. וזו לשונו (הל' חמץ ומצה ג, ח): 'לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו, הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא ביטל'. במקביל מביא הרמב"ם את המקורות שהזכרנו לעיל האוסרים הימצאותו של חמץ בבית במשך חג קרבן הפסח (הל' חמץ ומצה ב, א): 'מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם. ומפי השמועה למדו ש'ראשון' זה הוא יום ארבעה עשר. וראיה לדבר זה מה שכתוב בתורה לא תשחט על חמץ דם זבחי, כלומר: לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים. ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות'.

לפי פשוטם של דברי הרמב"ם חוץ מאיסור "בל ייראה" החל על שבעת ימי חג המצות, על חג קרבן הפסח חל איסור הימצאות החמץ מכוח שלושה כתובים: 'בל ייראה ובל יימצא', חיוב 'תשביתו', והלאו 'לא תשחט על חמץ דם זבחי'. כך הבין הראב"ד את הרמב"ם, ואנחנו נכנה את השיטה הזאת "שיטת הרמב"ם"[18]. בעל מגיד משנה לומד אחרת: "בל ייראה" מתייחס לחג המצות בלבד, ושני הכתובים האחרים מתייחסים לחג קרבן הפסח לבדו; כלומר: לדעתו גם הרמב"ם גורס את הניגוד שהבאנו בראש הסעיף הזה בשם רבינו מנוח מנרבונה הראב"ד ומגן אברהם. כתנא דמסייע לו מביא המגיד משנה את מניין המצוות של הרמב"ם בפתיחת הל' חמץ ומצה: "ב. להשבית שאור מארבעה עשר... ה. שלא יראה חמץ כל שבעה. ו. שלא ימצא חמץ כל שבעה". דוק: במצוה ב ציין "מארבעה עשר", ובמצוה ה-ו הוא ציין "כל שבעה". אמנם הדיוקים תומכים בדעתו של המגיד משנה, אבל מלשונו של הרמב"ם בפרק ג הל' ח לא משמע כהבנתו. הרבה להקשות על המגיד משנה הנודע ביהודה[19], אשר עמד בתוקף לקיים את הפירוש המפורש היוצא מהרמב"ם הל' חמץ ומצה ג, ח, והוא גם האריך לפרש את המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד.

ראיה לשיטת הרמב"ם המחילה "בל ייראה" משש שעות ולמעלה יש למצוא בירושלמי (פסחים א, ד) בדעת רבי יהודה: "עשה על ביעורו - תשביתו שאור. לא תעשה על ביעורו - שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם"; הירושלמי מעמיד את העשה והלא תעשה כמקבילים וחופפים זה את זה (וכן מפורש בפני משה)[20].

נפקות מעשית בין שתי השיטות נמצאת בשו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא אורח חיים סימן כ: יהודי נפטר בערב פסח אחרי הצהריים מבלי למכור את החמץ ומבלי לבטלו קודם זמן איסורו. ההלכה הפסוקה היא ש"חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס" (סי' תמח סע' ג) דקנסינן התירא אטו איסורא. הקנס על הנאה לחמץ שעבר עליו הפסח נובע מאיסור "בל ייראה", עבר על האיסור נקנס, לא עבר על האיסור לא נקנס. אליבא דשיטת הראב"ד שאין איסור "בל ייראה" חל עד תחילת חג המצות, בלילה, אין החמץ אסור בהנאה (על זה שלא ביער את החמץ בלילה לא שייך קנס, שהלא כבר לא היה בחיים), אך לפי שיטת הרמב"ם שאיסור "בל ייראה" הוא משש שעות ומעלה, החמץ אסור בהנאה[21].

ה. חיוב אכילת מצה

בתורה מצינו שלושה ציוויים על אכילת מצה:

א. שמות יב, ו, ח: 'ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים... ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש, ומצות על מררים יאכלהו'. התורה מחייבת אכילת מצה כחלק מאכילת הפסח; אכילת מצה זו היא פונקציה אפוא של חג קרבן הפסח.

ב. שם יח: 'בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצת עד יום האחד ועשרים לחדש בערב'. בפסוק הזה מצות אכילת מצה היא פונקציה של חג המצות, היא אינה תלויה בקרבן פסח ואינה קשורה לקרבן הפסח.

ג. שם, טו: שבעת ימים מצות תאכלו. מהפסוק בדברים טז, ה: 'ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' א-להיך לא תעשה מלאכה', על פי המידה שהתורה נדרשת בה "דבר שהיה בכלל ויצא ללמד, לא ללמד על עצמו (בלבד) יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא", למדים אנחנו שמלבד ליל ראשון של חג המצות ("ליל הסדר") אכילת מצה היא רשות[22]. נמצא שבזמן הזה שאין חג קרבן הפסח, חיוב אכילת מצה מדאורייתא הוא בגלל חג המצות בלבד[23].

ו. פסח שני

ההבחנה החדה ביותר בין חג קרבן הפסח לבין חג המצות באה לידי ביטוי בעובדה, שבעוד שקיים "פסח שני" לאלה שלא יכלו להקריב את הקרבן בזמנו, אין זכר ואין מקום ל"חג המצות" שני. פסח שני נאמר בבמדבר ט, א-יד, ועיקרי ההלכות הובאו במשנת פסחים ט, א-ד. עניין מיוחד יש לנו במשנה ג:

מה בין פסח הראשון לשני? הראשון אסור בבל יראה ובבל ימצא, והשני – מצה וחמץ עמו בבית; הראשון טעון הלל באכילתו, והשני אינו טעון הלל באכילתו. זה וזה טעונין הלל בעשייתן, ונאכלין צלי על מצה ומרורים, ודוחין את השבת.

הנה משנה מפורשת כשיטת הרמב"ם (סעיף ד לעיל) שעוברים בחג קרבן הפסח (הראשון) על איסור בל ייראה! ואין לומר שפירוש מילת "פסח" במשנתנו הוא חג המצות, כמו שמצאנו במשניות פסחים ט, ה, ב, ב-ד, ג, א (סעיף א לעיל), כי במשנתנו "פסח" הוא חג קרבן הפסח בלבד, כמו שמוכח מן הסיפא "זה וזה טעונין" שאי אפשר לפרש אותה על חג המצות כלל. אלה הדוגלים בשיטת הראב"ד יצטרכו להעמיד את סתם משנתנו כרבי יהודה, ולפי דעתם אין הלכה כמותו.

טבלה המסכמת את שני ה"חגים"

ז. שני חגים שהם אחד

ארבע הערות לסיום:

א. בקחתנו את משנת רבן גמליאל (פסחים י, ה)[24] כנקודת מוצא, יש לפרש את חג קרבן הפסח כחוגג את גאולת מצרים, ואת חג המצות כמזכרת לשעבוד מצרים.

חגיגת גאולת מצרים: "פסח" אומר רבן גמליאל, "על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים", והוסיף לדברים אלה: "שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" (שמות יב, כז). לפי רש"י (לפס' יג): "כל פסיחה לשון דילוג וקפיצה", כי השורש "פסח" קרוב ל"פסע". אונקלוס ואחרים מבארים אותו במובן "חוס ורחם", על פי הפסוק בישעיהו (לא, ה) 'כצפרים עפות כן יגן ה' צ-באות על ירושלם גנון והציל פסוח והמליט' (רש"י שם)[25]. אמנם אם מדייקים היטב בדברי התורה ההצלה הנזכרת אינה משעבוד מצרים כי אם מהנגף המשחית, אבל ברור שרבן גמליאל תפס את ההצלה המסוימת ההיא כמסמלת את ההצלה הכללית מבית העבדים, הגאולה הכללית.

זכר לשיעבוד מצרים: "מצה", ממשיך רבן גמליאל, "על שום שנגאלו אבותינו ממצרים". לכאורה גם 'פסח' כפי שפירשנו בא לחגוג את הגאולה הכללית! ברם, בדיקת תכונותיה של המצה כפי שמצאנוהו אצל חז"ל מביאה למסקנה שהמצה באה כזכר לשעבוד עצמו. הכתוב מכנה מצה כ'לחם עוני' (דברים טז, ג), 'מה דרכו של עני בפרוסה', וכן דרכו של עני שהוא מסיק ואשתו אופה מיד בגלל מחסור בעצים (פסחים קטו שלהי ע"ב - קטז ריש ע"א). תכונה שניה זו היא העומדת כנראה מאחורי כוונת התוספת במשנה: "על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ"... – מצה היא תוצאת אפייה חפוזה, מחוסר הפנאי הנחוץ לאפייה ראויה (על פי הכתוב שמות יב, לט).

ב. לחג גאולה מתאים קרבן חד-פעמי; לזיכרון שיעבוד מתאימה יותר תקופה ממושכת של התנהגות מוגדרת (אכילת מצה ואיסור חמץ).

בעולם העתיק היתה העבדות תופעה שכיחה ביותר, אפשר לומר כמעט אוניברסלית[26]. בעולם העתיק היו עבדים שהצליחו להחזיק אף הם בעבדים (אלה האחרונים מכונים במשפט הרומי servi vicarii); המצרים היו עבדים לפרעה (בראשית מז, כה), ולכן מצא לו רש"י לנכון להסביר את כוונת הביטוי "בית עבדים" שבני ישראל היו עבדיו של פרעה ולא עבדים לעבדי פרעה. מכל מקום, שונים היו בני ישראל עבדי פרעה מהמצרים עבדי פרעה; המצרים חיו את חייהם הנורמליים, עבדותם התבטאה בתשלומי מס, במס עבודה, בהשתעבדות רגילה, ובני ישראל עבדו את פרעה בפרך, בסבלות ובעבודה קשה. לחם חוקם היה "לחם עוני" במשך למעלה ממאתיים שנה[27].

ג. חמץ הוא ההפך של לחם עוני. חימוצו של לחם דורש חומרים, זמן וחומרי בעירה, הנמנעים מעבד אשר גורלו הוא עבודה המפריכה את הגוף, המעסיקה אותו יומם ולילה ומרוקנת אותו מכל משאביו. לחם חמץ, שאנו מקבלים אותו כדבר מובן מאליו, הוא חלום חייו של עבד עשוק ורצוץ.

איסור חמץ קובע דיון לעצמו. אסור הוא באכילה, אסור הוא בהנאה, הוא בבל יראה ובבל ימצא, חייבים לבערו מן העולם. דומה הוא לאיסור התורה החמור ביותר, הלא הוא איסור עבודה זרה: אף הוא אסור באכילה, אסור הנאה, אסור בקיומו ("לא ידבק בידך מאומה"), וחייבים לבערו מן העולם. אלא שחמור איסור חמץ מאיסור עבודה זרה – כי לא מצאנו שהצריכה התורה גם בדיקה למצוא עבודה זרה, וגם ביטולה אינו חיוב אלא בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ רק במקומות שיד ישראל תקיפה מתגברת; מה שאין כן איסור חמץ, כל חומרותיו קיימות הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ. אמנם חמץ אסור בהנאה, אמנם חייבים עליו כרת ואין אנשים בדלים ממנו כל השנה, אבל צירוף כל אלה החומרות אין בו כדי להביא לידי חומרה העולה על איסור עבודה זרה!

ואכן הרדב"ז[28] מודה שאין בפשוטו של מקרא כדי לכלכל את חומרתו של איסור חמץ; והוא מסיק: "ועל כן אני סומך על מה שאמרו רז"ל במדרשות כי חמץ בפסח רמז ליצר הרע, והוא שאור שבעיסה" וכו'.

ד. "חג המצות" כשמו כן הוא: הדגש הוא על המצות, המזכרת לשיעבוד, וממילא גם על החמץ המנוגד למצה: איסור אכילת חמץ בו הוא בכרת, מה שאין כן בחג קרבן הפסח (ולפי רבי שמעון אין בו אפילו איסור לאו!). בחג קרבן הפסח גם אין בו איסור בל יראה בל ימצא, ולכל הדעות חמץ בטל בו בשישים. יחסית לייסורים הממושכים של השעבוד, גאולת ה' היא כהרף עין; ראוי לה יום של חגיגה בהלל והודיה, חגיגה של קרבן. חג קרבן הפסח אין לו אלא חצי היום ולילו; חג המצות נחגג במשך שבעה ימים.

ואף על פי כן, קשורים הם שני החגים זה לזה: אי בעית אימא קרא אי בעית אימא מעשה אי בעית אימא סברא.

אי בעית אימא קרא: נאמר (דברים טז, ב-ג) 'וזבחת פסח לה' א-להיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה' לשכן את שמו שם. לא תאכל עליו חמץ; שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'. "עליו" הראשון הוא על הקרבן. "עליו" השני יונתן תרגמו "לשמיה", רס"ג פירשו "אחריו", חזקוני פירשו "בגללו"; כלומר, הפסוק כאן מרכיב את חג המצות על חג קרבן הפסח ועושה אותם חג אחד, כאשר השני אינו אלא המשכו של הראשון[29].

אי בעית אימא מעשה: מכניסת ליל ט"ו עד חצות (אליבא דרבי אלעזר בן עזריה) או עד הבוקר (אליבא דרבי עקיבא) שני ה"חגים" חופפים, והם ומצוותיהם אחד.

ואי בעית אימא סברא: סוף-סוף שניהם כאחד הם זכר ליציאת מצרים[30].

* * *