עם התעוררות הדיון הציבורי בחורף הקודם סביב "מכתב הרבנים" המפורסם בעניין איסור מכירת דירות לנכרים, הזדרזו כמה כותבים בתקשורת הדתית-לאומית לקבוע שדינם של המוסלמים בימינו על פי ההלכה הוא כשל "גר תושב" לכל דבר. גם מספר רבנים כנראה סבורים כן, ומשום כך בדבריהם שפורסמו לאחרונה לא נגעו אלא בשאלה האם מקבלים גר תושב בימינו, תוך שהם חשים פטורים כנראה מן הצורך להוכיח כי מוסלמים אכן הינם בגדר "גר תושב". אולם לאמיתו של דבר מדובר בדיון הלכתי מורכב ביותר; כללי התקינות הפוליטית אולי אינם מאפשרים למספר רבנים לדון בשאלה האם וכמה משבע מצוות בני נח נשמרות או אינן נשמרות כנורמה בקרב החברה הערבית, למשל, או בהיבטים הלכתיים שונים בהם תלוי העניין[1].

אולם אף לו יהא כן, ויעלה ביד הכותבים הללו לבסס את הטענה שהמוסלמים דינם כיום על פי ההלכה כ"גר תושב", דומה כי הם אינם מודעים להשלכותיה של קביעה זו. ובכן, בתורה מפורש כי חיוב המנוחה בשבת מתייחס גם לגר[2], ובגמרא למדו שמדובר בגר תושב[3], כלומר שישנו איסור דאורייתא לומר לגר תושב לעשות מלאכה בשבת עבור יהודי. לדעת רוב הראשונים איסור זה קיים ביחס לכל יהודי[4], ואילו לדעת מקצת מהראשונים האיסור מן התורה תלוי בקיום יחסי כפיפות כלשהם בינו לבין אותו גר תושב[5]; וכשקיימים יחסי כפיפות כאלה (למשל, עובד שכיר) מדובר לכל הדעות באיסור מן התורה. וכן נפסק בשולחן ערוך[6], שאסור לומר לגר תושב לעשות מלאכה בשבת עבור יהודי, והסכימו הפוסקים שזהו איסור דאורייתא[7].

מעתה, אם מוסלמי הינו "גר תושב" אליבא דהלכתא, אזי כל המערכות הציבוריות והפרטיות, בבתי חולים ומלונות, בשכונות מגורים שבערים מעורבות או מעורבות למחצה, במוסדות ציבוריים וכן הלאה, כל המושג של "גוי של שבת" כפי שהוא מיושם כיום – אחת דינם להתבטל, מלבד בהקשר של פיקוח נפש. שהרי כל ההיתרים – בנסיבות מסויימות ובאופנים מסויימים – הקיימים בדין "אמירה לנכרי" ובהנאה מגוי העובד "אדעתא דנפשיה", מבוססים על כך שמדובר באיסור שעיקרו מדרבנן, ואין להם תוקף כשאיסור האמירה והעשייה נעשה דאורייתא.

אם כן, באשר למבקשים לטעון כי המוסלמים מוגדרים כיום כ"גרים תושבים" על פי ההלכה, אם המניע לבקשתם זו הוא יושר אינטלקטואלי אמיתי, הרי שהם צריכים להתמודד באומץ עם צידו השני של המטבע: לא רק שעליהם להימנע באופן אישי משימוש כלשהו ב"גוי של שבת" במידה שהוא מוסלמי (או דרוזי, או צ'רקסי, או אולי אפילו נוצרי, וכן הלאה) – וזאת בכל תחומי החיים מלבד ענייני פיקוח נפש, כולל הנאה משימוש כזה גם בדיעבד – אלא שעליהם גם לצאת בדרישה ציבורית לבטל את כל סדרי השבת, המקובלים בכל גבול ישראל על כל הרבנים בכל העדות ובכל הדורות בלא פוצה פה ומצפצף, בעניין זה של היעזרות במוסלמים וכיוצא בהם בשבת במקום הצורך.

 

מפליאה היא קלות הדעת שבה יש המבקשים, עם התעוררות הדיון הציבורי בנושא, לבטל כלאחר יד את שאלת איסור "לא תחנם", משל מדובר באיזו הלכה צדדית ותיאורטית, "הלכתא למשיחא" שלא בא זכרה בספרות הפוסקים. לאמיתו של דבר, כל גדולי הפוסקים שעסקו בסוגיית השמיטה ו"היתר המכירה" בחמשת הדורות האחרונים דנו בכובד ראש בשאלה זו, ואיש מהם לא ביטל כלאחר יד את עצם הדיון בנושא. מהם רבים שהורו כי מדובר באיסור דאורייתא הלכה למעשה, שמחמתו לא ניתן ליישם את "היתר המכירה"; ורבים אחרים שמצאו לו פתחי היתר שונים, חלקם נוגעים לסוגיית השמיטה בלבד (מכירה לזמן הנעשית לטובת היישוב), וחלקם ניתנים להשלכה גם למקרים אחרים של מכירת קרקע (שאלת קיום האיסור בנכרי המחזיק כבר בקרקע אחרת).

אלא שישנו הבדל מהותי בין דין "לא תחנם" בשאלה ההלכתית של השמיטה, לבין מעמד אותו דין עצמו בשאלות שגרתיות. שאלת השמיטה בדורותינו היא נידון קלאסי של "שעת הדחק" ציבורית בסדר גודל חסר תקדים, דבר המצדיק – כפי שחזר וטען הרב אברהם יצחק הכהן קוק – הישענות גם על דעות מיעוט ועל היתרים דחוקים, לדוגמא בדין "לא תחנם". נימוק זה תקף גם כשמדובר בשאלה של מדיניות ממשלתית כללית – שאף היא בסדר גודל דומה, והשלכותיה הרות-גורל אף יותר – וכך אכן עשה הרב הרצוג בדיונו בנושא זה, כשהקיש מהיתרי השמיטה לסוגיית המדיניות הציבורית (ראו בהמשך). אולם אין לכך כל נגיעה לשאלה פרטית, של פלוני המוכר את דירתו לאלמוני, מעשים שבכל יום שעל פי רוב אינם "שעת דחק" כלל ועיקר, אלא לכל היותר הפסד ההפרש שבין מחיר זול למחיר יקר, וממילא לא קיימת הצדקה להישען על היתרים דחוקים (וכן יוכח מתשובת הראי"ה שלהלן).

בין כך וכך, הרוב המוחלט של הדנים בנושא, הן מצד המתירים והן מצד האוסרים, לא העלה על דעתו לומר שאיסור "לא תחנם" אינו שייך בימינו, לא מפני שאולי יש לראות במוסלמים "גרים תושבים" ולא מפני שעל כל פנים הם אינם עובדי עבודה זרה. בין הבודדים שדנו באפשרות ההיתר בכיוון זה, הוא הראי"ה קוק. בתשובה מוקדמת מתקופתו בחו"ל[8] הסיק הראי"ה כי דברי הראב"ד על היתר ישיבת הארץ בימינו למי שמקיים שבע מצוות בני נח, שייכים גם לגבי חנייה בקרקע, והוסיף כי אפשר שגם לעניין זה די במי שאינו עובד עבודה זרה, דוגמת המוסלמים שהם "אומה שלמה המוחזקת בכך ע"פ דתה". הראי"ה לא סמך להלכה על חידוש זה לבדו, אלא צירף אותו רק כאחד מבין כמה סניפים, כאשר נימוק ההיתר המרכזי הוא שבמכירה הנעשית לטובת היישוב בארץ ישראל לא שייך איסור "לא תחנם"[9]. בדומה לכך שב הראי"ה וכתב לרידב"ז בשנת תרס"ט, כשהפכה השאלה למעשית[10]. אלא שהרידב"ז הקשה עליו קושיות שונות בנושא; הראי"ה בתשובתו[11] ענה כי על אף שהבית יוסף כותב במפורש שאיסור "לא תחנם" חל גם על ישמעאלים[12], הרי ש"בדחק עצום ונורא כזה" יש להקל לסמוך על הב"ח (שם), שלכאורה דייק מלשון הטור שלא כדעת הבית יוסף. כך היה בדפוסי הב"ח שהיו לפני הראי"ה, אולם בימינו כבר התברר שדברי הב"ח צונזרו (ותוקנו במהדורות החדשות), ובפועל הוא מחזק את דברי הבית יוסף ומדייק כמותם גם בלשון הטור. וממילא בטל הסמך הזה מעצמו[13].

לאחר מכן הוסיף הראי"ה שלעניין חניה בקרקע יש יותר סברא להקל מאשר במתנת חינם, שכן במתנת חינם התורה הקפידה באומרה "או מכור לנכרי" ואילו בחנייה יש ללכת אחר הטעם שעיקר הקפידא היא בעבודה זרה, ובדומה לדברי הראב"ד לגבי ישיבת הארץ. אולם ראה זה פלא, במבוא ההלכתי לספרו 'שבת הארץ' שנדפס בשנה שלאחר מכן, כשדן הראי"ה בשאלת לא תחנם (פרק יב), הוא נמנע להזכיר ולו ברמז את סברת ההיתר שאיסור חנייה בקרקע לא חל על מי שאינם עובדי עבודה זרה! ייתכן שעמד בינתיים על עובדת הצנזורה בדברי הב"ח, ואולי השתכנע במידה מסויימת מראיותיו של הרידב"ז; כך או כך, הימנעותו להידרש שוב לעניין זה בפרסומו העיקרי בנושא היתר המכירה, מעידה כי גם לדעתו היה זה סניף רעוע מכדי שיהיה כדאי להציגו כיסוד משמעותי להיתר[14].

ראיה ניצחת לדבריי לעיל בהסבר דעת הראי"ה, מפורשת במכתב שפורסם לאחרונה, בו נשאל הראי"ה על אדמה פרטית של יהודי בחברון שלאחר תרפ"ט, המבקש למוכרה מפני שבלאו הכי היא עתידה ליפול בידי הנכרים תושבי העיר: "אם ראוי הדבר שימכור את נחלת אבותיו שבחברון לערבים מפני שהוא חושש שח"ו תשתקע בידי הגוים..." [15]. בתשובתו קבע הראי"ה כי הדבר אסור מצד דין לא תחנם: "שמצד דין תוה"ק אסור לשום בר ישראל למכור אפילו שעל אחד של אדמת הקודש לעם נכרי. ובירושלמי פ"ק דע"ז [הלכה ט] אסר ר' יוחנן אפילו להשכיר לגוים כרמים של יהודים, אפילו אם במצב שבלא ההשכרה יחרבו הכרמים לגמרי. ור' יהושע בן לוי שהתיר באופן זה להשכיר לגויים, לא התיר אלא להשכיר לזמן, אבל לא ח"ו למכור לנכרים...". אם כן, למרות שמדובר בהפסד גדול, ולמרות שמדובר בקונה מוסלמי, הראי"ה סירב להתיר; אם מפני שמדובר בשאלה פרטית ולא ציבורית, אם מפני שמדובר במכירה קבועה ולא זמנית, ובעיקר מפני שנעדר מכאן המרכיב של חיזוק האחיזה בארץ, שהוא כאמור הנימוק המרכזי של הראי"ה להיעדר דין לא תחנם ב"היתר המכירה". לא למותר להזכיר שתשובה זו נכתבה אחרי התשובות הנ"ל שבשו"ת משפט כהן.

 

אמנם, בדור שלאחר מכן, כשעסק הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג בשאלת דין "לא תחנם", נדרש לדבריו של הראי"ה הנדפסים, וכתב: "כבר הביא קודמי הגאון בשו"ת משפט כהן שאין איסור זה חל על 'גר תושב', ושהערבים בני דת האיסלם וכו' ואינם עובדים עבודה זרה לא חל עליהם איסור זה, אע"פ שאינם גרים תושבים במובן החוקי של שם זה. ודעתי מסכימה לדעתו ז"ל [...] אע"פ שהגאון הנ"ל לא סמך על זה בלבד וצירף לזה עוד תנאי של מכירה לזמן, מכל מקום זה עיקר אצלו"[16]. דבריו צ"ע לענ"ד, כי מתוך תשובות הראי"ה עצמו קשה לומר שנימוק זה "היה עיקר אצלו" (הנימוק העיקרי בתשובותיו, כדלעיל, היה עניין טובת היישוב), והעובדות אף מורות להיפך, שהרי בספרו שהדפיס אחר כך הוא כאמור השמיט את העניין לגמרי; וביותר מוכחת דעת הראי"ה מתשובתו האחרונה הנ"ל. אך מכל מקום, לכאורה כך היא דעת הרב הרצוג עצמו, וכמובן לאו קטלא קניא באגמא הוא.

אמנם יש להעיר שהדברים הללו לא פורסמו על ידי הרב הרצוג בחייו, כהוראה למעשה או אף להלכה, אלא זוהי טיוטת חיבור שנמצא בעזבונו ופורסם רק עשרות שנים לאחר פטירתו. אך נניח להלן שהדברים אכן משקפים את דעתו ההחלטית של הרב הרצוג; ובכן, הזווית ממנה ניגש הרב הרצוג לנושא היא שאלת המדיניות הציבורית שאמורה להתקיים במדינת ישראל. האם יעלה על הדעת, לדוגמא, שהממשלה לא תפרסם מכרזים לבנייה במגזר הערבי? על כך כותב הרב הרצוג בהמשך דבריו: "ומכיוון שמסתבר שעמידה על הפלייה זו יכולה היא לסכן את סיכויינו להשגת המדינה היהודית, או לגרום הרס אחר כך ח"ו, יש לסמוך על הדיעה המקילה".

מדברי הרב הרצוג עצמו משמע אפוא שנימוק זה, אפשרות הגדרת גויי הארץ כגרים תושבים לעניין חניה בקרקע, אכן לא היה גמור ומוחלט בדעתו עד כדי שיסמוך עליו לבדו גם ללא אותן נסיבות קריטיות של מעמד מדינת ישראל. בהחלט ניתן למצוא כאן סמך לחובת ההתנהלות הזהירה בסוגיית "לא תחנם" בעניינים של מדיניות ציבורית, וכפי שבירר בפרוטרוט הרב יעקב אריאל שליט"א במכתבו שפורסם אשתקד ('זאת חנוכה' תשע"א); אך האם יש כאן סמך כלשהו להיתר עבור אדם פרטי, פלוני המוכר דירתו לאלמוני, ויכול לבחור את הקונה שלו בעצמו ללא כל צורך בנימוק ופרסום, ואף ללא היבט משמעותי של שעת דחק? יש לתמוה, אפוא, על השימוש שנעשה לאחרונה בדברי הרב הרצוג כדי לטעון שאיסור "לא תחנם" אינו קיים למעשה[17].

 

בדברים שפורסמו בשנה החולפת בתגובה ל"מכתב הרבנים", היו מי שקבעו סדרת קביעות הלכתיות הנוגעות לדין 'לא תחנם', ומכוחן טענו כי הרבנים שחתמו על המכתב המפורסם "השתמשו בכלים ההלכתיים שלפניהם באופן יצירתי כדי להשיג מטרה חברתית-פוליטית"[18]. הם טענו כי מסקנתם ההלכתית של אותם רבנים משולה "להשחלת פיל בקוף של מחט" ומהווה "אימוץ של עמדה הלכתית העומדת לבדה בתוך מכלול הדעות של רבותינו הראשונים", כאשר העושה כן "מותח את פרשנותו רחוק מדי מרוח המקורות ההלכתיים שלפניו". לדעתי ניתן בקלות רבה להפוך את הטענה הזו על פיה, ולהפנותה כלפי הטוענים עצמם; אך גם מבלי להיכנס לשאלת השפעתה של מוטיבציה פוליטית-חברתית מסויימת (כפי שעשו הם), אבקש לטעון להלן כי רוב ככל הקביעות ההלכתיות שהועלו על ידם בנושא זה קרובות להיות טעות בדבר משנה.

1. קביעה ראשונה: "לפי הבנתו של הראב"ד, איסור זה [="לא תחנם"] תקף רק לגבי שבעת עממי כנען המקראיים". הסימוכין לכך הם דברי הראב"ד[19], שבעקבות דברי הרמב"ם "ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום לסחורה, לא יעבור בארצנו", השיג וכתב: "זאת לא מצאנו לא שמענו מעולם, והפסוק שהוא מביא בז' אומות הוא". אולם אין לדברים הללו כל קשר לדין "לא תחנם", אלא הם מוסבים במפורש על הפסוק (והאיסור) הנפרד של "לא ישבו בארצך"!

2. קביעה שניה: "בעלי התוספות, לעומתו, סברו כי תחולתו של האיסור רחבה יותר, אך גם הגבילו אותה רק לגבי עמים המוגדרים כעובדי עבודה זרה". מקור הדברים הוא בעבודה זרה דף כ עמוד א תוד"ה דאמר; אולם למען האמת התוספות מבררים שם ההיפך, שאיסור "לא תחנם" חל על כל העמים, "שאר אומות" כלשונם, ללא חילוק בין עובדי עבודה זרה לאחרים. ייתכן שסיבת הטעות נעוצה בגירסה 'עכו"ם' במקום 'גויים', שמקורה כמובן בצנזור הנוצרי[20].

3. קביעה שלישית: "הרמב"ם כתב כי האיסור נוגע לכל עם זר היושב בארץ ישראל, אך איך להחיל אותו על גר תושב [...] בנקודה זו דבריו של הרמב"ם ניתנים להתפרש בשני אופנים, סביב השאלה האם הדבר מותנה בהליך של גיור פורמלי או לא. פרשנות אפשרית אחת גורסת כי מותר למכור קרקע רק לנוכרי שעבר גיור רשמי ההופך אותו ל'גר תושב', אך פרשנות שנייה, המסתברת יותר מפשט דברי הרמב"ם, היא כי אין כל צורך בהליך כזה; בדרך זו הבין את דברי הרמב"ם גם ר' יוסף קארו, בחיבורו 'כסף משנה'...". הכוונה לכסף משנה בהלכות עבודה זרה שם, הל' ו, הכותב כי בניגוד להבנת הראב"ד ברמב"ם (שבזמן שאין היובל נוהג אין לקבל גר תושב אפילו לעניין ישיבתו בארץ), הרי ש"לדעת רבינו [=הרמב"ם] נראה לומר דאין הכי נמי, שאם מעצמו קבל עליו שבע מצות, שאין מונעין אותו מישיבת הארץ". אולם שוב, הדברים הללו אמורים לגבי איסור "לא ישבו בארצך" – עליו כתב הרמב"ם שיש למנוע מעובד ע"ז לשהות בארץ אפילו בישיבת עראי – אך בפשוטו אין להם נגיעה לדין "לא תחנם", כלומר לשאלה אם מותר למכור לו קרקע או בית.

4. עוד כתבו ש"כדי להחיל את איסור 'לא תחנם' בהקשר העכשווי – מכירה או השכרה של בתים למוסלמים [...] יש לבחור דווקא בהבנה דחוקה של דברי הרמב"ם, וזאת נגד הבנתו של ר' יוסף קארו בעל השולחן ערוך". אולם לאמיתו של דבר (ובנוסף לאמור לעיל), בספרו הגדול 'בית יוסף'[21], כותב ר' יוסף קארו במילים מפורשות כי דין "לא תחנם" חל גם על מוסלמים: "...לאו לאפוקי ישמעאלים, אלא לאפוקי גר תושב, דהיינו שקיבל עליו שבע מצות בני נח וזהו שאנו מצווים להחיותו – אבל שאר גוים כלם דין אחד להם". וכך כאמור הסכים גם הב"ח שם.

 

 

 

 

 

 

 

---