המעין -

חזרה למאמרי המעין

"יַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים" - על הביקורת 'שיחה תמימה' על החומשים 'תורה תמימה' / שמריה גרשוני

שמריה גרשוני

"יַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים"

על הביקורת 'שיחה תמימה' על החומשים 'תורה תמימה'

המאמר מוקדש לע"נ סבתי האהובה

רחל איטה בת שלמה אלחנן גרשוני ע"ה

אשת חבר כחבר

נלב"ע בשיבה טובה בט"ו באב תשע"א

תנצב"ה

"הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל"[1]. שפר מזלו של ר' ברוך אפשטיין (להלן ר"ב), ופירושו 'תורה תמימה' על התורה (להלן תו"ת) זכה לפופולריות שלא זכו לה רבים מהפירושים המקיפים והרצופים על כל התורה שכתבו מפרשי התורה בדורות האחרונים. הספר הודפס בווילנה התרס"ב, והוא כולל חמישה כרכים (על כל חומש בנפרד, כולל פירוש על חמש מגילות – מגילה אחת בכל חומש לפי סדר קריאתן). הוא זכה לתהילת עולם בארון הספרים היהודי בעיקר בשל קיצורו, בהירותו, חדשנותו; ועל כולם – רעיון החיבור בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה (מדרשי חז"ל בתלמודים ובמדרשים השונים) התקבל בכל בתי המדרש[2]. בן התקופה מתאר, כעשר שנים בלבד לאחר הדפסת התו"ת, את הפופולריות של הפירוש: "הספר הנפלא הזה נתקבל וזכה לשם טוב כספר הנחוץ ושווה לכל נפש, גם לגדולי תורה, גם לאלה שאין תורתם אומנותם"[3].

תקופה קצרה לאחר הדפסת התו"ת בווילנה הודפס במונקץ' שבהונגריה (מונקאטש; כיום בסלובקיה) ספרון קצר, המאפשר לנו להכיר קצת את 'אחורי הקלעים' של עריכת הפירוש תו"ת. בין דבריו: "ואתם הקוראים בספרו, דעו כי אנכי נתתי לכם את הספר, כי אשר לי בספרו לי הוא, וגם אשר לא לי הוא - נתתי לכם אנכי"[4]. כך נפתח לפני למעלה ממאה שנים דיון פומבי על זכויות הפירוש תורה תמימה.

בספר אחר שלו הזכיר ר"ב את חוסר היכולת של מחבר להימנע מטעויות: "כל מחבר, אף הגדול שבגדולים, לא ימלט משגיאה, וכל חיבור לא ימלט משגיאות, ואשרי מי ששגיאותיו ספורות"[5]. כנראה שגם מתוך מודעות לעובדה זו פנה ר"ב בשלב מסויים לשמעון דוד זאקהיים[6], והוא קיבל על עצמו את המשימה לערוך ולהגיה את תו"ת. עבודתו לפי דרישתו של ר"ב "היתה אך הסרת השגיאות הגסות לבד (גראב"ע פעהלער"ן, לשונו ממש), אך אנכי אמרתי לו כי לא תוכל המלאכה להיעשות כן... גם לא חפצתי לעשות מלאכה כזאת, כי לא מוציא תבנו וקשו מחצרו אני...". בסופו של דבר, טוען זאקהיים, "כשלושת אלפים הערות רשמתי לו... ומהן לקח כאלף, ושינה על פיהן את ספרו כולו, ועשהו בריה חדשה וכתבו מחדש"[7]. בתמורה לעבודתו זו דרש זאקהיים, מלבד התשלום שנקב, גם "ככל המדובר בינינו לכתוב בהקדמת הספר" (שם).

תקופת יצירתו של הפירוש ארכה כחמש עשרה שנה[8], ורק לקראת השלמת הפירוש פנה ר"ב לזאקהיים, שמציין כי "שנתיים ימים ביקרתי את החומשים – מקיץ תרנ"ז עד חורף תרנ"ט, ובקיץ תרס"א ביקרתי את חמש מגילות"[9]. כלומר, עבודתו של זאקהיים היתה כבר על חיבור מוגמר למדי[10]. העבודה התנהלה על מי מנוחות. זאקהיים מתאר את ר"ב:

גדול האיש ורב הכשרונות, אשכול וסגֻלה, ערוך (מסודר, סיסטעמאטיש) ושלם, נפלא בכוח זכרונו ושקידתו במלאכתו ואומן גדול בכתב ידו ובסגנון לשונו הרחבה והמובנה[11]. ויודע הוא לשונות וחכמות, ויש לו ידיעה נכונה גם בקבלה[12].

בהערותיו על כתב היד של תו"ת הוא מכנה את ר"ב 'הרב הכותב'[13]. זאקהיים הבין את תפקידו, את יכולותיו של ר"ב ואת יתרונותיו שלו-עצמו: "הוא ספוג ואנכי נפה"[14], ברמזו למשנה: ארבע מדות ביושבֵי לפני חכמים: ספוג ומשפך משמרת ונפה. ספוג שהוא סופג את הכל... ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת[15].

כאמור, ר"ב ציפה מזאקהיים להגהה כללית בלבד, אך נראה כי זאקהיים 'התאהב' ביצירה ועמל בה יותר ממה שהוסכם בתחילה, כך שהצעת התשלום הראשונית כבר לא היתה ריאלית ביחס לעבודה: "ואנכי חפצתי בטוב הספר, כי יותר משהעגל רוצה לינק וכו', וגם קיויתי אולי לא ישקר בי ויעשה כמשפט וככל המדובר בינינו". יש לציין שבדיאלוג, כפי שמציגו זאקהיים, חסרה תגובתו של ר"ב להחלטתו של זאקהיים להוסיף הערות משל עצמו. נראה כי אם ר"ב הגיב - לא היתה זו הסכמה, שכן אם היתה כזו זאקהיים לא היה משמיטה.

נראה כי לקראת סיומה של העבודה התעוררו אי-הבנות בין זאקהיים ור"ב. זאקהיים חש לקראת סיום עבודתו שייתכן שר"ב לא יעמוד בסיכומים ביניהם:

את המאמר 'אין לבנון אלא בית המקדש' (גיטין נ"ו ע"ב) כתב [=ר"ב] בתחילה למעלה דברים ג' כ"ה, ואמרתי לו טעם הדרשה יען כי חֶפֶץ משה לבוא אל הארץ היה לקיים מצות התלויות בארץ, כדְרש רבי שמלאי (סוטה י"ג) אשר הביא [אות ו. ש"ג], ואין מצות מיוחדות ללבנון בלתי אם נפָרשנו בית המקדש. ואנכי התאוננתי לפני אנשים על מעשיו אשר יעשה לי, כי הקטין שכרי, והבינותי כי ישכחני, וסיפרתי משל למלאכתי את הפירוש הזה [שדן בו לעיל, ש"ג]. וסיפרו לו זאת, ועל כן לקח ומחק את הדרשה הזאת למעלה, וכתבה למטה באות ח', ובאות ז' הבליע מעט מדברי[16].

תוצאה ישירה של סכסוך זה שביניהם היתה השמטת שמו של זאקהיים מהקדמתו של ר"ב לפירושו. זאקהיים חש פגוע:

ויען כי דבשי בכוורת הזאת, ורבים המקומות אשר עשיתי בספרו משיחה בטלה תורה שלמה, והוא לא זכר שמי ומעשי וזכותי במשפט וככל המדובר בינינו לכתוב בהקדמת הספר... כי נתתי לו דברים מתוקים וישרים ואינם בספרים, ולא השאלתים לו למען ישבו הוא ואביו ויתרפקו זה על זה – זה יאמר: 'זרעא דאבא אנא ובעל מדות תרומיות'[17], וזה יאמר: 'בני הרב ר' ברוך בעל בינה יתרה וחריפות ישרה'[18], ושמי לא ייזכר ולא ייפקד[19].

נראה שזאקהיים הציג את טענותיו בפני ר"ב, וזה הסכים לתקן את המעוות ולהזכיר את שמו בהוצאה הבאה של הפירוש. זאקהיים מעיד כי "אך דבר אחד יראתי, פן יזכירני בהקדמה כמשיב שלום לעם הארץ בתשעה באב, וזאת רעה בעיני מאד"[20], והוא כנראה נעלב מהצעת הפשרה (משום שברור היה שר"ב לא יכין מחדש את כל לוחות הדפוס, תוך ציון התיקונים שהוסיף זאקהיים), והוסיף: "ועתה לא אחפוץ בכבודו לזכרני בתוצאה השניה"[21]!

מסתבר כי זאקהיים היה אדם מוכשר וידען אך מר נפש[22], ותסכולו על כי "אדם לא זכר את האיש המסכן ההוא... וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים" (קהלת ט, טו-טז) גרם לו לאבד פרופורציות ביחס למידת השקעתו בפירוש: "ואתם הקוראים בספרו, דעו כי אנכי נתתי לכם את הספר, כי אשר לי בספרו – לי הוא, וגם אשר לא לי הוא – נתתי לכם אנכי, כי המבקרים אמרו בטרם אבקרנו כי לא יצלח לדפוס"[23], "וגם זאת [=העמל בכתיבת הפירוש] עשיתי למען עשות לי שם בכתבו דברי בספרו... כי כל זכות אין לו בדברי, כי השאלתים לו לקבעם סטעראטיפ [=כפי שהם] למען עשות לי שם"[24].

במעשה מכמיר לב מנסה זאקהיים להסב את תשומת לב הלומדים בתו"ת לחלקו שלו ביצירת הפירוש. הוא מוציא ספרון בן חמישה עשר עמודים, ובו טענותיו ותיאור עבודתו, בשם 'שיחה תמימה'. בעוד המוטו של פירוש תו"ת הוא: "תורת ה' תמימה משיבת נפש – למה היא משיבת נפש? שהיא תמימה"[25], משתמש זאקהיים בהמשכו של מדרש זה, ומציג אותו כמוטו על כריכת הספרון: "תורת ה' תמימה. אימתי היא תמימה? בשעה שהיא יוצאה מפי תמים"[26].

מקום הוצאת הספרון של זאקהיים ראוי אף הוא להתייחסות. זאקהיים הדפיס את ספרונו במונקץ', מרחק של מאות קילומטרים מפינסק. מדוע הוא החליט להרחיק נדוד מביתו לצרכי הדפסה? אמנם גם המרחק מפינסק לוילנה – שם הודפס תו"ת – אינו מבוטל, אך כשמדובר על ארץ אחרת מתלווים ללא ספק קשיים ביורוקרטים ואחרים, והדבר דורש הסבר, בעיקר מתוך הנחה שרצונו של זאקהיים הוא שקוראיו יהיו בעיקר לומדי הפירוש תו"ת. ניתן לתלות את העילה להדפסה במקום מרוחק בטעמים כלכליים: באותה תקופה הדפוס באזור מונקץ' היה זול בהרבה מדפוסים במקומות אחרים, ורבים הגיעו אז ממרחקים כדי להדפיס את ספריהם שם. ר"ב, שהיה בעצמו אדם אמיד, יכול היה גם להניח שפירושו יימכר; לעומתו, זאקהיים לא יכול היה להסתמך על רווחים עתידיים מספרונו, שייתכן שבכלל חולק חינם.

אמינותו של זאקהיים מוטלת בספק, והשתיקה הרועמת של ר"ב בנושא רק מחזקת את הפקפוק בטענותיו[27]. כמובן שלא סביר כי לאחר שר"ב הוציא את ספרו יהיה מי שיאמר כי קם אדם שאינו מוכר (גם לא לר"ב) וטען שיש לו חלק ביצירה, וגם בקיאותו של זאקהיים בספר שזה עתה יצא ממכבש הדפוס, והסבריו לפירושים תמוהים בתו"ת[28], מוכיחים כי אכן יש לו חלק בפירוש. מצד שני, ברור שלפחות חלק מטענותיו של זאקהיים כנגד ר"ב אין להן ביסוס[29]. אף כי אין בידינו להעריך את מידת השקעתו של זאקהיים בספר, נראה כי השנתיים שהקדיש זאקהיים לעריכת ספר אינן עומדות כלל למול זמן עבודתו של ר"ב - למעלה מעשר שנים[30]. לעומת זאת, יש לזקוף לזכותו של זאקהיים את העריכה המהודקת והמדוקדקת שעשה בתו"ת; אי אפשר להשוות את איכות ה'גימור' בתו"ת לגימור של ספרו הגדול של ר"ב 'מקור ברוך', אשר החזרות בו רבות לאין ספור וגורמות לקורא לטרחה יתירה[31]. בתו"ת כמעט שאין חזרות מסוג זה, להיפך - במקרה הצורך מפנה ר"ב להרחבה במקום אחר בתו"ת[32]. אמנם ייתכן שלא רצה להפנות לספר אחר שאיננו ביד הקורא, אך ב'מקור ברוך' קיימות חזרות לפעמים אפילו בהפרש עמודים בודדים בלבד!

בסופו של דבר נראה כי דווקא דרישותיו המוגזמות של זאקהיים, והרגשתו כי שני אבות לפירוש זה, גרמו לר"ב להתעלם לחלוטין מההסכם המקורי בין שניהם ולא להזכירו כלל. חוסר אזכור שמו תִסכל את זאקהיים מאוד, וספרון זה הלוחם את מלחמת כבודו האבוד נותר עדות אילמת לפרשיה אנושית וספרותית עצובה וכואבת.