תרומות על הבאר
(13 אפריל 2021) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין -

חזרה למאמרי המעין

הקמת מצבת זיכרון 66 שנה אחרי השואה

שמואל עמנואל
הקמת מצבת זיכרון 66 שנה אחרי השואה
בספרינו "יסופר לדור" ו"קמנו ונתעודד" מתוארת דמותה המופתית של אמא ז"ל, חנה (מרתה) עמנואל (לבית גולדשמידט) ז"ל הי"ד, דאגתה המופלגת לזולת בכל התנאים, והקפדתה העילאית בשמירת שבת כהלכתה גם בתנאים האיומים של ברגן-בלזן. אמנו נפטרה בשבת א' באייר תש"ה מתת-תזונה ואפיסת כוחות, ברכבת בה הובילו הנאצים ממחנה ברגן-בלזן מזרחה כ-2500 יהודים, רובם מהולנד, שבוע לפני שחרור המחנה. גופותיהם של אמא ושל הנפטרים האחרים באותו היום הורדו מהקרונות דרומית לעיר לונבורג. הרכבת המשיכה בנסיעתה, ואחרי מסע נוראי במשך עוד ימים ארוכים היא שוחררה סוף-סוף ע"י הצבא האדום בכפר טרוביץ שבמזרח גרמניה. רכבת זו מכונה ע"י ההיסטוריונים של השואה "הרכבת האבודה", כיוון שגם אחרי סיום המלחמה לא היה ידוע במשך זמן רב להיכן היא הגיעה.
בקיץ תשס"ט נודע לי שבמושב בן-נון הסמוך לשעלבים גרה נכדתו של מי שהיה ה-Judenaelteste – "זקן היהודים" של "מחנה הכוכבים" של ברגן בלזן, מר יוסף (יופ) וייס ז"ל*. הנכדה, גב' עטרה דיין, מסרה לי לעיון קלסר עם מכתבים ומסמכים של סבה מתקופת השואה, ובין השאר מצאתי בו דף ובו "רשימת הנפטרים ברכבת האבודה" בשפה ההולנדית. ברשימה זו נכתב ששנים עשר יהודים נפטרו ברכבת ביום 14.4.1945, שהוא א' אייר תש"ה, שבעה מהם לא הספיקו לקוברם לפני שהרכבת זזה, אך חמישה אחרים, ביניהם אמא ז"ל, נקברו בקרבת פסי הרכבת מאולצן ללונבורג! בעקבות הגילוי המפתיע הזה החלטנו לנסות לאתר את מקום הקבורה של אמא.
בעיון במסמכים הקשורים לרכבת האבודה בארכיון של "בית לוחמי הגטאות" התגלה לנו שגופות של נפטרי הרכבת האבודה באזור לונבורג הועברו באוקטובר 1945 (תחילת חורף תש"ו) לאתר הקבורה טירגרטן שבלונבורג, בו כבר נקברו 244 אסירים ממחנה הריכוז נוינגאמה, ביניהם 19 יהודים מבודפסט, שנהרגו בסוף המלחמה בתחנת הרכבת בלונבורג. פנינו לממונה על בתי הקברות בעיריית לונבורג, והוא הודיע לנו שאכן יש להם מסמכים המדווחים על העברת גופות שנקברו בצידי הרכבת באזור לונבורג לבית הקברות טירגרטן. אולם בעיון נוסף בארכיון "בית לוחמי הגטאות" מצאנו בתיק עם מסמכים של יוסף וייס את רשימת המתים המקורית בשפה הגרמנית, ולאכזבתנו הרבה התגלה לנו שלפי רשימה זו אמא לא הייתה מאלו שהספיקו נוסעי הרכבת לקבור. מתגלית זו הסקנו שהגופה של אמא לא הועברה לקבורה בלונבורג, ולכן אין טעם להמשיך בחקירתנו על מקום קבורתה.
אולם בחודש חשון תשע"א הודיע לנו מר מנפרד מֶסֶר מלונבורג, שחקר את ההיסטוריה של בית הקברות טירגרטן, שעל פי מסמכים השמורים אצלו מתברר שהגופות שנוסעי הרכבת לא הספיקו לקבור לא נותרו ליד המסילה - אלא נקברו ע"י איכרים סמוך למקום הנחתם, והועברו גם הן אחר כך לבית הקברות טירגרטן יחד עם הגופות שנקברו על ידי נוסעי הרכבת. בידינו מסמכים המעידים על מציאת שתי קבוצות של גופות של נפטרים בדיוק במקום שצוין ברשימה של יוסף וייס, והעברתן לאתר הקבורה טירגרטן. בנוסף לכך הודיענו החוקר שהשטח של בית הקברות מכוסה עתה בצמחים ובעצים, כך שלא נראים בו הקברים, ואי-אפשר לקבוע את מקום הקבורה המדויק של אף אחד מהקבורים שם.
בהתייעצות שקיימנו עם הרב יעקב רוז'ה שליט"א, חבר מועצת הרבנות הראשית המוכר כסמכות הרבנית בכל הנושאים הקשורים לזיהוי חללים וקבורתם, הורה לנו הרב להקים בבית העלמין טירגרטן מצבת זיכרון עם שמות 12 הנספים שהורדו מ"הרכבת האבודה" בפאתי העיירה, אך לא לנסות להוציא אותם מקבריהם. אחרי התכתבות ארוכה ומייגעת קבלנו בחורף תשע"א את אישור העירייה להקמת המצבה.
בר"ח אייר השנה, יום הזיכרון ה-66 של אמנו והנספים האחרים ז"ל הי"ד, נערך בבית העלמין טירגרטן טקס גילוי מצבת הזיכרון, בהשתתפות נציגים מבני המשפחה משלושה דורות, וכן ראש העיר של לונבורג ומוזמנים רבים. להלן מובאים דברים שנשאו באותו טקס אחי ברוך והרב וייטמן חתן אחי יונה ז"ל, בשם כל בני המשפחה.
דברים בעת גילוי המצבה: ברוך עמנואל
ראשית אני רוצה להודות מעומק לבי לכל אלו שעזרו ודאגו להעמדת מצבת הזיכרון ולקיומו של הטקס הזה כאן. תודה לכולכם. מכאן אני רוצה לשלוח גם תודה מיוחדת לאחי שמואל, שחקר וטרח סביב העניין, אך מצבו הבריאותי לא איפשר לו להגיע. צער רב יש בי על כך שגם אחינו יונה שנפטר לפני כמה שנים לא זכה להיות איתנו כאן היום.
אני מאמין בך, ריבונו של עולם, באמונה שלמה, ואף על פי כן יש לי הרבה שאלות: למה אני נשארתי בחיים? אבא לא נשאר. אמא לא נשארה. אלחנן לא נשאר. שלמה לא נשאר. שלום לא נשאר. ואפילו לבתיה הקטנה - ילדה יפיפייה בת חמש - נתת למות בברגן-בלזן. ואני מוצא את עצמי מהרהר באמירתו של הנביא ירמיהו: "טבחת לא חמלת" (איכה ב, כא)! כשאחותי ושלושת אחי נפטרו, כששני הורי נגמרו לנגד עיני והותירו אותי יתום, הייתי נער בן 15 במשקל 24 ק"ג. מחולשה ומרעב לא יכולתי אפילו לעמוד.
כאב לי כל השנים שאין לי אפילו קבר לעלות ולבכות עליו. אמא נפטרה ברכבת האחרונה שיצאה מברגן-בלזן מזרחה. זמן קצר לפני סוף המלחמה העמיסו אותנו על רכבת עם קרונות להובלת בהמות. בדרך כלל בהובלת בהמות המוביל מעוניין שהבהמות יגיעו בריאות ושלמות ליעדן, אותנו דחסו בצורה כזו שרבים לא היו יכולים לשרוד מסע זה. היה ברור שלמי שהוביל אותנו לא היה איכפת כמה ואיך ימותו במהלך המסע. סגרו עלינו דלתות - וחושך מצרים השתרר. בקושי היה אויר לנשימה, וכמובן שלא היו שירותים, והמצב הסניטרי היה איום. היה סירחון ולכלוך שאתם לא יכולים אפילו לדמיין, ומדי פעם הרכבת נעצרה על מנת להוריד את הגופות ש"תפסו" יותר מדי מקום. באחת מהעצירות האלו ירדתי מהרכבת לחפש אוכל, וקיבלתי ביצה אחת מאיכר. הבאתי אותה לאמא. זה היה הדבר האחרון שאימא אכלה, זמן קצר אח"כ נפטרה. זה היה בדיוק היום לפני 66 שנה. היינו חולים ומטושטשים. לא ידעתי איפה בדיוק הורידו אותה ומה נעשה בגופתה.
בשנה האחרונה התגלתה לנו רשימה שכתב יוסף (יופ) וייס שהיה Judenaelteste בברגן-בלזן. הוא היה על הרכבת ורשם מי נפטר ומתי, איפה הורד מהרכבת, והאם נקבר. לאחר 66 שנים אני מוצא נחמה מסוימת במחשבה שאני עומד סמוך למקום קבורתה של אמא.
כששכבתי רעב וחולה ברכבת הנוראה ההיא לא חשבתי שיש לי סיכוי לחיות, ואגיד לכם את האמת: בשלב מסוים כבר לא היה איכפת לי. במעמד זה אני מרגיש על בשרי ממש את "חזון העצמות היבשות" של הנביא יחזקאל: "כֹּה אָמַר ה' אלוקים מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ... וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם, חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד. וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלוקים, הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי". כי מי היה יכול לדמיין אז שהיתומים התלושים "כעלה נידף ברוח" שהיינו אז, "נעלה מן הקבר" ונקים משפחות? אחיי ואני נישאנו, הקמנו משפחות. חלק מצאצאינו כאן איתנו היום, וחלקם הגדול נשאר בישראל, מדינה שקמה מתוך השבר הגדול ההוא.
אני מודה שוב לכל מי שעזר וסייע עדי שנגיע כולנו למעמד מרגש זה.
 
 
 
דברים בבית הקברות בטירגרטן: הרב זאב וייטמן
סבתא חנה מרתה עמנואל היקרה והגיבורה שלנו הי"ד.
את לא מכירה אותי.החזרת את נשמתך לבורא שמונה שנים לפני שנולדתי.
היום לפני 66 שנה חלפה רכבת המות שיצאה ממחנה ברגן בלזן כאן לידינו, וגופתך הורדה ממנה והונחה כאן ליד מסילת הברזל בלונברג. נכנסתי למשפחתך שלושים שנה אחר מותך, כשנשאתי לאשה את מרים עמנואל הקרויה על שמך (בשמך העברי חנה לא יכלו לקרוא לה, מכיוון שזהו שמה של אמה). גם את מרים לא הכרתְ, אך היא בתו הבכורה של יונה ז"ל, בנֵך השלישי, שהיה איתך, עם אחיו ברוך ואחותו בלה, באותה רכבת, באותו יום מר ונמהר. יונה זצ"ל שהיה אז בן עשרים היה אף הוא מוטל חולה אנושות ברכבת, כשכל כולו עור ועצמות. ארבעה ימים קודם הוכנסתם לרכבת המוות עם עוד אלפי אסירים כדי למנוע את שחרורכם בידי הבריטים. הבריטים נכנסו למחנה שבוע אחר כך, למחרת יום מותך – בב' אייר תש"ה.
התנאים בברגן בלזן היו קשים ביותר מאז שהגעתם לשם שנה ושלושה חודשים לפני פטירתך - תת תזונה, צפיפות, תנאי מגורים בלתי נסבלים, לבוש שלא הגן מהקור והרטיבות, תנאי סניטציה ירודים ביותר, עבודת פרך, השפלה, אכזריות, מסדרי מות. אך אם המצב והתנאים בעשרת החודשים הראשונים היו קשים ביותר - הרי שהמצב ששרר במחנה בחמשת החודשים האחרונים לשהותכם היה גרוע מגיהינום. רעב נורא ואיום שקשה לתארו. תנאי היגיינה וסניטציה איומים, שגרמו לכך שכמעט כל מי שנותר בחיים חלה בטיפוס ודיזנטריה ומחלות זיהומיות מדבקות אחרות. קצב התמותה היה של מאות מידי יום.
את ראית את בני משפחתך הנפלאה והאהובה נכחדים לנגד עינייך אחד אחרי השני. ראשון נפטר סבא מרדכי הי"ד, שבוע לאחר מכן צעיר הבנים שלכם שלום הי"ד, לאחר עוד שבוע בתך הקטנה בת החמש בתיה הי"ד שהקסימה את כל רואיה, ושבוע לאחר מכן מת בנך הבכור אלחנן הי"ד, שהיה משכמו ומעלה באהבת תורה, במסירות ללימודה, במוסר ובמידות, וביראת השמים השלמה שלו. ארבעה מתוך עשרת בני משפחתך הומתו באכזריות נוראה בתוך כשלושה שבועות במחלות וברעב, ואין לאל ידך להושיע.
במצב הקשה בו הייתם כולכם נאנסתם באותו יום כ"ז בניסן לצעוד מרחק רב עד לתחנת הרכבת, ולעלות על רכבת המות שניסתה לעשות דרכה למחנה טריזינשטט. במהלך הנסיעה, במשך ימים ארוכים, לא ניתנו לכם לא מזון ולא מים. הצפיפות והתנאים הסניטריים היו נוראים. אַת, שלא יכולת אפילו לשבת, שכבת על רצפת הקרון המזוהם, ובתך בלה – תאומתו של ברוך שנמצא איתנו כאן היום - ניסתה לסעוד אותך בתנאים-לא-תנאים. חמישה ימים ולילות החזקת מעמד, ובליל שבת קודש ר"ח אייר החזרת גם אַת את נשמתך לבורא.
שניים מילדייך – שמואל ושלמה - נשארו במחנה; שלמה היה במצב אנוש, ושמואל אחיו, ששלושה מילדיו ואחת מנכדותיו נמצאים כאן איתנו היום, נשאר לצדו לסעוד אותו ברגעיו האחרונים. לא ראית בפטירתו של שלמה בנך השני, שנפטר שלושה ימים אחרייך בברגן בלזן - יומיים לאחר שחרור המחנה.
סיימת את מסע הייסורים שלך כאן בלונברג, קרוב מאוד למקום בו התחלת במסעך שתים עשרה שנה קודם לכן: בשנת תרצ"ג עזבת את העיר המבורג הקרובה לכאן, זמן קצר לאחר מינויו של היטלר לקנצלר גרמניה, ועקרת עם בעלך וששת ילדייך הגדולים להולנד. שבע שנים עברו עליכם בשלווה יחסית בהולנד, אך הכל השתנה לבלתי הכר בדיוק לפני 71 שנה – ביום שישי למחרת ר"ח אייר, כאשר הגרמנים פלשו להולנד. חמש שנים קשות מאוד עברו עלייך ועל בני משפחתך מאז. חמש שנים החזקת מעמד, עד שנפלת יום לפני שחרור ברגן בלזן, עשרה ימים לפני שחרור הרכבת, ושבועיים לפני כניעתה הרשמית של גרמניה. בחמש שנים ארורות אלו נרדפתם בהולנד, וכשביקשו לשלוח אתכם מזרחה ירדתם למחתרת והתחבאתם בתנאים לא תנאים. אחרי שנתפסתם הצלחתם לחזור לזמן קצר לביתכם, אך לאחר זמן קצר נשלחתם למחנה ווסטרבורק בהולנד, ומשם לברגן בלזן.
לפני שלושה ימים ציינו במדינת ישראל את יום השואה. שש האבוקות שהודלקו מסמלות את ששת מיליוני היהודים שנרצחו בשנות השואה באירופה – אבוקה אחת לכל מיליון יהודים שנרצחו, ועבורנו הם מהווים גם שש נרות נשמה לזכרם של ששת הנספים והנרצחים במשפחתך – את, בעלך, וארבעה מילדייך. אני מניח שכשעצמת את עינייך, והיית מודעת היטב למצבכם, קינן בלבך ספק גדול אם מישהו מילדייך יצליח לשרוד. לא תאמיני סבתא גיבורה, אך היום 66 שנה אחרי מותך יש לך כמאתיים בנים ובני בנים נכדים ונינים שנולדו לארבעת ילדייך שנשארו בחיים, שקיימו את משאלתך וצוואתך האחרונה ועלו ובנו את ביתם בארץ ישראל. רבים מהצאצאים הללו נקראו על שמך, על שם בעלך ועל שם ילדייך שנספו. כולם - כל מאתיים הצאצאים הללו חיים היום במדינת ישראל, רבים מהם גרים בעיר הקודש ירושלים ובנותיה, כולם הולכים בדרך בה חינכת את ילדייך ביחד עם בעלך, וכולם מודעים לתרומתך העצומה לחינוכם. אין ספק שחמשת השנים האחרונות שלך היו שנות החינוך המרשימות ביותר ובעלות ההשפעה הרבה ביותר על ילדייך. המשכת בהן, למרות הרדיפות והתנאים הקשים, לנהוג באצילות ובשאֵר-רוח מדהימים, מתוך אמונה גדולה ודבקות מרשימה בקיום המצוות. דבקות ומסירות אלו הטביעו את רישומם וחותמם העמוק על ילדייך ועל צאצאיהם, רושם שיישמר לדורות רבים.
אני רוצה לומר לך, סבתא, שאנו כולנו רואים בך ובסבא מרדכי הי"ד גיבורים אמיתיים, שכולנו מתגאים בכם מאוד. גבורה מרשימה ביותר היא היכולת שלכם בתנאים בהם הייתם נתונים לחשוב על אחרים, לעשות חסד עם אלו שסביבכם למרות המחסור הנורא. גבורה מדהימה ומרשימה היא לחשוב על קיום תורה ומצוות במצב בו כל בן אנוש נורמלי חושב רק על הדרך להשיג מזון. אנו כולנו זוכרים היטב את הסיפורים על הקפדתכם בהולנד על בשר משחיטה מהודרת ועל 'חלב ישראל' גם בעתות מצוקה קשה, ולאחר מכן במחנה אנו זוכרים היטב את המשפט בליל שבת*, את הקפדתך על כיסוי ראשך בכל מצב, את הקפדתכם לא לאכול לחם בפסח למרות הרעב. בעיקר נצרבו בלבנו הקפדתכם שלא לפגוע בזולת, שלא להכשיל אחרים, שלא ליהנות או להחמיר על חשבון אחרים, וכולנו זוכרים ומוקירים את מידת החסד הדגולה והגדולה שלכם כלפי קרובים ורחוקים.
הגענו לכאן רק היום, סבתא, 66 שנה אחרי שנקברת כאן, כי 65 שנה חיינו, ילדייך ונכדייך, בידיעה שלא זכית להגיע לקבורה, שהוטלת בצד מסילת הברזל, ושנתקיימו גם בנו דברי המזמור הקשה והנורא אותו אמרנו לזכרך: 'מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹקִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ, טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ, שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים, נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם, בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ, שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר'. והנה לפני כשנה הגיע לידי בנך שמואל באופן מקרי המסמך שנכתב ע"י יוסף וייס, ובו נכתב שנקברת ליד מסילת הברזל באותה שבת א' באייר. מכתב זה טלטל אותנו טלטלה גדולה. התחלנו לחקור ולבדוק האם ניתן לאתר את עצמותייך, ולהביאם לקבורה באדמתה הקדושה של ארץ ישראל בטקס מכובד, כראוי לאשה גדולה שכמותך. חקרנו ודרשנו אנשים משרידי הרכבת, נברנו במסמכים ביד ושם, במוזיאון לוחמי הגטאות ובמוזיאון השואה בוושינגטון, ואז גילינו שבניגוד למה שסברנו 65 שנה את הובאת לקבורה באתר הקבורה שבו אנו עומדים כעת – סמוך כל כך למקום בו נפרדת מילדייך היום לפני 66 שנה. ניסינו לאתר את מקום קבורתך כאן, אולם התברר שכדי לזהות בוודאות את עצמותייך נהיה צריכים לפגוע בנקברים אחרים שאף הם טמונים כאן, וידענו היטב שלא היית רוצה שנעשה זאת.
אנו יודעים כמה קשה לך להיות קבורה כאן בבית קברות זר בנכר. את, שהחלטת ביחד עם בעלך הי"ד את ההחלטה שהיתה אולי הקשה ביותר בחייכם - להחזיר את בתיה הקטנה הביתה מהמשפחה שאצלה הסתתרה, לאחר שחששתם שהיא עלולה לשכוח את יהדותה, ואמרתם לילדיכם שקיבלתם אותם כפיקדון מהקב"ה, ותעשו את הכל להחזיר את הפיקדון קדוש וטהור כפי שקיבלתם אותו – ודאי שקשה לך עד מאוד להיות קבורה בקבר שחפרו גויים על אדמה טמאה. אך ברור לנו לחלוטין שלא היית מוכנה בשום פנים ואופן שיעשו למענך משהו שיפגע באחרים או שיש בו חשש לפגיעה בהלכה, לה שמרת אמונים גם בשעות המצור והמצוק הנוראיים שעברת במחנות.
אך בדיעבד יש גם צד חיובי בכך שאַת קבורה כאן בין לא יהודים, למרות הכאב הגדול שכולנו חשים על כך. על פי ההלכה יהודים שנהרגו בידי גויים נקברים בבגדיהם, וכתב הש"ך שהוא כדי להעלות חימה ולנקום נקם. אף קבורתך כאן גורמת כאב לך ולנו, כאב שיגביר את החימה של הקב"ה על מה שנעשה לך, למשפחתך ולשאר המיליונים בימי השואה. ויהי רצון שחימה זו תביא לכך שהאדמה לא תכסה את דמך ואת דם שאר הנרצחים, ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו.
כשבעלך סבא מרדכי הי"ד נפטר כחודשיים לפנייך בברגן בלזן, שרפו את גופתו בקרמטוריום שבמחנה. קודם לכך פיזר הרב שמעון דסברג (שאף הוא היה כבר חולה מאוד) על גופתו של סבא מרדכי, מתוך ההערכה הגדולה שהעריך את סבא הי"ד, שקית עפר ארץ ישראל, השקית האחרונה שהייתה ברשותו, שאותה שמר לעצמו. אף אנו הבאנו איתנו שקית עפר מארץ ישראל, מירושלים השלמה שבריבונותה של מדינת היהודים, מהר ציון מקום קבורת דוד המלך, שניצב אל מול הר המוריה והר הזיתים. נכדך שמחה, בנו של יונה בנך שכל כך רצה לגמול איתך חסד של אמת ולקוברך - אך לא נותר בו כח, יפזר עפר זה עתה על מקום מנוחתך. ויהי רצון שימתקו לך רגבי אדמת ארץ ישראל – ארץ שכל כך השתוקקת להגיע אליה עם משפחתך, ארץ שה' אלוקינו דורש אותה מראשית שנה ועד אחרית שנה.
בשבת חול המועד פסח קראנו בהפטרה שהקב"ה שואל את יחזקאל: 'בֶּן אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה'?ותשובת הקב"ה היתה בקריאה מופלאה לעצמות: 'הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם, וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים, וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר, וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ - וִחְיִיתֶם'! ולאחר שהעצמות הללו קמות לתחיה ועומדות כחיל גדול, אומר הקב"ה לנביא: 'בֶּן אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר ה' אלוקים, הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם, וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי, נְאֻם ה''.
ואכן סבתא יקרה, לא יבשו עצמותייך, ולא אבדה תקוותך. הקב"ה קיים את הבטחתו. הוא העלה את העצמות היבשות, את ארבעת ה'שלדים' מברגן בלזן, והביאם לאדמת ישראל. הוא נתן בהם רוח והחיה אותם, והעמיד מהם חיל גדול מאוד, שכולם כולם מעשה ידייך להתפאר המה. תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.
 
המשפט בליל שבת*
תשעה באב תש"ד במחנה ברגן-בלזן. זו הפעם הראשונה שכל תושבי המחנה קיבלו עונש. היום אין אוכל, לא למבוגרים, לא לנשים, לא לזקנים ולא לילדים. סיבת העונש: הגרמנים גילו שמישהו במחנה שרף מזרן, בנימוק שהמזרן היה מלא כינים. זה פשע בל יכופר, זו חבלה חמורה, ולכן הוטל עונש על כל יושבי המחנה, מנער ועד זקן. תשעה באב.
אמא בישלה מעט דייסה ללא חלב עבור אחותי הקטנה בתיה, בת הארבע. בלי תנור ובלי נפט, על מעט קש ובעמל רב. ברגע האחרון תפסו אותה שנים מאנשי השמירה היהודית במחנה. יהיה משפט!
וכך דרך ניהולו של משפט במחנה: נוסף על העונשים שהגרמנים מטילים, חייבים גם האחראים היהודים שבמחנה להעניש את העבריינים. לשם כך נערך משפט פנימי. הגרמנים נהנו לראות כיצד יהודים מענישים את אחיהם: "שחקו על משפטיה".
ה"משפט" של אמא נקבע ליום שישי בערב, ליל שבת "נחמו" תש"ד. בדרך כלל ארך משפט כזה זמן רב, וכלל דברי תובע יהודי, עדים, דברי הנאשם, הגנת הסניגור ופסק דין של השופטים. כולם יהודים, אסירי המחנה. אולם משפטה של אמא ארך זמן מועט בלבד. פסק הדין: שלילת מנות לחם ליומיים. אמא ויתרה על זכותה להכחיש חלק מהאשמות המופרזות, ואף ויתרה על השתתפות הסניגור האמור לבקש הקלה בעונש על עבירה של בישול עבור פעוטה בת ארבע.
בברגן-בלזן לא היתה הפרדה מוחלטת בין מחנה הגברים למחנה הנשים, ובמשך היום אפשר היה להיפגש. ישבנו בליל שבת, והמתנו לשובה של אמא ממקום המשפט. כאשר סיפרה על פסק הדין, שאלתי אותה מדוע המשפט היה כל כך קצר, ולמה לא ניצלה את זכותה להכחיש לפחות חלק מההאשמות? מדוע לא אמרה שבאותו היום לא חילקו כלל אוכל, ועל כן בישלה דבר מה עבור הבת הקטנה? אמא לא ענתה. ראיתי שהיא נרגשת מאוד. העזתי ושאלתי פעם נוספת, ואמא ענתה: "לא היו שם רק שופטים, תובע וסניגור. ישב שם גם יהודי שרשם פרוטוקול. כל מילה שהייתי אומרת היתה נרשמת מיד בידי יהודי, ובליל שבת! לכן שתקתי. מוטב לרעוב מעט יותר, מלגרום לכך שיהודי יכתוב בשבת!".
 


* בגיליון 'המעין' נ, ג [ניסן תש"ע] עמ' 73-75 פרסמתי מאמר על פעילותו הברוכה של יוסף וייס למען אסירי המחנה.
* ראה להלן עמ' 26.
* מתוך: 'יסופר לדור' מאת יונה עמנואל, עמ' 137-138.