המעין -

חזרה למאמרי המעין

מחלוקות במנהג שנודעו מהגדות של פסח

הרב ישראל מרדכי פלס

מחלוקות במנהג שנודעו מהגדות של פסח

הקדמה

מחלוקת נוסחאות ההגדה

ההצבעה על האשה ב'מרור זה'

הקדמה

מחלוקות בהלכות ובמנהגים ידועות בעם ישראל מאז ימי קדם. בדרך כלל זכו המחלוקות הללו לתיעוד ברור ומסודר – בספרות חז"ל, בדברי הגאונים, הראשונים או האחרונים. אולם, בצד המחלוקות הידועות והמפורסמות התקיימו מחלוקות, שעל אף שהשאירו רושם בזמנן, לא נודעו לדורות מאוחרים יותר. כך למשל נשתכחה מחלוקת רבנו סעדיה גאון מול גאון ארץ ישראל רבי אהרן בן מאיר על קביעויות השנים ד'תרפ"ב-ד'תרפ"ד – אולי השכחה מכוונת[1] – עד שנודעה מתוך מסמכי הגניזה הקהירית.

במאמר זה ברצוני להסב את תשומת הלב להגדות של פסח, העשויות לשמש לעיתים מקור יחידי לידיעותינו על הבדלי פסיקות ומנהגים, ועל ויכוחים שנערכו אודותיהם. אביא כאן שתי דוגמאות: האחת עולה מלשון ההגדות הכתובות, והיא עוסקת במחלוקת אודות נוסחאות ההגדה[2]. הדוגמה השניה עוסקת במנהג[3] שמתגלה לנו בעיקר מעיטורי הגדות[4] מסוף תקופת הראשונים ומתחילת תקופת האחרונים, ולא ידוע לי על שום הד לו בספרות ההלכה והמנהג.

מחלוקת נוסחאות ההגדה[5]

בתקופת הראשונים התקיימו דיונים אודות נוסחאות של קטעים שונים בהגדה של פסח, כשבכל אחד מהמקומות היו שקבעו שיש לשנות מן הנוסח המקובל, וכנגדם היו שהגנו עליו. למרות כל זאת, בהגדות של פסח שהועתקו בארצות אשכנז עד תקופת מהר"ם מרוטנבורג נכתב תמיד הנוסח הקדום, ואם רצה מאן דהוא לומר את הנוסח האחר – אמר זאת בעל פה[6]. יותר מאוחר, בתקופתם של מהרי"ל ו'תרומת הדשן', הוכנסו הרבה נוסחאות מתוקנות להגדות האשכנזיות.

מגמה זו של תיקון נוסח ההגדה על פי הערות והצעות של רבנים ופוסקים ועל פי מנהגי קהילות אחרות ניכרת מאוד בהגדות שהועתקו בערך בשנים ר'-ר"נ בידי שני סופרים אשכנזיים: יואל בן שמעון ומאיר יפה. שניהם היו גם ציירים אמנים, והגדותיהם המצויירות ידועות מאוד. במחקר שערך ד"ר מרדכי גלצר על נוסחאות הגדות של פסח הוא ציין את נטייתם של הסופרים הללו לשלב בהעתקתם את הנוסחאות החדשות[7].

לפני כמה שנים נתגלה כתב יד של הגדה אשכנזית מאותה תקופה, שמאוחר יותר היה בידי הרבנים למשפחת באקי בקהילת קסאלי מונפיראטו באיטליה, ועל שמם כונתה ההגדה 'הגדת באקי'. לא ידוע מי כתב הגדה זו, אך סגנון הכתב וציור בודד שצוייר בה מורים על קירבה רבה של הגדת באקי ושל הסופר שהעתיקה אל שני הסופרים האמנים הנזכרים, יואל בן שמעון ומאיר יפה. והנה, בהשוואת נוסחאות הגדה זו לנוסחאות הגדותיהם של שני הסופרים האחרים מתגלית בהגדת באקי מגמה עקבית לדבוק בנוסחאות האשכנזיות הישנות[8]. אין אף הגדה אשכנזית מאלו ששרדו עד ימינו שיש בה ריכוז כה רחב של מסורות אשכנזיות קדומות כמו בהגדת באקי.

אמנה כאן כמה דוגמאות לשינויי הנוסחאות הללו, כאשר הנוסח הראשון הוא נוסח אשכנז הישן, ואחריו מובא הנוסח המחודש:

§         "הא לחמא" – "כהא לחמא" או "הא כלחמא".

§         "אין אנו חייבין לטבל" – "אין אנו מטבילין".

§         בשאלת החכם "אשר ציוה ... אותנו" – "אשר ציוה ... אתכם".

§         "יעקב ובניו ירדו מצרימה" – "ויעקב ובניו ירדו מצרים".

§         "מאתים וחמשים מכות" – "חמשים ומאתים מכות".

§         "אילו... את בית המקדש דיינו, על אחת... בית הבחירה לכפר" – בשני המקומות "בית הבחירה".

§         "למי שעשה נסים לאבותינו ולנו את כל הנסים" – "למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים".

§         "שפוך חמתך על הגוים... ועל הממלכות" – "שפוך חמתך אל הגוים... ועל ממלכות".

§         הוספת הפסוק "רננו צדיקים" מיד אחרי 'הלל הגדול' – השמטת הפסוק.

נראה כי ניתן לראות בהגדת באקי תגובת נגד להגדות שכתבו בזמנו מאיר יפה, יואל בן שמעון ואחרים. באמצעות נוסח ההגדה הובעה עמדה רעיונית: מול מגמת ההתחדשות – אנו נעמוד על משמר מנהגי אשכנז והנוסחאות הישנות בלי לזוז כמלוא הנימה! בספרות התורנית ששרדה מדור תלמידי מהרי"ל לא נשארה עדות על מחלוקת כזו בין חכמי אותו דור, והגדת באקי היא עדות יחידה במינה למחלוקת שהתקיימה ביהדות אשכנז בזמנם של מהר"י ווייל ו"תרומת הדשן" על כוחו של המנהג, ועד כמה ניתן לשנותו מנימוקים אלה ואחרים.

ההצבעה על האשה ב'מרור זה'

באחת ההגדות הראשונות שהגיעו לדפוס, הגדת פראג רפ"ז, נדפסה הערה בצד המילים "מרור זה"[9]: "יש מנהג בעולם שהאיש מורה על האשה משום שנאמר אשה רעה מר ממות"[10]. לא מצאתי ל'מנהג' זה שום איזכור בספרי הפוסקים ואף לא אצל בעלי המנהגים – לא התייחסות חיובית אליו, אך גם לא שלילת ההנהגה הנזכרת.

 תמונה 1. הגדת פראג רפ"ז

המקורות היחידים מלבד הגדת פראג לנוהג זה הם ציורים בכמה הגדות מסוף תקופת הראשונים – רובן אשכנזיות, ומיעוטן מפרובנס או מצפון ספרד[11]. הרמז הראשון להצבעה על האשה נמצא ב'הגדת ששון הספרדית' – למעשה הגדה מפרובנס, בערך מזמנו של רבנו יעקב בעל הטורים. מעל המילים "מרור זה" נראים איש ואשה; האיש מחזיק בידו הימנית עלה גדול, אך אצבע ידו השמאלית מורה על האשה שמולו[12]. בולט ובוטה יותר הציור שב'הגדת האח', שנכתבה וצויירה מעט מאוחר יותר מהגדת ששון, בתחילת שנות ה-ק' (אמצע המאה הי"ד), כנראה בקטלוניה הסמוכה לפרובנס. כאן מופיעים שני ציורים ל'מרור זה'; בציור הגדול נראה עלה גדול של ירק, כרגיל בהגדות ספרדיות, ומתחת לציור זה נראים איש ואשה ליד שולחן ערוך, והאיש מורה באצבעו על האשה[13].

תמונה 2. הגדת ששון הספרדית

כל המקורות האחרים לנוהג ההצבעה באצבע הם מהגדות אשכנזיות, וזמנן כמאה שנה ומעלה אחרי ההגדות הנזכרות[14]. באשכנז קיבל המנהג צורה חדשה, ובמקום להצביע על האשה מרחוק - מניח האיש את ידו על ראשה[15]. בשתי הגדות מחזיק האיש את המרור בידו האחת, וידו השניה מונחת על ראש האשה[16]. באחת מאלו[17] מחזיקה האשה חרב בידה – כנראה לרמוז על כך שהיא אכן "מר ממות". בהגדה אחרת לא נראה המרור כלל, והאיש מסתפק בהנחת ידו על ראש האשה[18].

תמונה 3. מכלול רוטשילד 24

החידוש המעניין נמצא דווקא בהגדות האשכנזיות שבהן ההצבעה נעשית באצבע. בשלוש ההגדות הללו מצביעים השניים, גם האיש וגם האשה, זה על זה! האיש מחזיק ביד אחת את המרור, וביד השניה מצביע על האשה, והיא מצביעה עליו[19]. ה'דו-קרב' שבין בני הזוג מקבל ביטוי מעניין בכיתובים הנלווים אל הציורים ב'הגדת חילק ובילק'. מעל האיש נכתב: "מאמר הגלוף[20], 'מרור זה' קולי בְּהָרֵם, בזה וזה גורם"; כלומר, כשאני מרים קולי באמירת "מרור זה" אני מכוון לשני מרורות, הירק והאשה. ומעל ציור האשה כתובה "תשובת האשה: הלא חשבתיך כאחד מהם, ויבוא השלישי ויס'ריח'[21] ביניהם"; הוי אומר, גם האשה מחשיבה את הבעל כאחד המרורות ולכן היא מצביעה עליו, אך כמין הצעה של פשרה היא מציעה שיבוא ירק המרור, הוא המרור השלישי, המוסכם על שניהם, והוא 'יסריח', יהיה מר[22], בין לו ובין לה.

מאז הגדת פראג נראה שה'מנהג' המתואר נעלם וזכרו כמעט אבד. אפשר שכבר בזמן הדפסת הגדת פראג לא התקיים מנהג זה בפועל, וההערה המתארת אותו היא אולי העתקה ממקור מוקדם יותר. אני מוצא סיוע לכך מהציור שנדפס בהגדת פראג תחת אותה הערה; נראה בו איש מחזיק ביד ימין את עלה המרור, ובידו השמאלית הוא מצביע לא כלפי אשה – אלא כלפי המרור. ההצבעה באצבע על המרור מיותרת לגמרי כאשר מחזיקים אותו ביד השניה, ומה טעם אפוא להצבעה זו? מסתבר שמי שהכין את ציורי הגדת פראג השתמש בהגדות אשכנזיות מוקדמות יותר, ושם מצא את דמות האיש המחזיק מרור ביד אחת ומורה באצבע היד השניה; אולם, אותו עורך ציורים לא הבין את משמעות ההצבעה בהגדה שממנה העתיק (או שלא הסכים עם מה שתואר בציור), והשמיט את דמות האשה, וכך לא נותרה מטרה אחרת להצביע עליה ביד הפנויה אלא על המרור שביד האחרת. יתכן אם כן שתשובת ה'אדרבה' של הנשים, שהעזו להצביע חזרה על האנשים, היתה אחד הגורמים לשקיעת המנהג, ובסופו של דבר התקבלה הצעת האשה בהגדת 'חילק ובילק': "ויבוא השלישי ויסריח ביניהם".

בקהילות שונות נהוג היה לקנות בכל שנה הגדה נוספת, והצדיק רבי נפתלי מרופשיץ הסביר זאת על פי דרכו^[23]. אחרי שנוכחנו כי הגדות של פסח הן לעיתים המקורות היחידים לידיעותינו אודות נוסחים, מנהגים וחילוקי דעות – עלה בידינו טעם נוסף למנהג לאסוף ולכנוס עוד ועוד הגדות.