* מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ רַעְיָתִי, לָהּ מוּקְדָשׁ מַאֲמַרִי. תּוֹרָה תְּהֵא אֻמָּנוּתֵנוּ, וְאֵל שַׁדַּי בְּעֶזְרָתֵנוּ.

[1] אמנם, יש מקום לדקדק בלשון הברייתא, שלא אמרה "מי שהיה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן התפלה" (לשון הרמב"ם להלן), אלא דנה רק ב"חברים שהיו עוסקין בתורה". וצ"ע מה פירוש "חבר" בהקשר זה, והאם בדווקא שנו בלשון רבים "חברים". לאור דברי רבי יוחנן (בבא בתרא עה, א ע"פ שיר השירים ח, יג) "אין חברים אלא תלמידי חכמים, שנאמר... חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים", ולאור לשון מסכת כלה (רבתי פרק ה) "למה אתה יושב לבדך ועוסק בתורה, אין דברי תורה מתקיימין אלא בחברים" (וע"ע פיהמ"ש לרמב"ם ברכות פ"ד מ"ז ודמאי פ"ב מ"ג ופ"ו מ"ו; וב'עלי תמר' לר"י תמר, ברכות, עמ' ט), נראה לפרש לשון זו על כל חבורה של לומדי תורה, או על תלמידי חכמים הלומדים תורה בחברותא. בין כך ובין כך מוּצָא מכלל זה מי שיושב ועוסק בתורה ביחידות. ואכן כך דייק השפת אמת: "אפשר דוקא חבירים ביחד, דת"ת דרבים עדיף, אך משמעות הפוסקים אינו כן". את דיוקו הלשוני הוא מבטל בפני דברי הרא"ש (ברכות פ"ב סימן ג) שנפסקו להלכה (בית יוסף או"ח סימן ע; רמ"א שם קו, סעיף ב). על מנת ליישב את הלשון עם שיטה זו, נראה לפרש שהריבוי "חברים" כוונתו לכלול כל חבר הלומד תורה (גם בגפּו), כמו שהמטביל כלי יחיד יכול לברך בלשון רבים "על טבילת כלים" (עָרוֹךְ הַשֻּׁלְחָן יו"ד קכ, כב).

[2] ב"י או"ח סי' קו (וע"ע תויו"ט, לחם שמים ליעב"ץ וקרבן נתנאל אות ש).

 קג, א; וראה תרגום אונקלוס לשמות לה, לג: "וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ, לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת" - "ובאומנות אבן טבא לאשלמא, ובנגרות אעא, למעבד בכל עבידת אומנון").

[4] נוסח שונה במעט: "אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסי, אשרי מי שאומנתו בסם" וכו' (פסחים סה, א). הצורה "אומנתו" ללא ו' לאחר האות נ' מופיעה במקורות נוספים שחלקם יובאו להלן, ויתכן שהנ' שוואית.

[5] שֵם זה מופיע בתוספתא אהלות סוף פ"ד: "בעל מלאכות", ולפי הגר"א: "בעל מלאכה". וכן במדרש תהלים (כה, ט; ילק"ש תהילים רמז תשב) "זַמֵּין לי בני אדם תגרים, ואל תזמין לי בעלי מלאכה". בלשון המקרא נקראו בעלי מקצוע בשם "עוֹשֵׂי מְלָאכָה" (מל"א יא, כח ורש"י; דבהי"ב לד, י ומצודת דוד) או בשם "אַנְשֵׁי מְלָאכָה" (דבהי"א כה, א ומצודת דוד).

[6] "כל בעלי אומניות שבירושלם עומדין לפניהם ושואלין בשלומן" (בִכורים פ"ג מ"ג).

[7] יש לעיין האם יש משמעות לשימוש בשם זה או אחר, והאם תכולת השם "אומן" שונה מתכולת השמות "בעל מלאכה" ו"בעל אומנות".

[8] "האומנין קורין בראש האילן" (ברכות פ"ב מ"ד); "שכר האומנין" (שקלים פ"ד מ"ה); "משלשלין את האומנים בתיבות" (מידות פ"ד מ"ה); והפרק השישי של בבא מציעא: "השוכר את האומנין".

[9] בלשונו של רש"י חלה התפתחות נוספת. ראה: היכל רש"י, ח"א, ערך אומנות.

[10] וכן נתייחד לפעמים לעבודת כפייה ממשלתית: "האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות" (בבא בתרא פ"ט מ"ד), וביאר שם הבבלי (דף קמד, ב): "תנא: האי 'אומנות' - לאומנות המלך".

[11] כמו ששנינו (שביעית פ"ז מ"ד) "ובלבד שלא תהא אומנותו בכך", כלומר: רגילותו (מלאכת שלמה). ויתכן שכך יש לפרש במקורות נוספים, כגון במסכת שבת (יא, ב): "אומן דרך אומנתו חייב", ושם (קה, ב): "כך אומנתו של יצר הרע", וכן במדרש "תפסו להם אומנות אבותיהם אומנות אברהם יצחק ויעקב" (מכילתא בשלח מסכת דויהי פרשה ב).

[12] השווה לשמות רבה פרשה מז: "כל הצדיקים באו באומניות על הקב"ה", ופרש מהרז"ו: "באומניות - במחשבת חכמה, כמעשה אומן בכלי", ובפירוש יפה תואר: "באומניות - בדעת ובהשכל". וע"ע בשו"ת יהודה יעלה ח"א יו"ד סימן מט, והשווה לעיל הערה 3.

[13] כמו בפסוק "מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן" (שיר השירים ז, ב), בו הא' בתיבה "אָמָּן" מנוקדת בקמץ קטן והמ' דגושה; כך הוא הנוסח שהדפיס הר"מ ברויאר ע"פ כתב יד לנינגרד ומנחת שי. יש שהדפיסו ללא דגש ("אָמָן" או "אֳמָן"). על צורה זו העיר ר' עמוס חכם (דעת מקרא שם הערה 4): "צורה מוזרה, תמורת אַמָּן על משקל טַבָּח", עיי"ש.

[14] כשם שמצינו "אֻמְנָם" (בראשית יח, יג) לצד "אָמְנָם" (רות ג, יב).

[15] וכיו"ב בשיר השירים רבה ז, ג ובפירוש "רש"י" למועד קטן טז, ב: "אף דברי תורה בסתר. דכתיב בסיפיה דקרא 'מעשה ידי אומן' התורה מעשה אומנתו של הקדוש ברוך הוא"; וכך ייסד רבי שמעון בר יצחק, הפייטן האשכנזי הקדמון, בפיוט לשבועות המתאר את מעמד הר סיני: "וְאִוָּה לְהַנְחִילָם מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן".

[16] לחם שמים על סדר זרעים, ירושלים תשל"ה, עמ' טו (הערותיי בסוגריים).

[17] וע"ע בפיהמ"ש לר"מ עוקצין פ"ב מ"ה "שאמנן" ובהערת ר"י קאפח.

[18] כגון בתרגום הארמי לשיר השירים ז, ב ובתרגום אונקלוס המובא לעיל (הערה 3).

[19] ברור שאין זהות בין "תורה" ו"אומנות" (ראה למשל את הניגוד שבלשון רבי נהוראי בשלהי פ"ד של קידושין: "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה"), אלא הואיל ואין לרשב"י אומנות, ובמקומה הוא עוסק בתורה, נחשב הדבר כאילו תורתו היא אומנותו. לפי נוסח כתבי היד (מינכן, וטיקן ואוקספורד) בסוגיא זו הדברים מפורשים יותר: "שתורתן זו היא אומנותן" (וכן מופיע בסדר רב עמרם גאון ובמחזור ויטרי שלהלן). סגנון השוואתי זה דומה ל"נתינת מים לדיו זו היא שרייתן" (שבת יח, א), "הדחתן זו היא גמר מלאכתן" (שם לט, א) ו"כתיבתן זו היא הנחתן" (שם פ, א), שבכולם אין הכוונה לשִוְיוֹן מבחינת המציאות, אלא לשִוְיוֹן מצד הדין בנסיבות מסויימות (מפי הרב יהושע בוך). יש לציין שבכמה מקומות נוספים מצאנו שהעיסוק בתורה נחשב כמו מלאכה, הן באגדה ("מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט - שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים", ברכות יז, א) והן בהלכה - לגבי רב ששאל חפץ מתלמידו ואבד אם תלמידיו נחשבים כ'פועליו' והדין 'בעליו עמו לא ישלם', בעוד שאם הוא 'צריך ללמוד עמהם בכל מקום שירצו אז הוא נשאל להם' ואז אם הם שואלים ממנו הם פטורים (עי' שו"ע חו"מ סי' שמו סע' יג, ע"פ ב"מ צז, א).

[20] ר' צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק סי' קצה) מבאר שהודות לדבקותם בתורה אינם צריכים תפילה (וע"ע ב"חסידות מבוארת" בכרך על תפילה, לפי "תורתו" במפתח הענינים). יתכן שזה מבוסס על הרעיון שהתורה וקודשא בריך הוא חד הם, והלומד תורה דבק ב"עֵץ החַיִּים" (ע"פ משלי ג, יח; ט, יא; ולכן אמר רשב"י: "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו", אבות פ"ג מ"ז לפי חלק מהנוסחאות) ודבק באלהים חיים (ולכן אינו צריך להתפלל) -- יסודו מונח בדברים שאמר ר' עקיבא רבו של רשב"י ("שמדותַי תרומות מתרומות מידותיו של ר"ע"; גיטין סז, א) אל פפוס בן יהודה: "במקום חיותנו... עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה (דברים ל, כ) 'כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ' - כך; אם אנו הולכים ומבטלים ממנה - על אחת כמה וכמה!" (ברכות סא, ב; והשווה לדברי רשב"י "לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן", מכילתא דר"י, בשלח). רעיון זה מובע גם בתיאור הסתלקותו של דוד המלך (שבת ל, ב) "קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה דלא הוה פסק פומיה מגירסא", רש"י: "שהתורה מגינה ממות" (שם ד"ה הוה יתיב, ע"פ סוטה כא, א). אמנם יש שפירשו "תורתן אומנותן - באומנותן מייחדים ייחודים כמו בתורתן" ("אורח לחיים", מטות; מצוטט ע"י יש"י חסידה, "ביאורי החסידות על הש"ס"; והשוה לתיאור האבות ע"י הרמב"ם במו"נ ח"ג פרק נא).

[21] בדומה ל"כגון אנו" שבסוגייתנו. לשון דומה בפי ר' יוחנן מצאנו גם בחולין פד, א: "אמר רב: צריכין אנו לחוש לדברי זקן [כלומר: רבי אלעזר בן עזריה]. א"ר יוחנן: אבא [כלומר: רב] ממשפחת בריאים הוה, אבל כגון אנו [שאין אנו בריאים] - מי שיש לו פרוטה בתוך כיסו יריצנה לחנווני. א"ר נחמן: כגון אנו - לוֹוִין ואוכלין". רש"י: "רב נחמן אחר דורו של ר' יוחנן היה ותמיד העולם היה משתנה והולך ולא היה בריא כאותן שבימי רבי יוחנן, ולפיכך הוא אומר כגון אנו דאפילו אין לנו הפרוטה עלינו ללוות ולאכול". והשווה: "אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים - אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים" (שבת קיב, ב).

[22] בביאור מאמר זה יש להשוות למאמר נוסף של רבי יהודה (אבות דר"נ, נו"א, פכ"ח): "רבי יהודה בן אילעי אומר: כל העושה דברי תורה עיקר ודרך ארץ טפל - עושין אותו עיקר בעולם הבא; דרך ארץ עיקר ודברי תורה טפל - עושין אותו טפל בעולם הבא".

[23] היינו: כל החכמים שמתקופת ר' יוחנן ואילך, כולל ר' זירא ור' ירמיה, שהרי, כדברי ר' זירא הנ"ל, "אם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים", וברור שלא קם שַקדן כרשב"י וחבריו! וזהו כתירוץ השני בתוספות שבת יא, א ד"ה כגון אנו: "והא דאמר ליה רבי זירא לרבי ירמיה מסיר אזנו משמוע תורה וגו' (שם י, א), י"ל תורתו היתה אומנתו, או עדיין לא היתה שעה עוברת". אך לתירוץ הראשון, שכמותו כתבו הרי"ף (שבת ד, ב) והרא"ש (שבת פ"א סימן יט), קשה לומר שר' יוחנן היה קטן מהם בשקידתו, ולכן יש לפרש "תורתו אומנתו" כדעת רש"י ורמב"ם שלהלן. והשווה ללשון הריטב"א בחידושיו שמנסח את תירוץ התוס' הראשון (אצלו זה התירוץ השני) כך: "אי נמי באותו זמן היתה תורתו אומנותו". וע"ע בתפילת ר' זירא (לחלק מן הגרסאות; ראה להלן הערה 43) "שתהא תורתך אומנותינו".

[24] ויש לדייק שאמר בלשון רבים, ולא "אני", ומשמע שכולל את כל בני דורו (מפי שכני ר' יואל מישאל). אמנם, יתכן שאין לדייק מכך, וכוונתו רק על עצמו. השוה לדברי יחידו של עולם: "נַעֲשֶׂה אָדָם" (בראשית א, כו), ולדברי רבא: "כגון אנו בינונים" (ברכות סא, ב) שעליהם השיב אביי: "לא שביק מר חיי לכל בריה!", רש"י: "אם אתה מן הבינונים - אין לך צדיק גמור בעולם".

[25] ק"ש וברכותיה ד"ה ודותיקין מלתא [המוסגר מופיע בחלק מהנוסחאות]. וכ"כ במחזור ויטרי סו"ס א. וכ"כ הראבי"ה: "הני מילי הראשונים שתורתם אומנתם, אבל בדורות הללו דין תפלות כקריאת שמע" (ח"ב לולב סימן תרפד; וכיו"ב בח"א ברכות סימן כו). וכן משמע מרבינו ירוחם (תולדות אדם נתיב ג ח"ב). לעומת דברי הגרש"ז שלהלן המפורשים כדרך ב, יתכן שקדמונים אלו (וכן הטור) הלכו בדרך א.

[26] מובן מאליו שרשב"י קִיֵּם את המצוות המעשיות גם על חשבון לימודו. כן מבואר בירושלמי: "ולא מודי רבי שמעון בן יוחי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב?! ולית ליה לרבי שמעון בן יוחי... שהלמד שלא לעשות נוח לו אילוּ לא נברא?!" (שבת פ"א ה"ב).

[27] על פי המעשה שמובא בשבת (י, א): "רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר: 'מניחין חיי עולם [תורה] ועוסקים בחיי שעה!' [רש"י: תפלה צורך חיי שעה היא, לרפואה, לשלום ולמזונות]. והוא סבר: זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד". השווה לביטוי "שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה" במעשה אילפא ורבי יוחנן המובא להלן בהערה 41, ועי' כאן בפירוש 'בן יהוידע' לרבי יוסף חיים מבגדד. ועי' דברי הגרש"ז ב"חסידות מבוארת" (לעיל הע' 20).

[28] נראה שרומז לדברי הרא"ש בתשובה (כלל ד' סימן י"א) המובאת ע"י בנו בטור או"ח סימן צ': "טוב להתפלל עם הצבור בעשרה כי זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד, וגם אין תורתנו כל כך אומנתנו ובהרבה שעות ביום אנו מתבטלין, נבטל תורתינו בשעת תפלה ונשלים אותה בשעות אחרות ונצא ידי חובתינו בתורה ובתפלה. וגם אם אין תלמיד חכם מתפלל עם הצבור ילמדו אחרים קל וחומר ממנו ולא יחושו על התפלה כלל ונמצאו בתי כנסיות בטלות כי לא ידונו אותו לכף זכות שאינו בא בשביל לִמודו".

[29] השוה לדרכים נוספות של ר' יוחנן לדחות משניות מפני ההלכה למעשה הנקוטה בידו: "מוחלפת השיטה" (ברכות יז, ב ועוד), "ומשנה לא זזה ממקומה" (חולין לב, ב).

[30] ודייק: הרמב"ם לא סיים "שתורתו של זה גדולה ממצות תפלה" אלא שבאופן עקרוני "מצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפלה", אלא שאנו איננו מיישמים את סדרי העדיפות הערכיים בטהרתם לרגל שיקולים מעשיים נוספים. כך נראה גם מלשון ספר כלבו (סימן יא) ששינה רק מעט את לשון הרמב"ם: "היה עוסק בתורה והגיע זמן התפלה פוסק ומתפלל אם לא היתה תורתו אומנותו, ואם היתה תורתו אומנותו ולא היה עושה מלאכה כלל והיה עוסק בתורה אינו פוסק, לפי שגדול ת"ת יותר מן התפלה, וכן אמרו ז"ל ותלמוד תורה כנגד כולן". גישה אחרת מצאנו בדרשותיו של בעל ה"חפץ חיים" (שמירת הלשון שער התורה פרק ג בהגה): "דלכאורה ייפלא, אם באמת התורה מצד עצמה גדולה מתפילה, וכי מפני שאנו עושין בדבר אחד שלא כהוגן נעשה גם עתה שלא כהוגן?! אבל לפי דברינו ניחא, דהואיל שאין תורתנו תמידית ואין חביבה אצלנו כל כך, והראָיָה שאנו מבטלין אותה לאומנותנו, אין כח קדושתה גדולה כל כך שתתבטל על ידה מצות תפילה".

[31] רק אם מגדירים את "תורתו אומנותו" בדרך ב ניתן לומר על רבי יוחנן שתורתו אומנותו - בניגוד לדברי עצמו שרק רשב"י תורתו אומנותו אך "אנו" לא. הסיבה לכך היא שהגדרה זו של "תורתו אומנתו" איננה מוחלטת אלא יחסית, ולכן ניתן לומר שתורתו של רבי יוחנן לא היתה ברמת קביעות ורגילות מספיקה בהשוואה לרשב"י, אולם בהשוואה אלינו - "פשיטא שהיתה תורתו אומנתו".

[32] ראה למשל הלכות מלכים פ"ה ה"ד.

[33] האות ו' של "ואינו" אינה אלא ו' הביאור (="כלומר"). וכ"כ בפרישה על הטור שם אות ה: "ולאפוקי מ'תורתו אומנותו' הנזכרים סתם, שפירש הרא"ש שעוסק במלאכה כדי צרכו ואח"כ חוזר לתלמודו".

[34] כמו בתיאור דוד המלך: "מיד היה עומד ועוֹסֵק בתורה עד שעלה עמוד השחר" (ברכות ג, ב), וכמו בדרשת ר' יוחנן "כל העוֹסֵק בתורה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאילו עָסַק כל השנה כולה" (חגיגה ה, ב), וכמו נוסח ברכת התורה: "אשר קדשנו במצותיו וצונו לַעֲסוֹק בדברי תורה. ור' יוחנן מסיים בה הכי: הערב נא... כלנו יודעי שמך ועוֹסְקֵי תורתך" (ברכות יא, ב; לפי דפוס וילנה, אך לפי כתבי יד וכן הנוסח ברי"ף: "וצונו על דברי תורה... יודעי שמך ולומדי תורתך").

[35] כמו לשון בית הלל (ברכות טז, א): "עוסקים במלאכתן וקורין". אגב, ציטוט זה מתוך דברי בית הלל לקוח כנראה מן הברייתא המופיעה בשלמותה בפרק ראשון של ברכות (דף יא, א), ושם מודפס: "עושין במלאכתן וקורין". אמנם, הב"ח הגיה "עוסקין", וכך הנוסח ברי"ף ובכתבי יד (חוץ מקטע גניזה שבו מופיע "עסיקין במלאכתן").

[36] אמנם, יתכן שמתחילה לא סבר כך הרמב"ם. אלו דבריו בפירושו למשנה (שבת פ"א מ"ב): "ולא דִבּרה משנה זו אלא בחסידים הגדולים שתורתם אומנותם כגון רשב"י וחבריו, אבל חכמי התלמוד אמרו שהם מפסיקין בין לקרית שמע בין לתפלה, כל שכן זולתם". כן הוא לפי תרגום הר"י קאפח. בתרגום המודפס (מאת ר' יוסף ב"ר יצחק בן אלפואל) נאמר: "וזאת המשנה דברה בחסידים גדולים לומדי תורה תמיד כרשב"י וחביריו, אבל חכמי הגמרא אמרו שהיו מפסיקין בין לקריאת שמע בין לתפלה, כל שכן זולתם". בין כך ובין כך, נראה שפירוש הסיום "כל שכן זולתם" - היינו שהואיל ורבי יוחנן הוציא עצמו מכלל הדין הפוטרו מתפלה קל וחומר שדורות אחרונים אינם פטורים, ועליהם להפסיק תורתם בין לק"ש בין לתפלה. "קל וחומר" זה יתכן רק לפי דרך א ודרך ב ש"תורתו אומנותו" היא הגדרה יחסית, כנ"ל.

[37] ריכוז נתונים בנושא זה נמצא בספר כפתור ופרח פרק מד "אהבת המלאכה".

[38] מאפשרת, אך לא מכריחה.

[39] מגדולי האחרונים בגרמניה (שצ"ח-תס"ב), המפורסם בספר תשובותיו 'חוות יאיר'.

[40] ראה דיונו של הרב בכרך שם על מלמדי תשב"ר בשכר שתורתם אומנותם "ממש".

[41] השוה: שבת לג, ב; ברכות כח, א ובביאור הר"ר מרגליות, ניצוצי אור, על אתר, עמ' 19, וביסוד המשנה ועריכתה, עמ' נג; ברכות לה, ב ובביאוריהם של ר' יהונתן אייבשיץ, ושל הראשון לציון, הרב בצמ"ח עזיאל, בחידושיהם על אתר, ובשדי חמד, מערכת ו, טו, ובשו"ת שרידי אש ח"ב סימן סו; דברי רבי ירמיה משמו, סוכה מה, ב; השיעור שבנו של רשב"י נשלח על ידו ללמוד מפי תלמידיו, רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים, מועד קטן ט, א; נדרים מט, ב ובחידושי מהר"ץ חיות שם; מאמרי רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי בסוטה מב, סע"א ובמנחות צט, ב; סוגיית הירושלמי בשבת פ"א ה"ב ומש"כ ע"כ בברכי יוסף או"ח, סימן ע, ב ובשו"ת משנה הלכות חי"ג, קע"ב; ובמאמריו על חשיבות התפילה בברכות ז, ב ושם ח, א.

[42] לדברים שהובאו בשמו יש להשוות לשני מעשים המסופרים עליו:

כך מובא בתענית (כא, א):

"אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין 'אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן' (דברים טו, ד). אזלו אותבי תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? אמר ליה: לא. אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע, שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי 'כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ' (שם יא). רבי יוחנן הדר, אילפא לא הדר. עד דאתא אילפא, מליך רבי יוחנן. אמרו לו: אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר. אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא, אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין, נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא".

ובשיר השירים רבה מסופר (ח, א, ז; פסיקתא דרב כהנא, מנדלבוים, פרשה כז; ילק"ש, משפטים רמז שסג):

"ר' יוחנן הוה מטייל וסליק מטבריה לציפורין, והוה רבי חייא בר אבא סמך ליה, מטון חד בית חקלא, אמר ר' יוחנן: הדין בית חקלא הות דידי וזבינתיה בגין מלעי באוריתא. מטון חד בית כרם, ואמר ר' יוחנן: הדין בית כרם דידי הוה וזבינתיה בגין מלעי באוריתא. מטון חד בית זיתא ואמר כמו כן. שרי ר' חייא בר אבא בכי, אמר ליה: [ל]מה את בכי? אמר ליה: בכי אנא דלא שבקת לסיבותיך כלום! אמר ליה: חייא בני, ונקלה זו בעיניך מה שעשיתי שמכרתי דבר שניתן לששה ימים... אבל התורה ניתנה לארבעים יום... כד דמך רבי יוחנן היה דורו קורא עליו: 'אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה' שאהב ר' יוחנן את התורה 'בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ' (שיר השירים ח, ז)".

[43] כן כתב הר"מ לייטר (בספר "בשולי גליוני") על רבי יהודה הנשיא ועל רבי אלעזר בן רשב"י. אך קצת קשה לכלול ב"חבורה של רשב"י" גם אמוראים שלא חיו בזמנו, אלא אם נפרש את המילה "וחבריו" בפי רבי יוחנן כמו: "וכיוצא בו", "וכל הדומה לו" (ואינו פירוש ל"חברים" שבברייתא). ואכן, מצינו מחד גיסא "וחבריו" "ממש" (כגון: "כשחלה רבי אליעזר, נכנסו רבי עקיבא וחבריו לבקרו", סנהדרין סח, א; "מה עשה יהודה בן שמוע וחבריו, הלכו...", ראש השנה יט, א), ומאידך נראה כי לפעמים הכוונה היא כמו "ועוד", "וכיו"ב" ("בעלי משנה, כגון רבי יהודה בן תימא וחבריו", חגיגה יד, א; "כגון רבי צדוק וחבריו", קידושין מ, א; וגם ללא "כגון", כגון: "ועל בן קמצר וחבריו נאמר", יומא לח, ב; "רבי עקיבא וחבריו", סנהדרין קי, ב ועוד).

[44] לפי הדפוסים וחלק מכתבי היד זו היתה תפלת רבי חייא. לפי כתב יד פלורנס זו היתה תפלתם של רבי יוחנן ורבי זירא.

[45] נוסח שונה מעט מובא בכתב יד וטיקן 134, בשלהי מסכת מו"ק: "יהי רצון מלפניך יי' אלקינו שתהא תורתך אומנותינו בעולם הזה ולעולם הבא".

[46] מקור תפלה זו בספר הרקח סימן רצו, ושם נדפס בכתיב מלא: "אומנותי". בחלק מן הסידורים מודפס "תורה תהא אֱמוּנָתִי". יתכן ששינוי זה נוצר על מנת שיתאים גם לבָנות (ר' ישכר תמר, עלי תמר, מסכת סוכות עמ' קכו, מספר שבאירופה לפני השואה היה נהוג לומר פסוקים אלו גם עם הקטנות, ובנוסח "תורה תהא באמונתי"), ויתכן שנוצר בטעות (אולי הקש מ"רבה אֱמוּנָתך" הקודם לו). ראה: קצירת האומ"ר לר"ד יצחקי בספר לוח ארשׁ, תשס"א, עמ' תנה.

[47] השוה לנוסח תחנון המובא בסדר רב עמרם גאון (נפילת אפים): "ונופלין צבור על פניהם ומבקשים רחמים ושואל כל אחד ואחד בקשתו, ואומר... רבון כל העולמים יהי רצון מלפניך שתהא תורתך אומנותי ומלאכתי בכל יום ולא אשגה בה, ואל תצריכני למתנת בשר ודם שמתנתן מעוטה וחרפתם מרובה". כיו"ב מובא במחזור ויטרי (סימן צט) "שתהא תורתך אומנותי [ומלאכתי בכל יום] ולא אשנה בה" [המוסגר הוא הנוסח המופיע בסידור הרקח, ע"ב, עמוד תה]. ואולי יש להגיה כבסרע"ג: "ולא אשגה".

[48] יש משנים ללשון רבים. ראה: קצירת האומ"ר שם, עמ' תנה-תנז.

[49] הלכות תפילה, פרק י"ב ה"ט. צ"ע בהשוואה להגדרתו את "תורתו אמונתו" לעיל. יש לציין כי אלו הן שתי ההלכות היחידות שהרמב"ם מזכיר מושג זה.

[50] נראה לפרש "תמיד" זה במובן של המשכיות תמידית (continous בלעז), כ"אֵשׁ תָּמִיד" (ויקרא ו, ו) וכ"אֶרֶץ אֲשֶׁר... תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלוֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב). יתכן שכוונתו להתמדה וקביעות (continual בלעז), וכמו ה"תָמִיד" שנאמר בקרבן תמיד (במדבר כח, ג) "תמידין כסדרן". ראה במנחות פי"א מ"ז מחלוקת התנאים בהבנת "לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה, ל; עיי"ש בתורה תמימה אות לו). והשווה ללשון הרא"ש בתשובה שלהלן "הוגה בתורה תמיד ואינו מבטלה להתעסק בדברים בטלים אך לחזור אחרי פרנסתו... ובכל עת לִבו על גרסתו, ובגמר מלאכתו חוזר מיד לבית מדרשו".

[51] כנ"ל (הערה 30) אין לתמוה על שרמב"ם כָלל בספרו הלכות שאין אפשרות ליישמן למעשה בזמננו.

[52] ראה למשל: שו"ע יו"ד, סימן רמג; שו"ת תשב"ץ ח"א סימנים קמא-קמח; שו"ת משפטי עוזיאל כרך ב, יו"ד סימן ל"ט; שו"ת שרידי אש ח"א סימן קלח; שו"ת ציץ אליעזר ח"ב סימן כה; שו"ת דברי יציב, אבה"ע סימן ט סע' ט-י; שו"ת יביע אומר ח"ז, חו"מ סימן י.

[53] נמנה כמה מהן:

א.       "רבי יוחנן רמי: כתיב 'וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ' (דברים י, א), וכתיב 'וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים' (שמות כה, י) - מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו" (יומא עב, ב), ופרש רש"י: "מצווין לעשות מלאכתו - שהארון בתחילה הטיל הכתוב המלאכה על משה ואחר כך הטילו על הציבור, ואף על גב דקראי לאו בהאי סידרא כתיבי, אסמכתא בעלמא הוא דקאמר". ועל כך אמר רבי יוחנן: "איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו, זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים. והני מילי, למיטרח בריפתיה" (שבת קיד, א), ופרש רש"י: "למיטרח בריפתיה - דבר שאינו יכול לטרוח בו, וחייו תלויין בו; אם יודע להשיב במסכת שהוא עוסק בה, ממנים אותו פרנס באתריה". דברי רבי יוחנן הובאו ברי"ף וברא"ש על אתר, בשו"ת רבינו גרשום מאור הגולה סימן סח, בשו"ת תשב"ץ ח"א סימן קמו, בשו"ת שרידי אש ח"א סימן קלח, ובשו"ת דברי יציב, אבה"ע סימן ט סעיף ט.

ב.       אחת התשובות לשאלה "מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים" היא זו (נדרים לב, א): "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים", ר"ן: "שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים - שהוליכן למלחמה, כדכתיב וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו (בראשית יד, יד) דהיינו בני אדם שחנך לתורה".

ג.        "אמר רב יהודה: הכל לאיגלי גפא, ואפילו מיתמי, אבל רבנן - לא. מאי טעמא? רבנן לא צריכי נטירותא; לכריא דפתיא, ואפילו מרבנן. ולא אמרן אלא דלא נפקא באוכלוזא, אבל לאוכלוזא - לא, דרבנן לאו בני מיפק באוכלוזא נינהו" (בבא מציעא קח, א; בבא בתרא ח, א), רש"י: "לאגלי גפא - הכל מסייעין לגדור חומת העיר ולהעמיד שעריה, שלא יכנס צבא שונאים לעיר... לא צריכי נטירותא - תורתו משמרתו, כדכתיב: 'בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ' (משלי ו, כב). לכריא דפתיא - לכרות מעין או בורות למים לשתות. ואפילו מרבנן - שהרי גם הם צריכים לשתות... דלא נפקי באכלוזא - שאין יוצאין בעלי בתים עצמן... לחפור, אלא גובין מעות ושוכרין פועלים. לאו בני מיפק וכו' - גנאי הוא להן".

ד.       "רבי יהודה נשיאה רמא דשורא אדרבנן ("הטיל יציאת חומת העיר על החכמים, כמו על שאר בני אדם", רש"י), אמר ריש לקיש: רבנן לא צריכי נטירותא", ולדבריו הסכים גם רבי יוחנן (בבא בתרא ז, ב).

[54] בביאור דבריו כתב בשו"ת מהר"ם אלשקר (סימן יט): "ונראה דמה שכתב הרא"ש ז"ל כדי להתפרנס כדי חייו, לאו דוקא כדי חייו בצמצום, אלא כל שיהיה מתעסק כדי להחיות את נפשו, כדי חייו קרינן ביה. ודיקא דכתב 'ולא להתעשר' ולא כתב 'ולא ליותר מכדי חייו'. ודבר זה פשוט הוא שיבואו על האדם פתאום כמה מקרים, מחולאים וזולתם, שיצטרך בהם להוצאה מרובה ודבר שאין לו קצבה הוא... כללא דמילתא דנקיטנא מכלל דבריהם דהני רבוואתא דת"ח שעושה את תורתו קבע ואינו מתבטל מלמודו כי אם כדי לזון את בניו ואת ביתו ולפרנס, ואפילו שהוא עשיר, הרי הוא פטור מכל מיני מסים וארנוניות". וכתב הגר"ח בן עטר, בעל אור החיים הקדוש ("ראשון לציון", יו"ד סי' רמג; מובא בשו"ת יביע אומר הנ"ל) שאם הוא טורח לצורך פרנסתו ופרנסת בני ביתו להרויח מה שמוכרח ביותר לאדם בינוני, דהיינו לחם לאכול ובגד ללבוש, אפי' אם יוציא את רוב היום לשם כך, שפיר מקרי תורתו אומנותו, כל שקובע שאר עתותיו ללמוד תורה ביום ובלילה; אבל אם יש לאל ידו להתפרנס, כגון שיש לו קרן שעושה פירות, אינו יכול להתבטל מתורתו אלא רק מקצת היום לצורך הרוחה, וישאר לו רוב היום ללמוד תורה, שמכיון שיש לו כדי פרנסה אין להתיר לו להתעסק במשא ומתן לצורך תכשיטין ונדוניות גדולות, אלא אם כן ישאר לו רוב היום לתורה. ומיהו נראה שאפי' אם יש לו כדי פרנסתו והותר אין למונעו מלעסוק קצת היום במשא ומתן כדי לחסוך ולהניח לעת זקנה, או חולי, או הפסד ממון וכיו"ב, עיי"ש.