תרומות על הבאר
(13 אפריל 2021) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין -

חזרה למאמרי המעין

מגורים בעיר מופגזת*

הרב יעקב זיסברג

מגורים בעיר מופגזת*

הקדמה

חשיבות ההתיישבות

לא מדובר במלחמה

הגדרת 'עיר הסמוכה לספר'

מתי מותר להסתכן לצורך קיום מצוות

הדיון משום מצות ישיבת ארץ ישראל

סיכום ומסקנות

נספח: תגובות הרבנים שליט"א

 

הקדמה

האם מבחינה הלכתית ישנם גבולות אדומים של סיכון שאזרחים אינם יכולים לקחת על עצמם? האם בכל מצב בטחוני אנו צריכים לעודד את האזרחים לשמור על ביתם?

אין ספק למשל שעמידת הגבורה של אנשי שדרות בזמנה הוסיפה כוח לציבור וליכולת העמידה שלנו מול אויבנו, וחיזקה את חיילינו. אך השאלה הנשאלת היא, האם אדם שהתגורר בשדרות, ק"ו אם הוא גר בבית ללא מיגון, רשאי היה להמשיך ולהתגורר בה בימים בהם היא היתה מופגזת? אמנם קרו ניסים גדולים בעיר, ולמרות הנפגעים שהיו אי אפשר היה להגדיר את הסכנה מבחינה הלכתית כסכנה שכיחה; אך אם המצב היה שונה, והירי היה מסכן באופן משמעותי את התושבים, האם הם היו צריכים להמשיך ולגור בשדרות? הדיון נוגע הן למצות ישוב ארץ ישראל והן למצות מלחמה.

 

חשיבות ההתיישבות

גבולות הארץ והמדינה נקבעים על פי ההתיישבות בפועל. הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ו הט"ז) הסביר מדוע קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא לעתיד לבוא וקדושה שניה קידשה לשעתה ולעתיד לבוא, לפי שיהושע כבש את הארץ בכיבוש רבים "וכיוון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש... וכיוון שעלה עזרא וקידשה - לא קידשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה". ומקשה שם הכס"מ: "איני יודע מה כח חזקה גדול מכח כיבוש, ולמה לא נאמר גם כן משנלקחה הארץ מידנו בטלה החזקה"? ותירץ החת"ס (בחידושיו לחולין ז, א) שיהושע בן נון כבש את ארץ ישראל במלחמה, ונבוכדנצר כבש את הארץ מידינו, וגוי קונה בכיבוש מלחמה כמפורש במסכת גיטין (לח, א) שעמון ומואב טהרו בסיחון, לפיכך נתבטלה קדושת יהושע שהיתה תלויה בכיבוש; מה שאין כן עזרא, שכשעלה לארץ לא כבשה - אלא החזיק בה ברשות כורש והיו ישראל עבדים למלכות פרס וכך קידש את הארץ, וכאשר נטלו היוונים את המלכות ישבו ישראל בארץ ברשות היוונים, ואח"כ ברשות הרומאים, ואף כשהחריבו את עירנו והגלו אותנו מארצנו לא ביטלו המלכויות את הרשות לישראל לשבת בארץ, ועדיין אותו כח שהיה לנו בארץ כשקידשה עזרא לא נשתנה. ומימי עזרא ואילך לא נתרוקנה א"י מישראל אף רגע אחד, ורשות המלכויות לשבת בה עדיין קיימת, לכן לא נתבטלה קדושתה. ע"כ תורף דבריו. מכאן שגבולות קדושת הארץ נקבעים מאז תחילת ימי הבית השני על פי ההתיישבות בה בפועל.

 

לא מדובר במלחמה

ניתן לכאורה לומר שמצות ישיבת א"י נדחית ככל שאר המצוות מפני סכנה שכיחה, וכך נפסק באה"ע סי' עה סע' ה. מנגד מצד מצות מלחמה – ישנם מצבים שאף אזרחים הם למעשה חיילים, והיו תקופות שהמחרשה קבעה את הגבול ולחקלאי היה דין של חייל. אך יש להבחין בין תועלת של עמידה אזרחית השומרת בפועל על שטח - לבין תמיכה מוראלית כללית. כאשר הסיכון מועיל להחזקת המקום - האזרחים הם חיילים, ועליהם להישאר בעיר על אף הסיכון, ולחזק בכך את הלוחמים ואת העם כולו. אולם כל עוד הצבא לא קיבל פקודה לתקוף את האויב אין מבחינת השלטון מלחמה בפועל, והחשיבות של מגורי התושבים בעיר תחת האש היא מוראלית - לא לתת למחבלים תחושת ניצחון, כדי שלא ימשיכו ח"ו צפונה ויפגיזו את אשקלון ואשדוד. בגוש קטיף תובב"א התושבים היהודים הכריחו את השלטון במשך שנים רבות לקיים בפועל את מצות יישוב הארץ, עד לגירושם, לא תקום פעמיים צרה. כיום זהו המצב בחלקים גדולים של שומרון ובנימין - השלטון אינו מתייחס כמעט לנעשה במקום על ידי הערבים, והאזרחים החיים שם גורמים למעשה לשליטה יהודית בשטח. אולם אין מי שחושב ששדרות אינה חלק ממדינת ישראל, ואין מחשבה למסור את העיר לערבים; לכן החשיבות של נוכחות האזרחים במקום בשעת סכנה היא יותר מוראלית. אולם לחשיבות מוראלית יש ערך רק אם היא חלק ממלחמה שעורך השלטון. לא מצאנו היתר לסכן חיים בשביל לחזק את הרוח הישראלית, כאשר אין מדובר על סיוע ממשי במצות כיבוש הארץ. האופי של המאבק הוא ציבורי, והוא מוטל על הגוף המייצג את הציבור, היינו הממשלה. אם הממשלה העדיפה להפוך את שדרות לעיר רפאים ובלבד שלא להילחם בעזה - אין לכאורה ליחיד היתר להסתכן ולמות, ולכן ההדרכה הציבורית אינה יכולה לעודד הישארות בעיר[1].

 

הגדרת 'עיר הסמוכה לספר'

אולם למעשה נראה לענ"ד אחרת: אם נשווה את המצב בשדרות למצבם של הקיבוצים גדות ותל קציר לפני מלחמת ששת הימים למשל, נמצא הבדל גדול: בעבר ממשלות ישראל השתדלו ועשו מה שיכלו כדי להגן על הישובים האלו, אך יכולתם היתה מוגבלת. כיום ממשלת ישראל יכולה לפעול, אך אינה רוצה לפעול בגלל חולשתה הפנימית והשקפת עולמה המוטעית. מצבם של אנשי שדרות בתקופת ההפגזות היה דומה יותר למצבם של אנשי קרית שמונה, דובב ואביבים בשנים יותר מאוחרות: ישוביהם ספגו מטר קטיושות, ותושבים רבים נפגעו במשך שנים רבות, אך ממשלות ישראל עשו מעט מאוד על מנת שקרית שמונה וסביבותיה לא יהפכו לעיירות רפאים. האם היה לתושבים היתר לסכן את חייהם בשביל לחזק את "הרוח הישראלית"?

הנצי"ב (העמק שאלה שאילתא קמב אות ט) מבאר שאנשי יבש גלעד התחייבו מיתה, כשלא באו יחד עם שאר השבטים להשתתף במלחמה כנגד שבט בנימין במעשה פילגש בגבעה (שופטים פרקים יט-כא), מפני "דתקנת כלל ישראל במלחמותיהם היה כאשר היה אגודתם על הארץ ביסוד חזק לעזור זה את זה; וכיוון שחלק לבם של שבט אחד לצאת מן הכלל, היה קרוב הדבר שיחזיקו ידי הגוים ויִפתחו שערי ארץ ישראל, ואין לך סכנת נפשות יותר מזה". אין הבדל לכאורה בין יציאה מן הכלל של שבט אחד ביוזמתו – לבין התעלמות יזומה של הרוב מחלק אחד של העם, שתי התופעות האלו עלולות לגרום ל'פתיחת שערי הארץ' לפני האויב. ניתן לצרף לכך את דברי הרמב"ם (הלכות ע"ז פ"ד ה"ד): "ואין עושין עיר הנידחת בספר כדי שלא יכנסו גוים ויחריבו את ארץ ישראל", ואת פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שכט סע' ו): "גוים שצרו על עיירות של ישראל... ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת. הגה: ואפילו לא באו אלא רוצים לבוא". מבואר מכל זה שכדי שלא יפתחו שערי א"י בפני האויב אין מוותרים על שום ישוב הסמוך לספר, למרות הסכנה והקושי להגן עליו והצורך לחלל על כך את השבת, ואין אומרים לאנשי אותו ישוב 'לכו למקום אחר'.

אמנם לכאורה אפשר היה לחלק, שמשמעותה של עיר סמוכה לספר מימי חז"ל ועד לימי מרן השולחן ערוך אינה דומה למשמעותה בימינו. בימיהם העיר עצמה הגנה על התושבים בפנים הארץ והיתה כעין "מוצב קדמי", וכמבואר ברש"י (עירובין מה, א ד"ה לספר) "עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות יוצאין עליהם, שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם"[2]. מה שאין כן בימינו: ישנה מדינה ריבונית, קיימים גבולות וחוקים בינלאומיים, ישנו צבא יהודי המונע חדירת צבא זר, ולכאורה איבד המושג "עיר הסמוכה לספר" את משמעותו. אך אין הדבר כן; כפי שנאמר כבר לעיל, למרות כל ההבדלים המציאות היא שההתיישבות, במקומות שבפועל חיים יהודים, היא זו שקובעת למעשה בדרך כלל היכן יעבור הגבול בסופו של דבר, ומה תהיה תגובת השלטון לכניסת מחבלים או צבא זר לשטחנו (וראה עוד להלן).

הטענה שיש הבדל בין יהודה ושומרון לבין שדרות, כי בשדרות אין מי שחושב שהיא אינה ארץ ישראל ואין מחשבה למסור את העיר לערבים - אינה נכונה. לפני זמן לא רב התנהל משא ומתן על מסירת מקומות בארץ ישראל לידי הפלסטינים, והיתה ממשלה בישראל שהצהירה שהיא מוכנה לוותר על אזורים בנגב שבשטח מדינת ישראל הריבונית תמורת שטחים במקומות אחרים. האם מובטח לנו שלא יעלה רעיון כזה לגבי שדרות, אם היא תהיה עיר נטושה למחצה? כמו כן, חלק מהתושבים שעזבו את שדרות מכרו את בתיהם לערבים (בעיקר משתפ"ים), ובפועל מתחילה להיווצר שכונה ערבית במקום. האם כשהעיר תהפוך ח"ו לעיר רפאים שמתגוררים בה ערבים רבים, לא תהיה ממשלה שתהיה מוכנה למסור אותה לערבים?

חכמינו אמרו (סוטה פ"ח מ"ו) "תחילת נפילה - ניסה". אם התושבים יעזבו את העיר - המחבלים ניצחו. בראשית המדינה סבלו ישובי הספר רבות מכנופיות ה"פדאיון" שחדרו מעבר לגבול, הרגו והרסו, והיו שביקשו לעזוב את מקום מושבם ליד הגבול ולהתיישב בפנים הארץ. הם ניגשו לחזון איש והתייעצו עמו אם לעבור לבני ברק, והוא השיב: אם כולם יעשו כך יינטשו ישובי הספר הקיימים, ואז יתיישבו זרים בארצנו והגבול יועתק לבני ברק, ומה הלאה[3]?

לכן נראה שתושבי שדרות אמנם אינם חיילים, ואי אפשר לחייב אותם לגור במקום סכנה כמו שאי אפשר לחייב בכך כל אזרח אחר, אך יש להם רשות להישאר בעיר למרות הסכנה, ומי שנשאר במקום מרצונו מקיים מצוה גדולה. הסברא היא[4] שבמלחמה ממש חייבים למסור את הנפש והמוכנות לכך היא תנאי לניצחון, ומי שאינו מוכן למסור את נפשו בקְרב פוגע בציבור כולו, וכדברי הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ז הי"ב): "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה... לא יירא ולא יפחד... [וידע] שכל דמי ישראל תלויין בצוארו". אולם גם במצב של סכנה בקיום מצות ישיבת הארץ, כשאין מדובר על מלחמה, קיימת חשיבות בהחזקת הישוב בכל הכח כדי "שלא יפול לב בני ישראל", כמו שמסופר על אלימלך במגילת רות שעזב את הארץ ועבר למואב בזמן צרה ורעב וגינו אותו חז"ל. לכן לא זו בלבד שמותר להסתכן (ראה להלן) - אלא שיש חשיבות גדולה להמשיך לגור במקום ולא לעוזבו.

משל למה הדבר דומה: בשנים תשכ"ח-תשכ"ט התפשטה בארצות הברית תופעה של הגירת יהודים משכונות יהודיות ותיקות כתוצאה מכניסת גוים "אפרו-אמריקאים", רבים מהם פושעים ואלימים, לשכונות הללו. בתהליך של 'כדור שלג' השכונות כמעט ונתרוקנו במהירות מדהימה מרוב תושביהם היהודים, ועזיבתם גררה מכירת בתים ורכוש יהודי רב לגויים, ובתוכם גם בתי כנסיות ובתי מדרשות, ורבים איבדו את פרנסתם, בלי לדבר על הזקנים וקשי-היום שנותרו מאחור. אז יצאו האדמו"ר מליובביץ' והרב משה פיינשטיין זצ"ל בחריפות נגד תופעה זו, ופרסמו תשובות בדבר "איסור לעזוב שכונה יהודית ולמכור ביתו לגוי"[5]. באגרות משה הוסיף: "ולהתושבים אחינו בני ישראל אני אומר, שלא יעלה על דעת שום אדם, בין עני בין עשיר, להתחיל לברוח משם ולהתיישב במקומות אחרים, כי גם זה הוא עשיית היזק גדול להנשארים, שיעשה מצד זה בהלה ופחד יותר מכפי שיש לפחוד, וכדאמרו חז"ל בסוטה (מד, ב) בכהאי גוונא שתחילת נפילה ניסה". דברי האגרות משה והאדמו"ר מליובביץ' נאמרו על שכונות יהודיות בחו"ל; על ערים ועיירות בארץ ישראל מיותר להרחיב את הדיבור.

 

מתי מותר להסתכן לצורך קיום מצוות

קיימת מחלוקת ראשונים בעניין כל עבירות שבתורה (חוץ מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים) שדינן לעבור ולא להיהרג, מה דינו אם נהרג ולא עבר: לרמב"ם (יסודי התורה פ"ה ה"א) הרי הוא מתחייב בנפשו, וכן דעת הרמב"ן וראשונים נוספים, אך התוספות (עבודה זרה כז, ב ד"ה יכול) כתבו: "אם רצה להחמיר על עצמו אפילו בשאר מצוות רשאי", והכוונה שמותר לו אף להיהרג, וכן סובר הרא"ש שם סימן ט וראשונים נוספים. השולחן ערוך (יו"ד סי' קנז סע' א) פסק כתוספות: "אם הוא בצינעה יעבור ואל יהרג, ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי", והש"ך (שם ס"ק א) הוסיף: "וכתב בתרומת הדשן (סימן קצט) והיה נראה דפלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא באיסור סכנת נפשות כדאמרינן בעלמא ספק נפשות להקל, אמנם יש לומר הכא דלענין קידוש השם שלא הקפידה התורה על איבוד נפשות מישראל לא ילפינן לה משאר ספיקות דלית בהו קידוש השם. ונראה דלפי הענין, ושרואין אנו כוונתו, מורין לו. עכ"ל". למדנו מדבריו שמותר ליהרג כדי לקדש את השם גם כשלא חייבים לעשות זאת על פי הדין.

לפי זה ברור שמותר להסתכן לצורך קיום מצות ישיבת הארץ, וכך עשו כל הדורות גדולי ישראל, תלמידי הגר"א, החסידים ויהודים פשוטים שעלו והתיישבו בארץ בכל הדורות למרות הסכנות, האבדות בנפש וברכוש וההתנכלויות מצד הגויים. הם שילמו מחיר כבד, אך רובם הגדול לא עזב את בתיו או את עריו, ובזכותם הגענו למה שהגענו[6].

בנוסף, כתב רבי יהודה החסיד בספר חסידים (מהדורת הרב ראובן מרגליות, ירושלים תשי"ז, סימנים קה ו-רסא): "כל מצוה שאין לה דורש ואין מי שיבקש אותה - תדרשנה, לפי שהיא כמת מצוה. ומצוה שאין לה רודפים רדוף אחריה לעשותה... אהוב לך את המצוה הדומה למת מצוה שאין לה עוסקים...". בעניין שלנו, אין אנשים רבים המוכנים לגור בעיר מופגזת, כי הדבר כרוך באי נוחות ואף בסכנה, ונוח יותר לגור במקומות אחרים; אך אדרבה, "לפום צערא אגרא" (אבות פ"ה מכ"ג). ככל שקיום המצווה כרוך במסירות נפש, גדול יותר שכרה וערכה.

 

הדיון משום מצות ישיבת ארץ ישראל

כתוב בשולחן ערוך אה"ע סי' עה סע' ה: "יש מי שאומר דהא דכופין לעלות לארץ ישראל היינו בדאפשר בלא סכנה". נראה שדבריו עוסקים בעלייה של יחיד לארץ ישראל בזמן סכנה בדרכים, ובשאלה האם יכול אדם לכוף את בן\בת זוגו לעלות ארצה. מקורם בתשובת הרשב"ש (סימן א), שהביאה הבית יוסף בסו"ס עה: "כתב ה"ר שלמה בן הר"ש בר צמח, דדבר פשוט הוא דהא דכופין לעלות לארץ ישראל היינו בדאיפשר בלא סכנה, דאי איכא סכנה אסור לסכן עצמו. הלכך, בזמן הזה בארצות הללו כל שהוא מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות, ומנו אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה, וגם דרך ים בימות החמה אם אין שם ליסטים"[7]. והוסיף הרשב"ש בהמשך (סימן ג): "ואף... שאין להכריח לאיש ואישה לעלות... כל אחד בעצמו ישער אם רוצה לסכן עצמו יעלה, ואם לאו יחדל". ובסימן ב כתב: "ואף על פי שיש קצת שאין מביטין לזה [כלומר שהם עולים ארצה למרות סכנת הדרכים] אין בית דין מצווין להפרישם". וכתב בעל פאת השולחן (הלכות ארץ ישראל סימן א סע' ג) בהביאו את דברי הרשב"ש: "אם יש דברים מונעים אותו לעלות, כגון סכנות המדבריות והימים המסוכנים... לא חייבתו תורה [לעלות]"; חיוב ליכא, אבל אין איסור בדבר. ונראה שאף מרן המחבר מסכים לכך, שהרי בהביאו את דברי הרשב"ש בשולחן ערוך דיבר רק על דין הכפייה של בני זוג, והשמיט את המשפט "דאי איכא סכנה אסור לסכן עצמו". אמנם בבית יוסף הביא משפט זה משום שכך היא לשונו של הרשב"ש בסימן א, ולא רצה הבית יוסף להאריך ולהביא גם את דבריו בסימנים ב-ג בהם מוכח שלדעתו אין בכך איסור, אך בשולחן ערוך (שלשונו היא ציטוט לשון הרשב"ש בסוף סימן א) השמיט משפט זה.

המסקנה העולה מדברי מרן בשולחן ערוך היא, שבמקום סכנה אין הבעל יכול לכפות את אשתו לעלות עמו לארץ ישראל, אבל הרוצה בכך בעצמו יכול ומותר לו לעלות.

בנוסף, נחלקו ראשונים ואחרונים האם העלייה לארץ ישראל היא מצוה או הכשר מצוה[8]. הרשב"ש סובר שהיא הכשר מצוה, ולכן אדם שנדר או נשבע לעלות לארץ ישראל יכול לישאל על שבועתו[9], וגם אין חיוב להסתכן עבור קיום מצוה זו (אך הוא רשאי אם הוא רוצה), ואין אדם יכול לכוף את בן זוגו לעלות ארצה כשיש סכנה בדרכים.

כל זה לא קשור לחשש "פיקוח נפש". הוא דן בהתיישבות בארץ ישראל, במחיר הכבד של הרוגים ופצועים שגובה ההתיישבות מאזרחים וחיילים; ובשאלה, האם אכן יש מקום להסתכן עד כדי מסירות נפש למען ישיבת ארץ ישראל. הדיון הוא ציבורי ולא פרטי. המסקנה על פי דברי רבותינו הראשונים, גדולי האחרונים ואחרוני זמננו היא: מצות כיבוש ארץ ישראל דוחה פיקוח נפש, שהרי בדרך הטבע נהרגים במלחמה, ומלחמה - "מצוותו בכך", ולכן חלק מציווי התורה להילחם ולכבוש את הארץ כולל גם בשעת הצורך למסור את הנפש[10].

לגבי מצות ישיבת ארץ ישראל והדירה בה, היו שלמדו שנדחית המצוה מפני פיקוח נפש, שהרי בזמן רעב מותר לצאת מהארץ לחו"ל ובזמן סכנה אין מצוה לעלות לארץ. אולם אחרונים רבים הסבירו שאין ראיה מההלכות אלו, כי יש לחלק בין יחיד לציבור. הלכות אלו נאמרו מבחינתו של היחיד, ואכן פיקוח נפש של היחיד דוחה את מצות ישיבת ארץ ישראל[11], אך מצות ישיבת ארץ ישראל הציבורית, הכוללת שלטון וריבונות, דוחה פיקוח נפש.

מצות כיבוש הארץ היא מצוה ציבורית, כי אין היחיד עושה מלחמה. אך גם מצות הישיבה הגדרתה ההלכתית היא ציבורית: ש"לא נעזבה ביד זולתנו מן האומות" - שלטון וריבונות (רמב"ן ספר המצוות השמטות מ"ע ד), אף כי יש במצות הישיבה חיוב גם מנקודת מבטו של היחיד, כלשון הרמב"ן "מתחייב בה כל יחיד ממנו". מאידך, סכנה המרחפת על כלל הציבור - שאם ישב בארץ ישראל הריהו נתון בסכנת מלחמות, התקפות, פיגועים וכדומה - אינה מהווה היתר לעזוב את הארץ[12]. מסיבה זו תושבי ערים ויישובים היושבים על הגבול, וסובלים הפגזות ופיגועים התובעים מהם קורבנות בנפש, לא יפנו את ישוביהם, שהרי למעשם זה תהיה משמעות ציבורית של החלשת האחיזה של העם במקומות אלו, ומכח מצוה ציבורית זו צריך גם היחיד להסתכן, ואף למסור חלילה את הנפש.

החלוצים הראשונים, אנשי העליות הראשונות, מייסדי פתח תקווה, חדרה, יסוד המעלה, ראש פינה ועוד, שהיו יהודים שומרי תורה ומצוות, הקימו מושבות במקומות שהיה בהם סיכון רב. בארץ השתוללו אז מחלות כמו קדחת ומלריה, ומחלות אלה גרמו לחללים רבים בין המתיישבים, בלי לדבר על הבעיות הבטחוניות. בכל זאת לא נרתעו אותם החלוצים. גם כאן קיים ההבדל בין יחיד לציבור. אנשי העליות הראשונות שהתיישבו בארץ ישראל פגשו מציאות בה הארץ היתה שוממה, וקשה היה לחיות בה בגלל המחלות וייחס הגויים לישוב היהודי ועוד. לא היתה בידם אפשרות להעדיף מקום אחד על משנהו, כי היה צורך ליישב את כל הארץ, והתנאים היו פחות או יותר שווים בכל המקומות. הם ראו את עצמם כשלוחי עם ישראל, כחיילים הכובשים את השממה, המניחים את היסודות להתיישבות יהודית בארץ ישראל, שבעקבותיהם יגיעו המוני בית ישראל (כפי שכך באמת קרה ב"ה). מעשיהם היו כיבוש על ידי התיישבות, ובכיבוש, כמו במלחמה, נופלים חללים. על אף שהיו תחת שלטון תורכי ואחר כך אנגלי, הם ראו את עצמם כהולכים בראש המחנה, וכמניחי היסודות למדינה יהודית שתקום בעתיד. לפיכך מצות ישיבת ארץ ישראל בימיהם היתה מצוה ציבורית ודחתה פיקוח נפש. כך גם כיום: גם אם לשלטון במדינת ישראל לא היה איכפת במשך זמן רב ששדרות תהפוך לעיר רפאים ובלבד שלא להילחם בעזה, אנשי שדרות שנשארו בעיר היו שלוחי עם ישראל, ובמעשיהם הם גרמו לכך שהמקום לא יישמט מריבונות מדינת ישראל.

 

סיכום ומסקנות

1. אין לחייב אדם לגור בעיר ספר כמו שדרות, אך מי שגר ונשאר במקום גם בשעת סכנה מקיים מצוה גדולה.

2. גם אם לממשלה לא איכפת ששדרות תיהפך לעיר רפאים, נטישת ישוב ספר על ידי האזרחים תגרום לאפשרות שיתיישבו זרים בארצנו, והגבול יועתק ח"ו צפונה.

3. גבולות הארץ שבריבונות עם ישראל נקבעים בדרך כלל על פי ההתיישבות בפועל.

4. לאורך כל הדורות עלו גדולי ישראל ופשוטי עם ישראל והתיישבו במקומות שונים בארץ, למרות הסכנות והתנכלויות הגויים.

5. קיים הבדל גדול בענין זה בין יחיד לציבור. יחיד שהישיבה במקום גורמת לו או למשפחתו פחד וטראומה מותר לו לעבור למקום אחר בארץ ישראל, אך מי שמסוגל לנהל חיים סבירים במקום למרות הקשיים מקיים בגופו את מצות ישיבת ארץ ישראל הציבורית, "ולפום צערא אגרא".

 

נספח: תגובות הרבנים שליט"א

בזמנו, כשהשאלה היתה אקטואלית לגבי שדרות, שלחתי למספר תלמידי חכמים את הבירור ההלכתי הזה. הרב אביגדר נבנצל והרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א אמרו לי שאני יכול לפרסם בשמם שהם מסכימים למסקנות שנכתבו לעיל.

גם הרב דב ליאור שליט"א השיב במכתב מט' סיון תשס"ח וז"ל:

צדקת בדברי תשובתך שאנו נמצאים היום במצב מלחמה, ואין זה משנה אם לא הכריזו על כך. ולכן, כל מי שיכול להישאר הוא מקדש שם שמים ועושה מצוה גדולה למען עם ישראל כולו.

החותם לכבוד התורה ולומדיה,

דב ליאור.

 

וכך כתב הרב יעקב אריאל שליט"א במכתב מי' מנחם אב תשס"ח:

אני מסכים עם תשובתך. חשיבות ההתיישבות לא פחתה, חרף העקירה הנוראה מגוש קטיף. היא הנותנת, הציבור מבין הפעם יותר מבעבר את חשיבות ההתיישבות. שדרות לא היתה במפת החלוקה של נובמבר 47, וגם אם היתה, כוונת אויבינו לנשלנו מכל רחבי ארצנו. ולכן הצדק אתך. אי אפשר לדרוש מכל אדם שיגור בשדרות ובעוטף עזה, אך מי שמוכן לגור שם, קדוש יאמר לו ומצוה גדולה עושה.

בברכת התורה והארץ, ובנחמת ציון וירושלים,

יעקב אריאל.



* המאמר מוקדש לע"נ אבי מורי הכ"מ מרדכי בן יעקב ז"ל. קבע עיתים לתורה, בעל חסד וצדקה, ממייסדי בית הכנסת 'נחליאל' בבת ים. נלב"ע בש"ק נר ראשון של חנוכה תש"ע. תנצב"ה.

[1] הדברים עד כאן הם תקציר מדברים שכתב הרב אריאל בר-אלי משדרות במאמר "החיים בשדרות בצל הקסמים", צהר גליון לג (תמוז תשס"ח), עמ' 18-9. ועיין במה שכתב הרב יעקב אריאל בשו"ת באהלה של תורה ח"א סימן ז על "נטישת העיר רמת-גן בימי מלחמת המפרץ" (עמ' 102-97).

[2] בסוגיא שם מדובר על עיר בחוץ לארץ, העיר נהרדעא בבבל. המשנה ברורה (או"ח סי' שכט סע' ו ס"ק יד) מביא את דברי רש"י הנ"ל, והוסיף: "עיר שמבדלת בין גבול שישראל דרים בה לגבול הגוים", ונקט בכך את לשון האור זרוע (הלכות שבת סימן פד אות יג; הלכות עירובין סימן קסט). הראב"ן (ח"ב הלכות שבת סימן שסג) פירש: "דכיון דסמוכה לספר אם יעמדו ישראל על ממונם יהרגום ולא ייראו, כיון דסמוכי לגוים אחרים", והגר"ע יוסף ב'תחומין' י (תשמ"ט) במאמרו "מסירת שטחים מא"י במקום פקוח נפש" עמ' 5 הבין בדבריו "שבזמננו שאין להם מקום לנוס, כיוון... [ש]יש אתנו מטוסי קרב שיוכלו להמריא למרחקים גדולים תוך דקות ספורות ולהפציץ את האויבים על בתיהם אם ינסו לפגוע בתושבי ארץ ישראל... אין נפקא מינה בין עיר הסמוכה לספר או לא, וצ"ע". ושם (עמ' 57-58) דחה הגר"ש ישראלי את דבריו: א. העזרה שאנו סומכים עליה אינה כלל מצד "שיש להם מקום לנוס" - אלא שהם סומכים שהעזרה המובטחת להם מבני עמם תשמש גורם הרתעה מספיק, שלא יאבו להתגרות בהם ולא ירדפו כלל אחריהם. ב. כשם שיש לנו מטוסי קרב כן יש לשכנינו מטוסי קרב וכל אביזרי הלחימה, והתמודדות זו אינה רצויה לנו כמו להם. ג. אם כאשר שטחי בנימין ויהודה ושומרון בידינו אין הם נרתעים ממטוסי הקרב שלנו, האם לאחר שהמקומות יהיו בשליטתם המלאה אז דווקא הם יפחדו מהם? אך חוץ מזה, נראה שפירוש הראב"ן אינו נוגד להלכה את פירוש רש"י, והוא בא רק להוסיף נימוק נוסף לחשיבות הלחימה על עיר הסמוכה לספר, שהחידוש שבו הוא שגם החשש שמא מישהו ינהג שלא כהוגן ויעמיד את עצמו בסכנה על ממונו שלא כדין מצדיק חילול שבת וסיכונם של אחרים, כדין כל פקוח נפש. בביאור דברי הראב"ן ראה עוד מה שכתבו הרב אליהו זייני בספרו 'ארץ חמדתנו' (חיפה תשנ"ד) עמ' 132-131, והרב יהודה הרצל הנקין, שו"ת בני בנים ח"ב סימן כ: "שמירת שדות בעיר הסמוכה לספר".

[3] חיים ע' קוליץ, סרבני הגאולה, ירושלים תשמ"ז, עמ' 90; הנ"ל, החוזה מליטא, ירושלים תשנ"א, עמ' 93.

[4] דברים בעל פה מהרב צבי גולדפישר שליט"א.

[5] האדמו"ר מליובביץ', "אם מותר לעזוב שכונה יהודית ולמכור ביתו לעכו"ם", הפרדס שנה מג חוברת ז סימן נט (ניסן תשכ"ט), עמ' 6-5; הרב משה פיינשטיין, "איסור לעזוב שכונה יהודית ולמכור ביתו לעכו"ם", הפרדס שנה מג חוברת ח (סיון תשכ"ט), עמ' 5, ובאגרות משה חושן משפט ח"ב סימן כב.

[6] ראה בהקדמה לספר פאת השולחן מהד' ירושלים תשכ"ח על התחלת ישוב האשכנזים הפרושים, ובאגרות (שם) של מיסדי ישוב הפרושים בצפת, על הצרות, הרעב, רעידת האדמה, המחלות והמגפות שעברו תלמידי הגר"א כשעלו וייסדו את הישוב בארץ; למעשה בלעדם ספק אם היה היום ישוב יהודי גדול בארץ. ולעצם הענין זה מה שהשיב הסטייפלר הגרי"י קנייבסקי זצ"ל בשנת תשי"ז (קריינא דאגרתא, בני ברק תשמ"ו, סימן נד, עמ' עא-עב) לאנשים שרצו לעזוב את מקום מגוריהם מחשש למלחמה שעלולה להתרחש שם: "ידוע לי שמרן החזון איש [שנשאל על כך כמה פעמים בזמן המלחמה העולמית]... לא היה מייעץ לעקור, כי את המחר אי אפשר לידע כלל ואיננו בטוחים בשום מקום. וכל זמן שאין סכנה ממש חס וחלילה במקום, אין לברוח, ובאמת הכל בגזירת ה' יתברך. [והיה משיב]: האדם אינו יכול לברוח מעצמו, המצב שנגזר עליו משמים לא ישתנה על ידי בריחה [זולת במקום ובשעת סכנה ממש שאז הדין הוא להתעסק בהצלתו]. וידוע כי... הרב הגאון ר' מאיר שמחה (האור שמח) היה מייעץ בזמן מלחמת העולם הראשונה לא לעקור אלא להישאר במקום, באומרו: החץ הולך על פי כתובת כמו שנגזר משמים. ובכל זאת מי שמתפחד מאוד אולי אין למונעו [ולא מחשש מלחמה, אלא בשביל העצבים שלו כדי להשקיטם]... הלכה ברורה קשה לומר בכיוצא בזה". ראוי לציין שאין השאלה מתייחסת לארץ ישראל דווקא, ועל כן התשובה היא במישור העקרוני.

[7] בספרי נחלת יעקב עמ' 385-360 נידון הדבר בהרחבה (ראה במיוחד עמ' 365-364; 389-388).

[8] והארכתי בכך בספרי נחלת יעקב ח"ב עמ' 625-611.

[9] מאידך היו שכתבו (שו"ת אבני נזר, או"ח ח"ב סימן תקלה סעיף י; שו"ת מנחת אלעזר ח"ה סימן יב), שהכשר מצוה נקרא דבר שאינו חלק מהמצוה עצמה אלא הכנה למצוה, וייתכן שהמצוה תעשה בלעדיו; אבל כשבלי ההכשר אי אפשר לקיים את המצוה - אין זה הכשר מצוה אלא חלק מחלקי המצוה. לפיכך כשנשבע שלא לעלות לארץ ישראל, העלייה היא תחילת המצוה, כי אי אפשר להגיע לארץ ישראל בלי העלייה, הלוא אפילו אם יפרח באויר הרי זה נכלל בשבועתו.

[10] עי' בפרק "פיקוח נפש בישיבת ארץ ישראל" בספרי הנ"ל (ח"א עמ' 422-392) בו נידון עניין זה בהרחבה הן במצות המלחמה והן במצות הישיבה.

[11]. לדוגמא, אדם שבגלל מצב בריאותו חייב לדור בחוץ לארץ יכול לצאת מהארץ ולדור שם, כי פיקוח נפש של היחיד דוחה מצות ישיבת ארץ ישראל המוטלת עליו כיחיד.

[12] מתוך כך נראה ששני חלקים אלו של המצוה - הכיבוש והישיבה - נמנו כמצוה אחת, למרות שבתורה הם מופיעים כשני ציוויים שונים ("והורשתם", "וישבתם"), וגם במהותם הם שני חיובים שאינם קשורים בהכרח זה בזה (הכיבוש יכול להיות מצוה לעצמה, ומצות הישיבה תיתכן בלא מלחמה, בהתיישבות בה כשהיא שוממה, על סמך קניין או הסכמה) - ללמד שהתנאים ההלכתיים שקיימים במצות הכיבוש קיימים גם במצות הישיבה. מלחמה נעשית על ידי ציבור והיא דוחה פיקוח נפש, וכך גם מצות הישיבה המתקיימת על ידי הציבור דוחה פיקוח נפש.