תרומות על הבאר
(13 אפריל 2021) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין -

חזרה למאמרי המעין

שינוי זהות במקום פיקוח נפש

הרב יחזקאל יעקבסון

שינוי זהות במקום פיקוח נפש

הקדמה

אמירת "גוי אני"

הביאור בדברי הירושלמי

שינוי לבוש בשעת השמד

מקרים מותרים

סיכום חלק מהתשובות שנכתבו בנושא בזמן השואה

סברא מחודשת להקל ולהתיר – לימוד זכות

סיכום

 

הקדמה

בתקופת השואה, בשנות האימה והזעם שעברו על עם ישראל, עמדו היהודים בכל יום ובכל שעה בסכנת נפשות ממש. כבר מתחילה מועטות היו דרכי המילוט ואפשרויות ההצלה שעמדו לפניהם. אכן, ככל שמכונת ההשמדה של הנאצים ימ"ש נעשתה יעילה יותר, וככל שתהליך ההשמדה הנורא הלך וגבר, כך במקביל הלכו ונסגרו בפני היהודי אף דרכי המילוט המועטות הללו.

אחת הדרכים הבודדות שהותירו סיכוי ופתח הצלה (ומסתבר שזו גם היתה הדרך הזמינה והיעילה מכולם) הייתה לנסות להסתתר תחת זהות בדויה, היינו להיראות כגוי ולהשתדל להיטמע בתוך האוכלוסייה הנוצרית. לשם כך היה נחוץ קודם כל לשנות את המראה וההופעה כדי להיראות כגוי "ארי". בדרך כלל, במקביל לשינוי המראה והלבוש, היה צורך גם בשינוי זהות, כולל כמובן הצטיידות בתעודות זהות מזויפות מתאימות או במסמכים אחרים בהם כתוב כי נושאם הינו נוצרי.

דא עקא, אפשרות זאת אינה פשוטה מבחינה הלכתית, שהרי פסק השו"ע (יו"ד סי' קנז סע' ב) "אסור לאדם לומר שהוא גוי כדי שלא יהרגוהו".

שאלה זו היא אחת מן השאלות עליהן נזקקו להשיב הפוסקים בזמן השואה. מן התשובות עולה, כי היו רבנים שהחמירו מאוד בעניין, היו שהקילו יותר, ואחרים חילקו בין המצבים השונים הכרוכים בשינוי הזהות.

במאמר זה נעמוד על מקורה ושורשה של הלכה זו, ונסקור את התשובות השונות שנכתבו בעניין זה. בנוסף, ברצוני להתייחס לנקודה יסודית ועקרונית אשר לענ"ד אמורה להשפיע השפעה מכרעת על פסק ההלכה שלפנינו. ואף שיודע אני שאיני כדאי, איני אלא כדן בקרקע לפני רבותינו.

 

אמירת "גוי אני"

כאמור השו"ע פסק: "אסור לאדם לומר שהוא גוי כדי שלא יהרגוהו".

על פניה נראית הלכה זו תמוהה. הרי מדובר במצב של סכנת נפשות ופיקוח נפש, ועל מצב כזה אמרה תורה "וחי בהם" (ויקרא יח, ה), וכבר נפסקה הלכה (רמב"ם יסודי התורה פ"ה ושו"ע שם) שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש אלא שלוש עבירות החמורות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים; אם כן מה מקום להלכה מחמירה זו?

התשובה פשוטה. האוסרים על יהודי לשנות את זהותו אף במקום סכנה סוברים כי מצב בו יהודי מתכחש לעמו ולדתו נכלל אף הוא באיסור של "עבודה זרה", שלגביו נקבע דין ייהרג ואל יעבור. דבר זה פשוט בסברה, אך מן הרא"ש בפסקיו מוכח כן. וז"ל הרא"ש (עבודה זרה פ"ב סי' ד) בהתייחסו לנאמר בתלמוד הירושלמי 'יכולה האשה להטמין עצמה ולומר גויה היא, והאיש אינו יכול להטמין עצמו':

אין לדקדק מכאן שיהא מותר לישראל לומר גוי הוא כדי שלא יהרגוהו, דודאי כופר בעיקר הוא, דכיון שרוצין להורגו אם לא יהפוך לדתם ויהיה עובד ע"ז כמותם - ודאי כשאומר גוי הוא הודה לדתם וקבל עליו אלוה שלהן.

 

כך גם משמע מתרומת הדשן (סי' קצז) שבסוף תשובתו העוסקת בנושא זה של שינוי זהות כתב: "ולכך צריך לדקדק יפה בדברים הללו שלא יהא נראה כמודה בע"ז, שכל המודה בה כאילו כופר בכל התורה כולה". גם הטור והשו"ע (יו"ד סי קנז) הביאו הלכה זו סמוך לדין שלוש העבירות.

ניתן להוסיף ולומר, כי אף אם אין בדבר זה גדר עבודה זרה ממש, ברור שניתן לכלול אותו בכלל "אביזרייהו דע"ז", וכבר כתבו הפוסקים כי גם על אביזריהו של שלוש העבירות החמורות יהרג ואל יעבור[1].

 

הביאור בדברי הירושלמי

יש מהראשונים שחלקו על פסק זה, והם מסיקים מדברי הירושלמי כי מותר להתחזות לגוי בעת סכנה (לכל הפחות לדעת אמוראים מסויימים). הירושלמי העומד במרכז הדיון בא לבאר משנה בתחילת פרק שני של עבודה זרה. המשנה בעבודה זרה (פ"ב מ"א) אומרת כי לאיש אסור להתייחד עם הגוי מפני חשש שפיכות דמים – שיהרגוהו, ואשה אסורה להתייחד עם הגוי מפני חשש לאיסור עריות:

ולא תתיחד אשה עמהן מפני שחשודין על העריות, ולא יתיחד אדם עמהן מפני שחשודין על שפיכת דמים.

 

נשאלת השאלה מדוע המשנה מבדילה בטעם האיסור להתייחד עם גוי בין האיש והאשה, הרי לכאורה החשש מפני שפיכות דמים דיו לנמק אף את האיסור על האשה להתייחד עם הנכרי?

הירושלמי משיב ע"כ שתי תשובות, אחת בשם רבי מנא ואחת בשם רבי בון. בשם רבי מנא נאמר כי הגוים מעוניינים להשאיר את האשה בחיים בגלל רצונם לבעול אותה, לפיכך היא איננה מצויה בסכנת נפשות אלא אך ורק בסכנת עריות, משא"כ האיש. אך לרבי בון תשובה שונה. לדבריו, האשה היהודיה אינה מצויה בסכנת נפשות, שהרי יכולה היא לומר שהיא נוכריה ותינצל ממוות, אך כמובן שעדיין לא תינצל בכך מאיסור עריות, שהרי אף על פי כן יבעלוה הגויים כרצונם. לעומת זאת האיש היהודי לא יוכל להתחמק מסכנת נפשות אף אם יאמר שהוא נוכרי, שהרי יגלו מיד שהוא מהול. לפיכך כאשר המשנה מתייחסת לאיש היא מציינת שהוא מצוי בסכנת נפשות, ואילו ביחס לאשה המשנה מציינת רק את סכנת העריות.

לכאורה משמע מירושלמי זה שעקרונית מותר להתחזות לגוי, שהרי זהו יתרונה המעשי של האשה. ובאמת אף לאיש הדבר מותר, אלא שמן הסתם לא יצליח בתחבולתו להתחזות לגוי.

אולם הרא"ש הנ"ל שולל את ההבנה הזאת בירושלמי. לדבריו אין זאת הכוונה במאמרו של רבי בון:

וההיא דירושלמי הכי פירושו: ותיפוק ליה משום שפיכות דמים, ומשני מילתא דפסיקא נקט, דאפשר דזימנין דליכא שפיכות דמים אי אמרה גויה אני. ולא שיהא מותר לעשות כן. ולהכי נקט טעמא דעריות, דאפילו אם תאמר גויה היא יבואו עליה.

 

מבאר הרא"ש, שאין כוונת הירושלמי להתיר לאשה לטעון כן, אלא שאם בפועל היא תעבור על ההלכה ותטען כך יכולה היא להינצל ועדיין תימצא בסכנת עריות.

אמנם ראשונים אחרים הסיקו מדברי הירושלמי כי לכל הפחות ישנם אמוראים המתירים להתחזות לגוי בעת סכנה. עיין בתשובת אור זרוע (פסקי עבודה זרה סי' קמג):

ירושלמי, ואין האשה בכלל שפיכות דמים. א"ר מנא תפתר בבריאה, פירוש שיכולה לסבול התשמיש שבאים עליה ואינם הורגין אותה. א"ר בון, אפילו תימר בתשה, פירוש שאינה יכולה לסבול התשמיש, אפילו הכי אין לה לירא משפיכות דמים, למה יכולה היא להטמין עצמה ולומר גויה אני. ואין האיש יכול להטמין עצמו ולומר גוי הוא, פירוש מפני שמילתו מוכחת שהוא יהודי. ובהא פליגי, דרבי מנא סבר אסור לאדם לומר לגוים שהוא גוי כדי להציל עצמו שלא יהרגוהו, ור' בון סבר שמותר.

 

לשיטת האור זרוע שאלה זו תלויה במחלוקת אמוראים בירושלמי. אף ר"י איסרלן בספרו תרומת הדשן (תשובה קצו) סבור כן, אלא שחשש להקל שמא הלכה כדעה האוסרת.

ועיין ביאור הגר"א שם (יו"ד סימן קנז ס"ק ב) שאף הוא כתב כי השאלה שלפנינו תלויה במחלוקת אמוראים בירושלמי. לדבריו הסברו של הרא"ש בירושלמי נראה דחוק.

ייתכן שהחולקים ומתירים להתחזות לגוי סוברים שאין הלכה זו כלולה באביזרייהו דעבודה זרה, כיון שאין הדבר קשור באופן ישיר לגופה של עבודה זרה. אין הדבר דומה למתרפא מעבודה זרה או לנהנה מכלי תשמיש של עבודה זרה הנמצאים בסביבת הע"ז, ומשום כך חלילה מתחזקת האמונה בה. דברים אלו הוגדרו כאביזרייהו, ונאמר בהם יהרג ואל יעבור. אך בנידון דידן ההתחזות לגוי או אמירת "נוכרי אני" אין בה הודאה ישירה לשיטתם, או חיזוק לאמונה בעבודה זרה.

 

שינוי לבוש בשעת השמד

עד עתה עסקנו ביהודי האומר שהוא גוי. מה הדין אם ברצונו של היהודי אך ורק להתלבש ולהתחפש לגוי, בלי לומר בפיו במפורש שהוא גוי?

מחד, כלל גדול הוא שבשעת השמד חייבים למסור את הנפש וליהרג על כל שינוי ממנהג ישראל, אפילו אם מדובר בשינוי קטן בלבושו של היהודי. בלשון חז"ל, "אפילו על ערקתא דמסאנא" (סנהדרין עד, ב). אך מאידך כתבו הראשונים שדין זה חל דווקא כאשר מטרת הגויים במעשה זה לשמד ולהעביר על דת. כך כתב בנמוקי יוסף (בבא קמא פרק הגוזל מ, ב בדפי הרי"ף), וכן כתב מהר"י קולון (שורש פח בשם הגהות סמ"ק).

וז"ל המהרי"ק:

הא דאמרינן אפילו ערקתא דמסאנא אסור וכו', היינו דוקא כשהגוים אומרים לו עשה כך כדי לחלל את השם, אז הוא אסור אפילו בשינוי ערקתא. אבל כדי שלא יהא ניכר שהוא יהודי, כגון ללבוש בגדי נכרי שקורין ראי"י, או להתנהג בדבר שלא יהא ניכר – מותר.

 

כבר בראשית עלית הנאציזם, עם הגזירות הראשונות, נידונה השאלה האם תקופה נוראה זו מוגדרת הלכתית כשעת השמד[2]. מחד, לא הייתה בהיסטוריה של עם ישראל תקופה נוראה ואיומה כתקופה זו, שבה עמד עם ישראל בפני סכנת השמדה ממש ח"ו. אך מאידך, כאשר אנו דנים במשמעותה ההלכתית של "שעת השמד", הרי שנדרש לשם כך רצון ברור ומטרה מוגדרת מצדו של הגוי להעביר את היהודי על דתו.

למעשה אין ספק שבכל התקופה הנוראה הזאת התירו הרבנים כדבר פשוט לחלל שבת ומועד, ולאכול נבלות וטרפות וכדומה, בכל מקום של חשש פיקוח נפש. פסקים אלו לא יתכנו אלא מכוחה של תפיסה בסיסית כי השואה, על כל נוראותיה, אינה מוגדרת הלכתית כשעת השמד. לפיכך בנידון שלפנינו הדבר ברור שאם אדם מישראל נדרש לשנות את מלבושו היהודי ולהינצל בכך, אין לאסור את הדבר מתוקף ההלכה של ערקתא דמסאנא בשעת השמד.

 

מקרים מותרים

בשני מצבים התירו הפוסקים להתחפש לגוי:

         א.         להתלבש כגוי, זאת בלי לומר בפיו שהוא גוי.

         ב.         לומר מילים או משפטים בעלי משמעות כפולה, כאשר הגוי מסיק מכך בטעות שלפניו ניצב גוי, אך היהודי מכוון בדבריו לדבר אחר ולכוונה אחרת.

באמת ניתן לומר כי שני ההיתרים יסודם אחד: היהודי אינו אומר בפיו במפורש שהוא גוי, אלא הסובבים אותו טועים בעצמם.

היתר א - להתלבש כגוי: המקור להיתר זה מצוי במדרש (בראשית רבה פרשה פב). שם מסופר על שני ת"ח ששינו לבושם בשעת השמד, ודנו הפוסקים מה ניתן להסיק מכך:

שני תלמידים משל ר' יהושע שינו עטיפתן בשעת השמד. פגע בהם סרדיוט אחד, אמר להם אם אתם בניה של תורה תנו נפשכם עליה, ואם אין אתם בניה למה אתם נהרגים עליה. אמרו לו, בניה אנו, ועליה אנו נהרגים, אלא שאין דרכו של אדם לאבד את עצמו לדעת.

 

כך פסק בשו"ע (יו"ד סי' קנז):

אבל אם כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי משנה מלבושו בשעת הגזרה, מותר, כיון שאינו אומר שהוא גוי. הגה: ואפילו לובש כלאים. ואף על גב דאסור לומר שהוא גוי, מ"מ יוכל לומר להם לשון דמשתמע לתרי אפין, והגויים יבינו שהוא אומר שהוא גוי, והוא יכוין לדבר אחר. וכן אם יוכל להטעותם, שהם סוברים שהוא גוי, שרי. וכן בדרך זה.

 

ומקורו של סעיף זה בבית יוסף (שם):

ומיהו כתב בנמוקי יוסף בפרק בתרא דקמא (ב"ק מ סוע"א) שאם גזרו שיהרג כל הנקרא בשם יהודי על שאינו עובד ע"ז, וזה כדי שלא יכירוהו משנה מלבושו כמלבושם ובורח, מותר. והביא ראיה מדאמרינן בפרק קונם (נדרים סב, ב) אמר רבא שרי לצורבא מדרבנן למימר עבדא דנורא אנן לא יהיבנא כרגא. ופירשו המפרשים בשם התוספות שאותם שהיו עובדים האש היו פטורים ממכס ומס וכו'. ובמדרש רבה פרשת וישלח (פרשה פב אות ח) איתא שני תלמידים של רבי יהושע שינו עטיפתן בשעת השמד, פגע בהם איסתרטוס משומד, אמר להם, אם בניה של תורה אתם תנו נפשכם עליה. למה שיניתם עטיפתכם, ואם אין בניה אתם וכו'. א"ל בניה אנו, ועליה אנו נהרגים. הרי מבואר, שגם כי רצונם ליהרג בשביל התורה עם כל זה היו משנים מלבושיהם למלבושי נכרי, שמא לא יכירום ולא ימיתום.

 

ומסיים הבית יוסף:

ומבואר הוא דלא מהני שינוי העטיפה אלא לשמא לא ישאלום מאיזה דת הם, אבל אם ישאלום אסור להם לומר שהם גוים, וכדכתב הרא"ש ז"ל. והיינו דאמרו הנך תלמידים, בניה אנו ועליה אנו נהרגים.

 

על פי ביאורו של הבית יוסף, אותם תלמידים עצמם ששינו את לבושם הצהירו כי אילו היו נשאלים במפורש לדתם היו מכריזים על עצמם כיהודים, אע"פ שכתוצאה מכך הם היו נהרגים. זה פשר דבריהם "בניה אנו, ועליה אנו נהרגים". אך כל עוד לא נשאלו על כך בפירוש מותר היה להם להתחפש לגויים.

בספר חסידים סימן קצט כתב וז"ל:

מעשה היה בשעת השמד באחד שהלביש מלבוש נוכרי וברח, כסבורים שהוא נוכרי. ושאל, צריך אני כפרה. אמרו לו כיון שמתחילה חשבת כך היה לך לקנות מלבוש נכרי ולתקנו בחוטים שאינן של פשתן, וצריך כפרה... וכל מי שצריך לילך בדרך צריך שיכין מלבושים בחוטי קנבוס או במשי שלא יהיה שעטנז, שיהיה מזומן לו שיצא לדרך.

 

הרי שהתיר לשנות וללבוש מלבושי נכרי, אך להיזהר מללבוש שעטנז כשאפשר להכין את הבגד מראש.

עוד שם בספר חסידים בסימן ר כתב:

עת לעשות לה' הפרו תורתך. אע"פ שאמרה תורה לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה, אם צרו אויבים על העיר, או אם הולכין בדרך, אם יראו שהן נשים ישכבון, תלכנה במלבושי אנשים, ואף בחרב, כדי שיהיו סבורים שהן אנשים. וכן אם אין עמהם אלא עשרה אנשים תחגורנה חרב, כדי שיהיו סבורים שהן מן אנשים וייראו מפניהם. ומייתי מעשה באשה יפה מאוד שהלכה עם בעלה בדרך, ועשתה משער חבירתה זקן ושמו בפניה, והיו סבורים שהיא איש וניצולה. וכן הבחורים שאין להם זקן ילבשו בגדי נשים להינצל, או לבוש נוכרי, להטעות אויבים, כמו ר' מאיר שהכניס אצבעו האחד בדבר האיסור ואצבע אחר הכניס בפיו[3].

 

ובתרומת הדשן סי' קצו:

שאלה: יש מקומות שגוזרין רשעי האומות שלא יעבור בן ברית בהן, ואשר ימצא - דתו לתופשו על נפשו, רשאי בן ברית להשתנות להתדמות בבגדיו לנכרי, ללכת בגילוי ראש כמו הנכרים כדי שלא יכירוהו, או לאו?

 

בתשובתו מתייחס תרומת הדשן גם לדברי ספר חסידים המתיר, אך כותב:

יראה דצריך לדקדק בדבר... אמנם י"ל דדוקא כדי להבריח המכס אסור, אבל בשביל סכנה כההיא דספר חסידים, וכמו שאלותינו, שרי. אמנם בנידון דידן כדמבואר בשאלתינו צ"ע אי חשיב סכנה, הואיל ומתחילה מכניס את עצמו לכך לעבור דרך אותו מדינה... ותו דיש לחוש בנידון דידן אולי יכירוהו לאחר שעבר מפניהם, וידעו שנתדמה לנוכרי בשביל שלא יכירוהו, ונמצא חילול השם למפרע. ולכך צריך לדקדק יפה בדברים הללו שלא יהא נראה כמודה בע"ז, שכל המודה בה כאילו כופר בכל התורה כולה. הנראה לענ"ד כתבתי.

 

היתר ב - לשון המשתמעת לשני פנים - סוגית עבדא דנורא: ביחס להיתר השני, המתיר להתחמק מסכנה ע"י שימוש בלשון המשתמעת לשני פנים, המקור הוא בגמרא (נדרים סב, ב) המתירה לצורבא מרבנן להתחמק מן המכס בטענת "עבדא דנורא אני". בפירוש סוגיא זו נחלקו הראשונים (רש"י, ר"ן, הרא"ש ותוס' על הדף שם, והרשב"א בחידושיו) בשאלה מהי בדיוק משמעותו של 'עבדא דנורא', האם הוא מטעה אותם עד שהם סוברים שהוא עובד ע"ז ממש - או שמא אף לפי טעותם אינו אלא משרת של כמרים. ועוד, האם הדבר מותר לכל אדם - או שמא לתלמידי חכמים בלבד[4].

אמנם הסוגיא בנדרים עוסקת בשינוי זהות אף למי שאינו נתון בסכנת נפשות אלא עושה זאת לצורך התחמקות ממכס, אך ניתן להסיק בדרך קל וחומר שנתיר דוגמתו במקום סכנה. מאידך, עדיין ניתן לומר כי במקרה של פיקוח נפש נתיר ונקל אף במצבים שדוגמתם נאסרה שם לצורך פטור המכס. לפיכך נראה לענ"ד שדברי הש"ך (יו"ד קצז ס"ק יח) בשם הרש"ל, שרק לתלמיד חכם מותר לומר עבדא דנורא וכדומה ולא לכל אדם, דברים אלו נאמרו ביחס למתחמק ממכס; לעומת זאת, כאשר אנו דנים במקום סכנה אין מקום לחלוקה זאת, ומסתבר שמותר לכל אדם להשתמש בלשון המשתמעת לשני פנים. כך גם מוכח מהרמ"א שם.

הגאון ר' חיים שור ז"ל בספרו תורת חיים על מסכת ע"ז (דף יז) מעיד:

וכבר שמעתי על גדול אחד מהקדמונים, ששאלוהו בשעת הגזירה אם יהודי הוא, והשיב להם 'כן יוד' בלשון אשכנז, כסבורים הם הרשעים שמשיב להם בלשון אשכנז שאינו יהודי וניצל, אבל כוונתו היה בלשון הקודש 'כן יוד', אמת וכנים הדברים שהוא יהודי.

 

סיכום חלק מהתשובות שנכתבו בנושא בזמן השואה

בקובץ סיני (כרך צב חוב' ג-ד) סיכם ד"ר יצחק אבנרי, במאמרו "ספרות ההלכה בימי השואה", את התשובות שנכתבו בנושא בזמנו. נצטט חלק מן המאמר:

הרב שמחה נתן גרינבערג פסק, שאין להחמיר כלפי אלו המתנהגים בצנעה כיהודים ונזהרים מלעבור עבירות, אלא שיש למצוא כלפיהם צד להקל, ושלא להרחיקם. שהרי רבים מהם שוגגים וטועים, בחשבם שלא עשו מאומה כנגד דת ישראל, ועליהם בוודאי יש ללמד זכות ולדונם כאנוסים. לכן אין להרחיקם מכל דבר שבקדושה, והם ראויים להתמנות בקהל ומותר להתחתן עמהם... (שו"ת מקדשי השם סי' צב)

צורה אחרת של הצלה היתה על ידי זיוף תעודות, והשאלה היתה, אם מותר להשתמש בדרכון על שם גוי, כדי שיחשבו כי נוצרי הוא, ובכך יציל נפשו. (שו"ת ממעמקים ח"א סי' טו)

כאן נחלקו הדעות. היו שהחמירו עד כדי איסור מוחלט להשתמש בתעודות נוצריות, והיו שהקלו במקרים מסוימים להשתמש בדרך זו של הצלה. המחמירים דנו לפי חומרת הדין של הכלל "על שלושה דברים ייהרג אדם ואל יעבור, והם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". אם כן, שייכת כאן המצוה של קידוש השם, ואין שום היתר לפי דעה זו לרכוש תעודות נוצריות... (שם)

הרב אשרי, שפסק לאיסור מוחלט, התבסס על דעת הרמב"ם בעניין מצוות קידוש השם, והכלל של "יהרג ואל יעבור". לכן מפליא שבשאלה דומה הוא פסק שאין הדבר דומה להרמב"ם הנ"ל, ונימוקו הוא, כי כאשר יהודי קונה דרכון של גוי הרי הוא עצמו יודע, שהקונה אינו מודה בע"ז, אלא יש כאן רק עצה ותחבולה להינצל, לכן במעשה קניית הדרכון אין שום איסור, ואף להראות הדרכון לאחרים ייתכן שמותר, אם לא יוסיף ויאמר בפה מלא כי גוי הוא. (דברי אפרים, קונטרס מעמק הבכא עמ' 99)

לגבי השאלה, אם מותר להורים להציל את ילדיהם על ידי קניית תעודת לידה נוצרית ומסירת הילדים לכמרים, או לבתי יתומים של גויים, מסתפק הרב אשרי בדין. (שם שאלה ה)

אמנם הדין של "ייהרג ואל יעבור" שייך גם אצל קטנים, אך כשמדובר בילדים קטנים נראית אצל הרב אשרי נטייה להקל, ואינו מחמיר כפי שראינו כמותה לעיל. בשאלה אם מותר ליתן תינוקות לגויים, בהיות חשש שמא לא ישארו ההורים בחיים והתינוק ייטמע ביניהם, ניסה הרב לדון בבעיה אם ספק ע"ז ידחה ודאי נפשות, שהרי בנפשות מקילים, ואם לא ימסרו את הילד לגוי ודאי ייהרג, בעוד שאצל הגוי ייתכן שיישאר בחיים, וגם אפשר יישארו ההורים בחיים ויחזירו את הילד לדת ישראל, וייתכן שאף הגוי עצמו יחזיר את הילד למוסדות יהודיים. (שם)

תשובה מעניינת מאוד, שניתן בה היתר בדרך של הערמה, נידונה בשאלה בדבר יהודי שיש לו שם נכרי, ויש לו דרכון על שמו עוד מלפני המלחמה, ומפני הסכנה היה ברצונו להוסיף בדרכון את האותיות R. K. - ראשי תיבות "רוימיש קאטאליש", שיחשבו עליו שנוצרי הוא. הרב אשרי התיר לכתוב אותם ראשי תיבות, בהסתמכו על אותו רב ששאלוהו בשעת גזירה אם יהודי הוא, והשיב בלשונם Kein Jid, וסבורים היו שהשיב להם בלשון אשכנז שאינו יהודי וניצל, אבל כוונתו היתה בלשון הקדוש 'כן, יהודי'; ולכן פסק כאן הרב, שיכוון היהודי בעת כתיבת האותיות R. K. בדרכון שלו לא למילים 'רוימיש קאטוליש', אלא למילים 'קיין רוימער', כלומר שאינו נוצרי. (שם)

 

סברא מחודשת להקל ולהתיר – לימוד זכות

אכן לעניות דעתי נראה כי בשנות השואה ניתן היה להקל ולהתיר ליהודים היתר רחב וגורף יותר, היינו אף לומר בפירוש שאינם יהודים ואף לומר שהם נוצרים, ואין היתר זה סותר כלל את פסק השו"ע הנ"ל והפוסקים במהלך כל הדורות. כמדומני כי לכל הפחות יש לראות בסברת היתר זה לימוד זכות על כל אותם יהודים אשר מחמת הסכנה שינו את זהותם בשנות השואה.

נקודה יסודית היא העומדת לעניות דעתי ביסוד היתר גורף זה. ההלכה האוסרת לשנות זהות אף במקום סכנה בנויה כאמור על ההכרה כי המושג יהודי ונכרי הם מושגים שמבטאים אמונה, ולפיכך יש כאן הודאה בעבודה זרה או לכל הפחות "אביזרייהו דע"ז", ולכן חובה היא ליהרג ולא לעבור. על כך עמדנו בראשית דברינו. הוכחנו את הדבר מדברי הראשונים, והבהרנו כי הנימוק למסור את הנפש ולא להתכחש ליהדות היא מכח הדין שבעבודה זרה אנו פוסקים יהרג ובל יעבור.

דבר זה היה נכון במהלך כל הדורות, אך לא כן בשואה הנאצית. הגדרת המושג יהודי בשנות היה השואה שונה לחלוטין. בשנים אלו משמעות המושגים "יהודי" או "נוצרי" הייתה הגזע, לא הדת! בסביבה העוינת של אותן שנים, כל המבררים והחוקרים אחר זהותו של אדם לא התעניינו כלל באמונתו, בזיקתו לאמונה היהודית או להבדיל לאמונתו הנוצרית. חוקי ההשמדה והגזע של היטלר והנאצים ימ"ש הגדירו את המושג יהודי כגזע ולא כדת. לעובדה זו השלכות מרחיקות לכת לנושא ההלכתי שאנו דנים בו, שהרי כאמור היסוד ההלכתי לאסור שינוי זהות בנוי דווקא על שאלת האמונה!

ניתן לחדד את הדברים בהתבוננות בשני מצבים הפוכים זה מזה. מחד, יהודי אשר היה מסכים להמיר את דתו, ואף מי שבפועל אכן המיר דתו שנים רבות קודם, אף הוא לא ניצל מתאי הגזים. מאידך גיסא, נוצרי אשר כפר בדת הנוצרית בריש גלי לא היה נתון לשום סכנה או רדיפה כתוצאה מכך. הצורר היטלר ימ"ש רצה לחסל את כל מי ששייך לגזע היהודי, בלי קשר לאמונתו או דבקותו בדתו. הדברים הנוראים הללו נחקקו בתורת הגזע ובחוקי הנאצים הידועים לשמצה. ברור אם כן, כי בשנים הללו כאשר פנו לאדם בשאלה האם יהודי הוא או נוצרי, הרי שזו לא הייתה שאלה המתייחסת לאמונתו של הנשאל - אלא לגזעו. ממילא, גם התשובה של אדם לענין זהותו התייחסה למוצאו וגזעו, ולא לאמונתו בדתו. הוכחנו לעיל כי איסור ההתחזות נובע מאביזרייהו דע"ז ומהזהות הדתית הנובעת מן ההודאה בדתם, וכלשון הרא"ש (עבודה זרה פ"ב סי' ד): "כי ודאי כשאומר גוי הוא הודה לדתם וקיבל עליו אלוה שלהם", ולא זה המצב ששרר בזמן השואה. לפיכך מסתבר כי פסקו של השו"ע לאסור שינוי זהות אף במקום סכנה אינו חל כלל על המציאות אשר שררה בשנים הנוראות הללו.

אמנם ודאי כי בשואה היו גם מצבים בהם היתר זה שהצענו לא חל ולא היה תקף. לדוגמא, מקרים שבהם אדם נדרש לצורך הצלתו לשאת סמלים נוצריים מובהקים כמו צלב וכו', או כאשר הוא חיפש מחסה בתוך כנסייה והוא נדרש לשם כך להוכיח את זיקתו לדת וכד'. כאן בוודאי שבים וחוזרים אנו לאותה מציאות ולאותו פסק יסודי של השו"ע ושל הרמ"א.

 

סיכום

ההלכה ולפיה אסור לאדם מישראל לומר שהוא גוי אף במקום סכנה, הציבה בזמן השואה בעיות קשות בפני יהודים שביקשו מקלט ומסתור. בין הפוסקים באותה תקופה היו שאסרו זאת לחלוטין. ואף המתירים שהתירו הקלו רק במקרים מסויימים ובהגבלות שונות.

במאמר זה, לאחר סקירת ההלכה ומקורותיה, הצעתי שהמציאות המיוחדת של תקופת השואה וגזירותיה יצרה במקביל גם היתר גורף לשינוי הזהות, היתר שאינו עומד בסתירה לפסק השו"ע: כאשר מושגי 'יהודי' ו'גוי' מבטאים אמונה ודת - יש לאדם למסור את הנפש ובלבד שלא לשנות את זהותו כיהודי; אך כשהמושגים האלו מבטאים רק גזע ומוצא - אין סברא להחשיב את האומר 'גוי אנוכי' כמודה בע"ז או באביזריהו. בכך יש לימוד זכות על יהודים רבים וטובים שעשו כן וניצלו, ושבו ובנו את בית ישראל.



[1] עיין באנציקלופדיה התלמודית, ערך אביזריהו כרך א ????

[2] ראה לדוגמא ביחס לגזירה בעניני שחיטה בשו"ת שרידי אש לרבי יחיאל יעקב ויינברג ראש ביהמ"ד לרבנים בברלין, חלק א' עמודים רכב וקעב, ומנגד שם עמודים רלח ושפז.

[3] ועיין עוד בענין זה בספר חסידים רכ-רכא, ובהערת המהדיר שם במקור חסד רכא א.

[4] הרחיב בעניין בעמקות ובבהירות הרב אפרים אשרי בשו"ת ממעמקים חלק ה סי' ג.