תרומות על הבאר
(27 נובמבר 2021) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין -

חזרה למאמרי המעין

הספד על הרב עמיטל זצ"ל ביום השבעה בישיבת הר עציון

הרב מאיר שלזינגר

הספד על הרב עמיטל זצ"ל ביום השבעה בישיבת הר עציון

קשה עלי להספיד את הרב יהודה זצ"ל, אך אין להתעצל בהספדו של חכם, ואין לי להתעצל מלהנחיל לאחרים באופן ברור את ים הרגשות והמחשבות שמציף אותי לאחר פטירתו. קיים פן ייחודי ביחס של חברים לדרך, חברים בלב ונפש, שצריך לתת לו מבע. אתייחס אפוא למה שאני ראיתי וחשתי בשנים הרבות שהלכנו בהם יחד.

אהבתו של רבי יהודה זצ"ל לתורה, לאדם ולארץ ינקה ממקור אחד, מהתייחסות ישירה לרבש"ע. מה שהביאו לעשות וליצור, כל מה שעשה הרב עמיטל בכל שנותיו, הכל ינק מן ההתייחסות הישירה שלו לרבש"ע. למדנו אצלו שקבלת מלכותו של הקב"ה היא קבלת גזרותיו, היא קבלת גזירת השואה, והיא גם קבלת כל אדם שהקב"ה זימנו לידך, כפי שהוא. קבלת מלכותו וגזרותיו של רבש"ע כוללת שהאדם יקבל על עצמו מה שהמציאות שהוא הושם בה דורשת ממנו. זו הסיבה שמיד עם השחרור מהמחנות הדרך של הרב יהודה הובילה אותו לארץ ישראל ולכל מה שהעליה הזאת לארץ תבעה ממנו, לכל המאמץ שזה דרש ממנו כדי לעבור משואה לתקומה.

ידוע שהרב יהודה ראה עולם חרב וידע לראות אחריו עולם בנוי; אבל, והוא הדגיש זאת, הוא ראה עולם בנוי לפני זה שחרב, ואחריו חורבן איום ונורא, ואחריו בניין; אלא שהבניין שהוא בנה היה בניין אחר, זה לא היה קימום של מה שהיה כפי שהיה – אלא שהוא בנה עולם חדש ושונה כשהוא נושא בקרבו את העולם הישן ומכיר בחורבנו, כי עולם חדש כזה הוא מה שהתבקש עתה, זה מה שלדעתו היה נדרש. ר' יהודה חש שהקב"ה הותיר את נשמתו בקרבו על מנת שיעשה בלבו ובמוחו ובכל גופו את מה שה' מצפה ממנו. זה היה המוטו המרכזי של רבי יהודה כל חייו, וכך היה גם בסוף חייו, כאשר הבין שהקב"ה גזר עליו סבל ומחלה ושסופו מתקרב.

אני זוכר את הימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים. שנינו נוסעים ברכב צבאי בחולות האין-סופיים של מרחבי סיני, מיחידה אחת לאחרת, לפגוש את תלמידנו, לעודד ולחזק. חום, אבק, עייפות, קושי. ולפתע הוא אומר לי: "מאיר, אתה יודע, אני ואתה מרכז העולם"! אני מסתכל בו במבט תוהה, והוא מסביר: "מספרים שהגבאי הראשי של השטיבל של גור בוורשה אמר פעם לחברו: יענקל, אני ואתה מרכז העולם. מדוע? עיקר העולם הוא עם ישראל; העיקר בעם ישראל זו עבודת השם; הכי חשובה בחיזוק היהדות היום היא חסידות גור; השטיבל הכי חשוב של גור הוא השטיבל של ורשה; אתה ואני אחראים לשטיבל הזה; הוי אומר: אנחנו מרכז העולם! אין ספק" הוסיף  ר' יהודה "שהמדינה היא כעת מרכז העם היהודי, והיא תלויה ביהדות שיש בה; הציונות הדתית תיבנה מישיבות ההסדר; רבים מתלמידי ישיבות ההסדר נמצאים עכשיו במרחבי סיני, והם זקוקים לנו; אם כן - שנינו מרכז העולם"...

תאמרו רבותי שהוא התבדח; אכן כך. תאמרו שהוא חמד לו לצון – לא ולא. ר' יהודה הבחין בעייפות שלי ואולי בעייפות שלו עצמו, וסיכם בתוככי לבו מה נדרש מאתנו לעשות ומה המשמעות של המעשים שאנו עושים, ורצה לחזק אותי ואת עצמו, וזאת עשה כדרכו הרבה פעמים באמירה מבודחת, שחכמה אמיתית טמונה בה.

הרבה סיפורים לנו מדיונים, מהתמודדות עם בעיות, גם משהות בחיק הטבע, ואף בביקור משותף במוזיאון למדע. סיפורים הנאמרים בעין דומעת ובפה מחייך.

כבר אמרו שהרב יהודה היה 'רבי' גדול, היו לו הכישורים, הידיעות והתכונות הנכונות לסחוף אחריו את כולנו, בדיבור, במעשה, בריקוד; בכל. ואכן חסידים יש לו למכביר, גם חצר מפוארת; אך הוא חפץ בדבר שונה, דיברנו על כך בינינו לא פעם, ובזה הסכמנו מאוד זה עם זה. הוא רצה לבנות אנשים שיכולים להחליט לבד, שיש להם את הכלים הנכונים ברוח ובנפש לקבוע את דרכם. הוא לא רצה לשכפל דמות מסוימת, גם לא זו של עצמו. בנו הרב יואל אמר בשעת ההלוויה "אבא לא רצה ליצור עמיטלים קטנים, אבל נהנה מאוד כאשר ראה את תלמידיו עמיטלים גדולים". 'עמיטלים גדולים' הם אנשים בעלי שאר רוח הקובעים את דרכם שלהם, לא כאלו המחקים אחרים, גם לא את הרב יהודה עצמו.

כולם מדברים על השילובים המיוחדים שהיו בו, אך הרב יהודה לא רקד בגלל שכדאי עכשיו לרקוד ולא שר בגלל שזה יחזק את הרושם החינוכי בשעה מסויימת, למרות שידע שאכן כך הוא. הוא רקד כיון שזאת העת שהוא רוקד, ושר בשעה שאישיותו  אמרה לו לשיר, והוא למד ולימד תורה רחבה ומלאה בגלל שידע שזהו היסוד של היהדות, ומתוך ידיעה ברורה מה משמעותה של תורה, מתוך אהבה אמיתת לתורה. כך יכולתי להביא דוגמאות ללא ספור שחוויתי במשך השנים המרובות, המראות שאצל רבי יהודה קידוש השם או ח"ו חילול השם היוו את המדד העיקרי למה שצריך לעשות.

'גור אריה יהודה' לחם על דעותיו גם מול רבים וטובים, גם כאשר לא היה הדבר מקובל, וגם כשזה לא הביא לו הערכה וחיבה מגורמים רבים. מי שהרגיש שהקב"ה הצילו מהתופת, שהקב"ה נתן לו זכות-שהיא-חובה ללחום על הקמת המדינה, שהקב"ה זיכהו להעמיד דור שלם של תלמידים ברוחו, לא יתקפל כאשר הוא משוכנע באמת שלו. מי שעבר את כל אלה וחי כפי שהוא חי - אף מאמר התקפה שנכתב נגדו ואף יותר מזה לא יזיזנו מעמדתו.

כאמור, הרב יהודה הרגיש המון מחויבות: מחויבות לקב"ה על כך שניצל מהשואה, על שזכה לעלות לארץ ועל שזכה להשתתף בבניינה. כמה פעמים אמר לי ולאחרים: "מי שעבר מה שאני עברתי - איך יתכן שלא יתרגש ושלא יתמלא תודה לרבש"ע על שזכינו במדינת ישראל"! הרב יהודה הרגיש מחויבות עמוקה לנצל את הכוחות העצומים שנתן לו הקב"ה – והוא ידע שיש לו כוחות, והכיר טובה לרבש"ע על כך. הוא הכיר טובה לרבש"ע על שנזדמנו לו אנשים טובים שתמכו לאורך הדרך בכל מה שהוא עשה, והוא גם ידע היטב את העשיה האדירה של מפעל חייו. הוא גם הרגיש מחויבות גדולה על כך שבתור בחור יתום זכה בשנת תש"ז להתחתן עם בת מהאצולה של משפחות מרביצי התורה בישראל, ואף על כך שהרב איסר זלמן מלצר זצ"ל טרח ובא לקיבוץ בארות יצחק כדי לסדר חופה לנכדתו.

ולענין דרישת האמת של רבי יהודה: דווקא בקשת האמת מחייבת נכונות לשינוי בדעה, לחשיבה מחודשת כל הזמן, המבוססת על מחויבות עמוקה לרבש"ע. וכך הוא מזמין בידיעה ברורה את מורנו הרב אהרן שליט"א לכהן בישיבה, ואחרי שנות דור הוא ממנה יחד עם עמיתו הרב ליכטנשטיין, בחייהם, יורשים פעילים לראשות הישיבה, כאלו שאינם 'עמיטלים' דווקא...

לפני למעלה מארבעים שנה נפטר אבי מורי ז"ל, ולאחר זמן קלטתי כי אין לי יותר אבא. לפני למעלה מעשרים שנה נפטרה אמי מורתי, גם היא בכ"ז בתמוז, והבינותי שאין לי אמא; כאשר כבר אי אפשר לומר לא 'אבא' וגם לא 'אמא' זהו מצב חדש לחלוטין. כאשר הלך לבית עולמו מורי ורבי רבן של ישראל הגרש"ז אוירבך זצ"ל התחלתי לקלוט שאין לי רב. עתה כאשר אני נפרד מידיד נפשי ורעי האהוב הרב יהודה אני מתחיל להפנים כי אבד לי החבר, החבר הקרוב. הרבה תודה אני חב לו במישורים רבים. הרבה סייע לי בשעות קשות שעברו עליי. אני מודה לקב"ה שזיכני להיות לו במעט לאחיעזר ואחיסמך בעת האחרונה לצד בני משפחתו, שיכולים להרגיש בבטחה שהם היו לו לר' יהודה עמוד איתן של אמונה ושל עזרה בגוף ובנפש בכל התקופה האחרונה, בהדרכת הרבנית מרים שתח'.

לפני כמה שבועות ראיתי פיסקה מדברי הרב יהודה על פרשת 'בהעלותך', שעסקה בדברי הרמב"ן שחלשה דעתו של אהרן לפי שהנשיאים כבר נדבו את הכל. אמר הרב יהודה: החובה עולה על ההתנדבות. להתנדב זה טוב ויפה וחשוב, אבל העולם בנוי על כך שאנשים ממלאים את חובתם; והוא הסביר שם את הדברים. הרהרתי לעצמי שאכן ההתנדבות יפה היא וראויה גם לפרס; ומילוי החובה גדול ממנה כי הוא בסיס לכל הדברים החיוביים, כפי שלמדתי מדברי ר' יהודה, והוא גם הבסיס היסודי של האישיות החיובית, הבונה; אבל יש דבר נוסף שגדול משניהם: הרגשת מחויבות, שהיא המניע המרכזי של כל דבר טוב. יש אנשים שממלאים את חובתם, אבל אין להם הרגשת מחויבות; אין אתה יכול לבוא אליהם בתביעה, אבל אלו לא יהיו בוני העולם. הרגשת המחויבות היא היא סוד היצירה האנושית.

בביקור הבא אמרתי זאת לרב יהודה. הוא שמע ולא הגיב. אזרתי אומץ, הבטתי בפניו המיוסרים ואמרתי לו: "יהודה, עניין זה של הרגשת המחויבות הוא הרי הסיפור שלך, זהו סיפור חייך"! ואז לפתע לזמן קצר חזר הברק לעיניו, בהרמת הגבות האופיינית שלו, בחצי החיוך בזוית הפה, בהבעת הפנים שהדליקה תמיד את כולנו, והוא השיב לי: "כן, כן". כך אמר, ושוב כבה מאור הפנים.

ביום המר והנמהר, ביום שישי שעבר, יום הזיכרון לאמי ז"ל, עברתי לפני התיבה ביישוב קשת שבגולן. הנייד שלי היה מושקט. באמצע התפילה הטלפון רוטט. ליבי רטט איתו. אני מדפדף בסידור, עיניי רפרפו בלי משים ב"פסוקים לשמות אנשים" שאחרי שמונה עשרה, והעיניים נתקלו במקרה או שלא במקרה בשם יהודה, שפסוקו הוא: "ה' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה"; הוי כמה מתאים! לאחר התפילה קראתי את המסרון שהגיע אלי. אשר יגורתי היה בו: הרבנית מרים ביקשה להודיע לי ש"הרב יהודה השיב את נשמתו לבוראו".

"הרב יהודה השיב את נשמתו"? הרי כל בוקר אנו אומרים "שאתה עתיד ליטלה ממני"; רבון כל המעשים אדון כל הנשמות הוא זה שנוטל את נשמתו של האדם - מה פירושו של דבר שהוא השיב את נשמתו? רבותי, אדם יכול לתת חפץ לחברו ולומר לו שברגע שירצה הוא יטול אותו חזרה. המשתמש עושה בחפץ מה שלבו חָפץ; אין כל קשר בין המעשים שהוא עושה לנותן, והוא רק יודע שהנותן יקח את החפץ מתי שיקח. אכן, ישנם העושים כך גם עם נשמתם ועם רוחם. אבל מי שחי כל הזמן בידיעה שהנשמה שבו, שהכוחות שלו, שכל ה'יש' שסביבו, ניתנו לו על מנת שיעשה בהם את הטוב והנכון; מי שמול עיניו עומד תמיד כבוד שמים – אזי ביום פקודה הוא משיב לבוראו את נשמתו, ובכך הוא מסיים את מלאכתו. אכן, הרב יהודה עמיטל השיב את נשמתו לבוראו.

בשעת הפרידה אנו אומרים "תהא נשמתו צרורה בצרור החיים". כאשר נפעל אנחנו כולנו תמיד בהרגשת מחויבות אמיתית לבורא עולם, אז תהיה נשמתו של ראש הישיבה צרורה ודבוקה בצרור החיים שלנו כאן, וגם בצרור החיים בעלמא דקשוט בו נמצאת נשמתו עתה.

תהיה נשמתו של הרב ר' יהודה צרורה בצרור כל החיים. אמן.