המעין -

חזרה למאמרי המעין

הפולמוס אודות כשרותו של דג החרב

הרב ד"ר ארי צבי זיבוטפסקי

הפולמוס אודות כשרותו של דג החרב

הקדמה

תיאור דג החרב

עקרונות כלליים בכשרות הדג

הגדרת הקשקשים

כשרותו של דג החרב עד לפני כשישים שנה

הטלת ספק בכשרותו של דג החרב

סיכום

הקדמה*

מאז קביעתו של רבי חיים בן ישראל בנבנישתי זצ"ל בעל הכנסת הגדולה לפני כשלוש מאות וחמישים שנה כי "הדג בעל החרב" כלשונו מותר באכילה, וכמעט עד דורנו, כל הפוסקים התירו באופן גורף את אכילתם של הסוגים השונים של "דג החרב". הראשון שערער על פסיקה זו, למיטב ידיעתי, היה הרב פרופ' משה דוד טנדלר שליט"א מארה"ב, חתנו של הרב משה פיינשטיין זצ"ל, בצעירותו, בשנת תשי"א. ההתנגדות שלו להיתר אכילת הדג הצליחה מעל המשוער: בעשרות השנים האחרונות נחשב הדג בארה"ב וברוב הארצות האחרות כסמל למאכל טרף, כמעט כמו חזיר. המערכה המוצלחת של הרב טנדלר, ששינתה את המסורת ההלכתית עתיקת היומין, כללה בתחילת דרכה ויכוח מתמשך עם הרבנות הראשית לישראל, ובראש ובראשונה עם הרב הראשי הרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל[1].

למרות ששני סימני הכשרות העיקריים של הדג – סנפיר וקשקשת – מפורשים בתורה, ונראה שהם סימנים ברורים-יחסית, ההגדרה המדויקת של סימנים אלו, וזיהויו של דג ספציפי ככשר או לא, גרמו למחלוקות רבות במהלך השנים. גם הידע המדעי המתקדם בכל התחומים ובכללם בתחום הזואולוגיה משפיע על הבנת המציאות ועל פסיקת ההלכה, והדבר הזה נכון גם לגבי דג החרב. אמנם המידע שיש לנו לגבי דגי החרב מועט יותר מאשר הידע שיש לנו לגבי הרבה דגים אחרים, מפני שקשה מאוד לגדל את דגי החרב בשבי בגלל גודלם ומהירותם (ומסיבות נוספות), ולא ניתן לערוך בהם מחקרים מקיפים ויסודיים כפי שניתן לעשות בדגים אחרים.

מאמר זה אינו מתיימר לפסוק הלכה בדבר כשרותו של דג החרב, אלא לאסוף ולנתח את המקורות ההלכתיים והמציאותיים הקשורים לכשרותו של דג זה, ואת ההתייחסות אליהם לאורך הדורות עד ימינו.

תיאור דג החרב

דג החרב Swordfish; Xiphias gladius)) נפוץ בכל סוגי הימים והאוקיינוסים מקו של חמישים מעלות צפון ועד עשרים וחמש מעלות דרום, וזה כולל גם את הים התיכון והים השחור. זהו דג גדול: משקלו כשהוא ניצוד נע בדרך כלל סביב ל-100 ק"ג, אך הוא יכול להגיע עד לאורך של 4.5 מ' ולמשקל של 550 ק"ג. הוא שחיין מהיר מאוד (דג החרב מסוגל לשחות מרחקים קצרים במהירות הגבוהה מ-100 קמ"ש!). הוא שייך למשפחת דגים שמכונה בילפיש (billfish) שיש להם לסת עליונה צרה וארוכה, אך הוא שונה מדגי הבילפיש האחרים בכך שאצלו הלסת העליונה מסתיימת בכעין חרב שטוחה וארוכה שעשויה להגיע עד לשליש אורך גופו, כאשר אצל האחרים מדובר על בליטה מעוגלת וקצרה יותר. דג החרב ניזון מטרף של דגים אחרים, אך בחרב שלו הוא משתמש בדרך כלל רק להגנה ולא לציד. הוא נחשב דג מאכל חשוב, ועשרות אלפי טונות ממנו ניצודים כל שנה.

דג החרב Swordfish

עקרונות כלליים בכשרות הדג

התורה (ויקרא יא, ט-י; דברים יד, ט-י) התירה אכילת בעלי חיים ימיים שיש להם סנפיר וקשקשת (קשקשים). להלכה נקבע שכלל זה נוגע אך ורק לדגים, ולא ליצורי ים אחרים[2]. כמו כן נקבע שמספיק שיהיה לדג סנפיר אחד וקשקש אחד בכדי להכשירו[3], בתנאי שיהיה אפשר להבחין בהם בלי אמצעי עזר[4]. אפילו קשקשים קטנים או דקים מאוד נחשבים ככשרים כל עוד אפשר לגרום להם להיראות באיזה שהוא אופן, כולל בעזרת שפשופם במטלית, שרייתם במים, או החזקתם כנגד אור השמש[5].

אמנם למרות שנראה שהתורה מציינת שתי תכונות זיהוי עצמאיות לכאורה, סנפיר וקשקשת, מסורת חז"ל קובעת שלכל דג שיש קשקשת יש גם סנפיר, אך לא לכל דג שיש סנפיר יש בהכרח קשקשת[6]. וז"ל הגמ' בנידה נא, ב: "מכדי אנן אקשקשת סמכינן, סנפיר דכתב רחמנא למה לי? אי לא כתב רחמנא סנפיר הוה אמינא מאי קשקשת דכתיב - סנפיר, ואפילו דג טמא, כתב רחמנא סנפיר וקשקשת. והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת, מנלן דקשקשת לבושא הוא? דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש. ולכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר! א"ר אבהו, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, יגדיל תורה ויאדיר". לכן, אם יימצא דג שיש לו קשקשת אפשר להכריע שהוא כשר לאכילה, ובכך למעשה נותר בעצם רק סימן אחד כדי להחליט בעזרתו על דג ככשר. חז"ל תיארו גם סימני משנה העוזרים בזיהוי כשרות הדג, הקשורים במבנה הראש, עמוד השדרה, הזנב וצורת הרבייה, אך הם אינם רלוונטיים לדג שיש לו בוודאות סנפיר וקשקשת. לכן הקריטריון הראשי בשאלת כשרות הדג נותר הקשקשת; לצורך זה צריך להגדיר את קשקשי הדג בבירור, גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה מדעית.

הגדרת הקשקשים

הקשקשים יכולים להיות עבים או דקים, גדולים או קטנים, מכסים את רוב הגוף או רק חלק קטן ממנו. בדרך כלל הקשקשים מסודרים אחד על גבי השני באופן כזה שכשנעביר את ידנו על הדג מכיוון ראשו לכיוון זנבו המעבר יהיה חלק, אך כשנעביר את היד הפוך, מאחור קדימה, יורגשו הקשקשים, ואולי אפילו יתלשו ממקומם; לדעת התוספות (חולין כג, א) והחתם סופר (נידה נא, א) יכול להיות שקיימת חובה שהקשקשים יורגשו באופן הזה כדי שהדג יוגדר כטהור.

המדענים מחלקים את סוגי הקשקשים לארבע קבוצות עיקריות[7]: Placoid, ,Cosmoid Ganoid, והזוג Cycloid (המעוגלים יותר) ו- Ctenoid ('מסרקיים', עם שפה משוננת) שהם בדרך כלל הקשקשים הכשרים. אין צורך להיכנס לפרטים המדויקים של החלוקה לקבוצות, מפני שההגדרה ההלכתית לקשקשים אינה מתאימה במדויק לחלוקה המדעית שלהם. למעשה לרוב הדגים יש איזה שהוא סוג של קשקשת, אך לכמה זני דגים (כגון שפמנון -family Ictaluridae) אין קשקשים כלל.

מהי א"כ ההגדרה ההלכתית של "קשקשת"? ע"פ התיאור של שריונו של גולית (שמ"א יז, ה) מסיקה הגמרא (נידה שם וחולין סו, ב) שקשקשים הם סוג של "לבוש". המשנה (חולין פ"ג מ"ז, בבלי נט, א) מגדירה שקשקשת היא חלקים "הקבועין בו", כלומר שהם מחוברים לגופו של הדג. בנוסף, כדי שקשקשים יחשבו ככשרים הלכתית צריך שיהיה אפשר לקלף אותם מעורו של הדג בלי לקרוע את העור. דרישה זו מופיעה מפורש לראשונה בפירושו של הרמב"ן על התורה (ויקרא יא, ט), כי התוספתא והגמרא מציינים שהקשקשת היא כמו לבוש, זאת אומרת שאפשר להוריד אותם כמו בגד, וכשאונקלוס מתרגם את המילה קשקשת הוא משתמש במילה "קלפין", שפירושו הוא כמו קליפה של פרי או של עץ. בצורה דומה, בעל ה"תפארת ישראל" (חולין פ"ג מט"ו) מסיק שיש צורך באפשרות קילוף של הקשקשת בלי לפגוע בעור הדג מכך שבמשנה כתוב שהקשקשים "קבועין" בדג, והכוונה שהם מחוברים לגופו של הדג - אך אינם חלק ממנו. בטור לא מפורש התנאי שאפשר יהיה לקלף את הקשקשים אלא רק בב"י, אך המחבר לא העתיק תנאי זה לשולחן ערוך, ורק הרמ"א מוסיף "ודוקא שהם נקלפים ביד או בכלי"[8].

גם הרמב"ם אינו כולל את התנאי הנ"ל בהלכות מאכלות אסורות (פ"א הכ"ד), אך המגיד משנה (ד"ה ובדגים) מנסה להוכיח שגם על פי לשון הרמב"ם הדבר נחוץ. הגר"א בביאורו לשו"ע (יו"ד סי' פג ס"ק א) מציין שהתנאי שתהיה אפשרות לקילוף הקשקשים מקורו בתוספתא (חולין פ"ג) שמסבירה שקשקשת פירושו לבוש, וכבגמ' הנ"ל. הנודע ביהודה (בשו"ת מהדו"ת יו"ד סי' כח) כותב שאילולא היה זה הרמב"ן בעצמו ש"חידש" את הדין הזה הוא היה מתנגד לו, משום שתנאי הקילוף אינו מופיע בשום מקום בבבלי, בירושלמי או בתורת כהנים, ובחלק ממקורות אלה משמע דווקא ההיפך (כמו למשל בעבודה זרה לט, א). תלמידו ר' אלעזר פלקלס בעל התשובה מאהבה (ח"ג סי' שכט) טוען שמתרגום יונתן (ויקרא יג, ב) מתעורר ספק אם הפירוש שלומד הרמב"ן מתרגום אונקלוס 'קלפין' לקשקשת הוא הפירוש הנכון. בשו"ת הר המור (סי' יב) מסביר כי לדעתו התנאי שדורש הרמב"ן הוא שיהיה לקשקשת צד אחד רָפוי, שאינו מחובר לגוף בכל היקפו, אך המהרש"ם (ח"ד סי' צד) חולק על מסקנה זו. אולם למעשה בספר זבחי צדק (יו"ד סי' פג סע' ב) מעיד כי בדורו לא היה אף פוסק שערער על הקביעה כי יש צורך באפשרות קילוף הקשקשים כדי להגדיר את הדג ככשר.

שני כללים נוספים הקשורים לקשקשים קשורים לזמן המדויק שבו צריך שלדגים יהיו קשקשים כדי להכשירם לאכילה. הכלל הראשון מורה שכאשר לדג יש קשקשים כשהוא נמצא במים הוא נחשב כשר גם אם הוא משיר את אותם קשקשים בשעת הוצאתו מן המים; הגמרא (ע"ז לט, א) אף מביאה דוגמאות למיני דגים שכשמוציאים אותם מן הים הם מאבדים את קשקשיהם, על אף שהיו להם קשקשים בתוך המים[9]. הכלל השני קובע שאפילו דג שאין לו קשקשים בצעירותו אך בהמשך חייו הם יצמחו - כשר[10].

אולם לא מוזכר בגמ' בפירוש מה דינו של דג שבצעירותו יש לו קשקשים והוא מאבד אותם בהתבגרותו, לפני שהוצא מן המים. התוספתא שם והשולחן ערוך (יו"ד סי' פג סע' ב) מציינים בענין הקשקשים שדג "שהיה לו בעודו במים והשירן מיד בעלותו ליבשה מותר". מכאן ניתן היה להסיק שדג שמאבד את קשקשיו יהיה כשר רק כשיש לו קשקשת בכל זמן שהותו במים אפילו אם השיר אותם בזמן שהוציאו אותו מן המים, אך אם איבד אותם כשהוא עדיין במים אינו כשר. אולם המסקנה הזאת נראית בעייתית מאוד: מדוע שזה יהיה שונה מהמקרה הקודם שמובא בגמרא שם, לגבי דג שנולד ללא קשקשת אך היא צמחה בהמשך חייו? בשני המקרים לדג יש קשקשת כשרה רק בחלק מזמן שהותו במים! בנוסף לכך, קביעה כזו תיצור מצב בלתי מתקבל על הדעת, שבו אין שום דרך לקבוע האם דג כלשהו כשר או לא, כי לעולם אי אפשר יהיה לדעת אם דג שנידוג עם קשקשת לא היה מאבד את קשקשיו בהמשך חייו עוד בזמן שהותו במים! וקשה מאוד להניח שיהיה דג שהוא כשר רק חלק מחייו ומאבד את כשרותו יחד עם איבוד קשקשיו - כך סבר גם החתם סופר (שו"ת חיו"ד סי' עד), וכן כתבו לי להלכה בשנת תשס"ב הרב אביגדור נבנצאל והרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א[11]! לסיכום, בכדי שדג יהיה כשר חובה שיהיה לו בזמן כלשהו בחייו קשקשים הניתנים לקילוף מבלי שהסרתם תגרום נזק לעור הדג.

כלל הלכתי נוסף הוא המסורת. כידוע, עופות נחשבים כשרים אם יש מסורת המעידה על כשרותם. האם גם בדגים הכלל הזה קיים? למשל, אם בקהילות מסויימות אוכלים דגי חרב, האם זו ראייה מספקת על מנת לקבוע שהוא כשר, גם אם אין לאותו הדג סימני כשרות ברורים? הדעה הרווחת בפוסקים היא שבשונה מהמצב לגבי כשרות העופות - מסורת אינה יכולה להכשיר או לפסול דגים באכילה, וחובה על הפוסק לבחון ולבדוק האם הדג שעליו נשאל מתאים לכללי הכשרות[12]. אך אין הכוונה שאין למסורת שום חשיבות בענייני כשרות דגים, הרי הבסיס לסימנים עצמם נטוע במסורת שבעל פה. התוספות (נידה נא, ב ד"ה ולכתוב) מעיר שהפירוש למילה 'קשקשת' מבוסס על מסורת, ומסורות בדוקות חשובות לקביעת ההלכה (כפי שנראה להלן). ברור אם כן לענייננו שכל הפוסקים הדנים בכשרותו של דג החרב חייבים להתייחס לדעתו של בעל הכנסת הגדולה שהכשיר את הדג.

כשרותו של דג החרב עד לפני כשישים שנה

כאמור, מקורות הלכתיים רבים קבעו שדג החרב כשר, המפורסם והקדום בהם הוא ספר כנסת הגדולה, שמעיד שהמנהג לאכול את הדג הזה ואף מאשר את המנהג. וז"ל: "מנהג פשוט בכל ישראל לאכול דג בעל החרב הנקרא בלעז 'פישי אישפאדה'[13], אף על פי שאין לו קשקשת, מפני שאומרים שבשעה שעולָה מן הים מחמת כעסה מתנועעת ומשלכת קשקשותיה, ואולי אחד מן המינים שהוזכרו בברייתא הוא שיש לו עכשיו ועתיד להשירן כשעולה מן הים"[14]. והוא מספר שסבו[15] אישר את ההנחה הזו בעזרת ניסוי: הוא לקח חתיכת בד שחור ושם אותו בתוך רשת הדייגים בה דגו דג כזה, "ואחר שצדוהו הסיר הבגד השחור ומצאו מלא קשקשים"[16]. לכן על אף שדג החרב שהובא אל היבשה נראה חסר קשקשים, הוא כשר מפני שהיה לו קשקשת בזמן שהיה במים. לקביעה הזו הסכימו בעל הפרי מגדים (שפתי דעת סי' פג ס"ק ב), עיקרי הד"ט לרבי דניאל טירני מפירינצי, החיד"א (מחזיק ברכה שם ס"ק ג), ר' יהודה אלי בעל 'קמח סולת' (סלוניקי תקנ"ח), זבחי צדק (שם ס"ק ג), דרכי תשובה (שם ס"ק יז), כף החיים (שם ס"ק ט) ועוד. גם בילקוט מעם לועז נכתב באופן דומה: "ומן הטעם הזה אנו רגילים לאכול את הדג הנקרא פישי איספאדה ואנו קורים לו פיסיו, אע"פ שאין רואים שום קשקשת ביבשה". הוא ממשיך ומסביר שכשדג החרב נאבק בדייגים בזמן הוצאתו מן הים הוא מאבד את קשקשיו, וסומך בכך על הניסוי של סבו של הכנסת הגדולה, רבי משה בנבנישתי. כל אחד מהפוסקים הנ"ל אישר גם שההיתר רווח למעשה בזמנו במקומו.

בשנת תרצ"ג, תחת נשיאותו של רבי אליעזר סילבר (נפטר בתשכ"ח), פירסמה אגודת הרבנים של ארה"ב וקנדה את רשימת הדגים הכשרים, שבה נכלל דג החרב (swordfish, ונרשם גם שמו המדעי - Xiphias gladius)[17]. רשימה מעודכנת, בעקבות כמה השגות שהועלו מארגון הכשרות המתחרה 'או קיי', הודפסה שוב בשנת תרצ"ה, וגם בה נכלל דג החרב בין הדגים הכשרים[18]. המומחים של 'או קיי' (O.K. Laboratories) תקפו במדריך הכשרות שלהם שנדפס בקיץ תרצ"ה (יולי-אוגוסט 1935, עמ' 28-29) כמה פרטים ברשימת אגודת הרבנים הנ"ל, אולם גם הם לא התנגדו לכשרותו של דג החרב.

הטלת ספק בכשרותו של דג החרב

התיעוד הראשון שאני מכיר שבו אוסרים את אכילתו של דג החרב הופיע בשנת תשי"א. ברשימת הדגים הכשרים שהכין הרב ד"ר משה דוד טנדלר חתנו של הגר"מ פיינשטיין עבור ארגון הכשרות 'אוֹ יוּ' (O.U.) הוא כלל את דג החרב ברשימת הדגים שאינם כשרים. כמה שנים אחר כך, בחודש מרחשון של שנת תשכ"ב, הרב איסר יהודה אונטרמן[19] כתב תשובה שבה התיר את דג החרב[20]. הרב טנדלר שכנראה נודע לו על התשובה הזו שלח מכתב לרב אונטרמן ובו חזר על עמדתו הפוסלת את דג החרב, והחלה מחלוקת גדולה שנמשכה כמה שנים על גבי ספרי שו"ת ובעיקר בכתבי העת ההלכתיים בישראל ובארה"ב ('סיני', 'המאור', 'הפרדס' ועוד).

ברשימה המקורית של ה-'או יו' הרב טנדלר אוסר את אכילת דג חרב בלא לציין לכך נימוק, ואין בפנינו את נוסח המכתב הראשון שכתב הרב טנדלר לרב אונטרמן, אך מתוך תשובתו של הרב אונטרמן לרב טנדלר[21] אפשר להבין מה היתה דעתו. בשנת תשכ"ו כתב הרב שמעון אפרתי מירושלים, ראש מחלקת הכשרות של הרבנות הראשית לישראל, מאמר ב'הפרדס' שבו הסביר מדוע דג החרב כשר, וכתגובה לכך השיב לו הרב טנדלר בגליון הבא של 'הפרדס' והסביר את שיטתו[22]. בתשובה המקורית הרב אונטרמן מבסס את היתרו על שלוש נקודות: א. פסיקת הכנסת הגדולה ושאר הפוסקים שנשענו עליו. ב. זיהויו של הדג באנציקלופדיה התלמודית בערך "דגים"[23]. ג. האנציקלופדיה בריטניקה שקובעת שדג החרב שייך למשפחת הדגים 'מקרל', משפחה הידועה ככשרה[24]. מאוחר יותר הרב אונטרמן הוסיף גם טעם רביעי, שכשם שעופות הם בחזקת כשרים בהתחשב במסורת המועברת מדור לדור, כך הוא הדין גם בדגים. הרב טנדלר השיב לו שהדג שהותר על ידי הכנסת הגדולה לא היה דג החרב כי אם כנראה דג המפרשׂן; לדבריו המפרשן הותר באכילה על ידי כל הפוסקים המצויינים לעיל, מפני שעל אף שבצעירתו אין לדג קשקשים הם גדלים בהמשך חייו[25]. לגבי הנושא השני טען הרב טנדלר כי הוא אישית בחן דג חרב תחת מיקרוסקופ ולא מצא לדג קשקשים. זו הסיבה שהוא הסיק שדג החרב אינו כשר, ובוודאי שאינו הדג שהתיר בעל הכנסת הגדולה.

דג המפרשׂן Sailfish

בתגובה כתב הרב אונטרמן שהיתרם של בעל הכנסת הגדולה והפוסקים שקבלו את דבריו מתייחס לדג שמאבד את קשקשיו בהוצאתו מן המים, ולא לדג שמגדל קשקשים בבגרותו, ולכן התיאור אינו מתאים למפרשן. ולגבי העובדה שהרב טנדלר לא מצא בדג החרב קשקשים משיב הרב אונטרמן שזה אינו מפתיע כלל, שהרי הכנסת הגדולה בעצמו מסביר שהדג משיל אותם כבר במים[26]. מלבד זאת, טען הרב אונטרמן, שמנהג אכילתו של הדג שעליו מדובר היה נפוץ מאוד במשך דורות רבים, וסביר הרבה יותר שבעל הכנסת הגדולה מתכוון לדג החרב, הנמצא בשפע בשוקי הדגים, ולא למפרשן, שאינו נפוץ במיוחד ובוודאי שלא בים התיכון (עובדה שנכונה גם כיום). הרב אונטרמן מסכם וקובע שהדג שעליו דיבר בעל הכנסת הגדולה הוא אכן דג החרב, ולדגי החרב יש קשקשים כשרים כשהם בים.

בעקבות המחלוקת בין שני הרבנים נדרש לשאלה זו גם הרב טְכוּרְש חבר מועצת הרבנות הראשית וראש מחלקת הכשרות של הרבנות בתל אביב, והיא נידונה יחד עם עוד כמה סוגיות בענייני כשרות במאמרו "הכשרות במדינה להלכה ולמעשה"[27]. במאמר נאמר תחילה שישנה מחלוקת בנושא, ולאחר מכן מסוכמים דבריו של הרב אונטרמן בשתי פסקאות, ונאמר ש"מכל הנ"ל מתברר שיש להתיר את הדג הזה". והכותב שם ממשיך: "אולם חולק על מהות קביעת הדג מדען גדול ואחד המומחים בזיהוי הדגים, "איכטולוגיה" [= ichthyology, מדע חקר הדגים], הרב משה טנדלר", ומביא את דעתו כי יש בעצם שני סוגי דגי חרב, דג המפרשן הכשר ודג החרב שאינו כשר, ושבעל הכנסת הגדולה מתכוון בדבריו למפרשן. לבסוף כותב המאמר מסכם "והדבר צריך הכרע, וכדאי להיזהר מלאכול דג זה, המיובא כאן לארץ בכמות ניכרת"[28].

בערך באותו הזמן אסר גם הרב אליעזר יהודה וולדנברג את דג החרב[29]. הוא טען שבעל הכנסת הגדולה לא התכוון בדבריו לדג החרב שלנו: א. משמע מדבריו של הכנסת הגדולה שמדובר על דג קטן, ואילו דגי חרב יכולים לגדול למימדי ענק, מעל ל-500 קילוגרם. ב. בעל הכנסת הגדולה כותב על הניסוי שנערך בעזרת בד שחור שהושם בתוך רשת דייגים, ולאחר הוצאת הדג נראו עליו קשקשים. מקרה כזה לא יכול היה לקרות לדג חרב, שלכולי עלמא בבגרותו הוא חסר קשקשים. ג. בדבריו מציין בעל הכנסת הגדולה שמצא סימנים על גופו של הדג שמהם נפלו הקשקשים, אך בדג החרב אין סימנים כאלו.

הציץ אליעזר ממשיך וכותב שישנם פוסקים (כוונתו כמובן לרב אונטרמן) הרוצים להתיר את דג החרב מפני שהוא "ממשפחת" המרלינים, משפחת דגים שכוללת בתוכה דגים כשרים רבים, אך לדעתו אין ביכולתו של פוסק להתיר דג באכילה מפני שקבוצה כזאת או אחרת של מדענים כללו אותו בקטגוריה מסויימת שכלולים בה גם דגים כשרים. הציץ אליעזר מציע אף הוא שהכנסת הגדולה התכוון למפרשן, דג שלכאורה כשר, יש לו חרב בחרטומו וקשקשים גדולים ומחוברים לגופו לאורך כל חייו, ורבים מהם נופלים ברגע שמוציאם אותו מן המים. הוא מעיר שהקהילה המדעית עדיין אינה בטוחה לגבי עובדת הימצאות קשקשים על דג החרב[30].

הרב מאיר אמסל, עורך כתב העת 'המאור' שהופיע בארה"ב, כתשובה לעדות של רב אחד שדג ה'סוורדפיש' כשר, כתב הוכחה חדשה נגד כשרותו: זהו דג טורף, וכל הדגים הטורפים אינם כשרים, כמו שנפסק לגבי עופות[31]. לאחר כמה חודשים כתב הרב שמחה בונם דוד סופר מירושלים[32] שאין זה נכון שככלל דגים טורפים אינם כשרים, והרי הגמ' בע"ז ד, א מעידה שדגים שבים 'כל הגדול מחברו בולע את חברו'[33]. בכל זאת קבע הרב סופר שלדג החרב שלנו אין קשקשים שתואמים את תיאורו של הכנסת הגדולה, ועל פי הידוע אין לו קשקשים בבגרותו כלל, והקשקשים שנמצאים בקטנותו אינם נחשבים 'קשקשים', ולכן דג החרב אינו כשר. בהערה בהמשך הגליון מודה העורך הרב אמסל שהוא טעה לגבי קביעתו שדגים טורפים אינם כשרים, אך הוא חוזר שוב על שלושת הנקודות הבסיסיות שהעלה: א. הדג שעליו מדובר בדברי הכנסת הגדולה אינו דג החרב. ב. האנציקלופדיה התלמודית טעתה בהגדרתה את דג החרב ככשר. ג. לדג החרב שלנו אין קשקשים ולכן אינו כשר.

בגליון מאוחר יותר של המאור[34] הרב שמואל טוביה שטרן ממיאמי שבפלורידה טוען שמדענים מקומיים הודיעו לו שלדג החרב יש אכן קשקשים אם כי קטנים מאוד, אך למעשה הוא נשאר בספק. לאחר ארבע שנים, בשנת תשכ"ז (המאור טבת-שבט תשכ"ז שנה יט קונטרס ג [קסו] עמ' 18-19) כותב שוב הרב אמסל בתשובה לרב אחד מניו יורק שדג החרב שלנו אינו כשר, והרבה דגים מכונים 'דג החרב' ולאחד מהם בוודאי התכווין הכנה"ג ולא לדג החרב הידוע. הוא מביא קטעים ממכתב שקיבל 'מהמשרד הממשלתי לעניני דגים וחיות' בארה"ב ובו מתואר דג החרב כדג ללא קשקשים, שבצעירותו יש לו כעין בליטות הדבוקות לגופו שאינן נוגעות זו בזו, שכאשר הוא גדל הן נעלמות מעורו. והוא מסיים ש"מה שהדפיס 'הפרדס' מאיזה חולם חלום מ'הרבנות הראשית' מא"י להתיר דג זה, הינם סתם דברים בטלים ומבוטלים, כותבים ומפרסמים כאן להתיר שרצים ח"ו ללא כל אחריות לטהרתן של ישראל". הוא מתכווין למאמר של הרב אפרתי ראש מחלקת הכשרות של הרבנות הראשית לישראל[35] שהביא את דעת הרב אונטרמן ואת פסיקת הרבנות הראשית בירושלים בניגוד לדעת הרב משה טנדלר. לגבי דעת הרב טנדלר שהדג שאליו מתכוון הכנסת הגדולה אינו דג החרב אלא דג המפרשן, טוען הרב אפרתי ש"הרי הדג שמציע כב' בתור דג כשר דהיינו סיילפיש הנהו דג שאינו מצוי בשוק לקנותו, וממילא לא רגילים לאכול אותו, וכי על זה יתכנו דברי כנה"ג שמנהג פשוט בכל ישראל לאכול"? הרב אפרתי מביא גם את דעת של פרופ' שטייניץ מהמחלקה לזואולוגיה של האוניברסיטה העברית שלדג החרב יש קשקשים בקטנותו, והוא מסכם ש"מכל אלו יראה הרואה שאין בידינו לאסור את דג החרב", ו"שמנהג פשוט בכל ישראל לאכול את דג החרב".

בגל' הבא של הפרדס[36] משיב הרב משה דוד טנדלר שקיימת מחלוקת בין החוקרים האם לדג החרב יש בכלל קשקשים, כשאלו הטוענים שיש לדג קשקשים מאשרים שהוא מאבד אותם בבגרותו. לכן בכל מקרה לדעתו דג החרב שלנו אינו מתאים לתיאור הכנה"ג, מפני שבעל הכנסת הגדולה כותב על דג שיש לו קשקשים בבגרותו אך הוא מאבד אותם בשעת הוצאתו מן המים, לא על דג שמאבד את קשקשיו כבר במהלך חייו. מצד שני קשה לסמוך על הטענה שלדג החרב יש קשקשים בצעירתו, כי אין לכך לא מסורת ולא הוכחה עובדתית מוצקה, וספק דאורייתא לחומרא. בהמשך מציג שם הרב טנדלר את מכתבו השני של הרב אונטרמן (מט' אדר ב' תשכ"ב) ואת תשובתו עליו, ומכתב באנגלית שכתב (בכ"א אדר א' תשכ"ב) בהוראת חותנו הגר"מ פיינשטיין לרב טכורש. במכתב הוא מסביר בבירור את הסיבות שלדעתו אי אפשר להכשיר את דג החרב באכילה. אולם הרב אפרתי נשאר בדעתו שהדג כשר[37].

הוויכוח המשיך להתלהט. בגל' נוסף של 'המאור' הופיע מאמר חריף בעילום שם[38] תחת הכותרת "בירור שההיתר ב'הפרדס' על כל מיני דגים מטעם ועד הכשרות של 'הרבנות הראשית' הוא היתר כולל על כל מיני שרצים". הכותב קובע (עמ' 16) ש"מדהים לראות את "הפרדס" מדפיס מאמרים ממנהל וועד הכשרות של "הרבנות הראשית", שלפיהם הכל מותרים לך והכל שרויים לך ואין כאן חשש דג טמא ולא שמן טמא, והכל כשר על פי הגדת השלטונות והלעיבעל [=label, הכיתוב על התווית] של בעלי בתי החרושת". במאמר בפרדס הוצע להחליף בנוסח הערוך את המילה "דייני" במילה "דייגי"[39], ועל זה הוא כותב (עמ' 17): "למען להקל עליו את משא דבריו של רבנו הערוך ז"ל, מצא הכותב ב"הפרדס" תחבולה לגרוס בערוך במקום "דייני ישראל"- "דייגי ישראל". והנה אם בעיני הכותב הזה דיינים ודייגים בחדא מחתא נינהו, הרי אין כל תימא שהכל מותר"! המאמר מסתיים בהערה הפוגעת: "ולבסוף כמה מדהים הדבר שאם איזה רב מ"הרבנות הראשית" מחדש היתרים נוראים כאלו בארה"ק, מטעם שרוצה להיות לעזר לדייגי המדינה המרבים לצוד כל מיני דגים... או משום שעומד תחת לחץ השלטון החפשי להתיר איסורים, אבל מה לה למערכת "הפרדס" להכניס תבן זה לארה"ב, להכשיל בו ר"ל אנשים תמימים בשרצים ובכל מיני טומאה, והרי די לנו סבל ויסורים מרבני שראי שלנו, ומה לה להכניס גם כל מיני דברים בטלים ומכשולים גסים מבעלי המתירים הלאומיים, פקידי מדינת ישראל".

באותה שנה כתב הרב טנדלר מאמר שהפך להיות המקור העיקרי לכל דיון לגבי כשרות דג החרב[40]. במאמר הציג הרב טנדלר באופן שיטתי את המקורות ההלכתיים והידיעות המדעיות שהיו ידועות בתקופתו, והפריך את טענות הנגד. שלושת הנקודות העיקריות שלו במאמר הם: א. אמנם יש לדג החרב קשקשים בצעירותו, אך קשקשיו אלו אינם מכשירים אותו מפני שאין הם ניתנים לקילוף. ב. לדג החרב אין קשקשים בבגרותו. ג. דג החרב שהתיר בעל כנסת הגדולה לא היה זה שנקרא היום swordfish.

סיכום

השאלה שהועלתה באופן תדיר על ידי הפוסקים שדנו בשאלת 'דג החרב' הייתה האם הדג שעליו דיבר בעל הכנסת הגדולה (ולאחר מכן הפוסקים שהסכימו איתו) הוא דג החרב המוכר לנו כיום ((Xiphias gladius, או שהוא דג אחר.

אולם האמת היא שכשרותו של דג החרב וזיהויו של הדג של בעל הכנסת הגדולה אינם בהכרח תלויים אחד בשני. ישנן ארבע אפשרויות:

א. בעל הכנסת הגדולה דן בדג אחר, אך דג החרב שלנו ג"כ כשר.

ב. בעל הכנסת הגדולה דן בדג אחר, ודג החרב שלנו אינו כשר.

ג. בעל הכנסת הגדולה דן בדג החרב שלנו, והוא אכן כשר.

ד. בעל הכנסת הגדולה דן בדג החרב שלנו, אך הוא טעה לגבי נשירת הקשקשים ודג החרב למעשה אינו כשר.

רוב הפוסקים אינם מעלים על דעתם את אפשרות ד, שאחד מגדולי הפוסקים בעל כנה"ג טעה בפסק ההלכה. לכן אלו האוסרים באכילה את דג החרב מקבלים את אפשרות ב, ולעומתם אלו שמכשירים את דג החרב העדיפו את אפשרות ג ולא את אפשרות א, מפני שרק כך ניתן להסתמך על הכתפיים הרחבות של בעל הכנסת הגדולה.

בכל אופן, ברור שבמשך רוב שלוש מאות וחמישים השנים אחרונות ה"דג בעל החרב" הוגדר ככשר ללא פקפוק. אמנם אין הוכחה מספקת לכך שהדג ההוא הוא הדג שהיום נקרא דג החרב (Xiphias gladius), אך אין כל עדות לכך שמישהו פקפק בכשרותו של דג החרב הזה עד לשנת תשי"א[41]. אין גם ספק שכשהרב טנדלר הצעיר בחן את דג החרב והכריז עליו כטרף לפני כשישים שנה הוא עשה זאת על פי המידע שהיה בידו, כפי שכתב:I discussed the above presented facts with my great teachers, Rav Moshe Feinstein Shlitah and Rav Yosef Dov Soloveitchik Shlitah, and they concur with my decision that on the basis of the evidence presented the swordfish (Xiphias gladius) is a non-kosher fish"[42].

מאמציו של הרב טנדלר נשאו פרי, והניסיונות למנוע את אכילת דג החרב הסתיימו בהצלחה רבה בארה"ב, בין השאר הודות לעובדה שהתנועה הקונסרבטיבית התירה את הדג באכילה, מה שגרם לאיסור להתפשט במהירות בקהילות האורתודוכסיות. בישראל הנכונות להתיר את אכילת דג החרב נמשכה זמן רב יותר מאשר בארה"ב, אך לבסוף גם בארץ האיסור התקבל כמעט פה אחד. כיום, למעט במקומות בודדים בהם מתירים עדיין את הדג באכילה (כמה אתרים בישראל, רומא וטורקיה), בכל העולם נשכח לחלוטין שדג החרב הותר פעם באכילה[43].