תרומות על הבאר
(29 מרץ 2024) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין -

חזרה למאמרי המעין

שתי הערות מיימוניות

 

שתי הערות מיימוניות

א. לשימושו של רמב"ן בפירוש המשנה הערבי שלרמב"ם

עיקרו של פירוש המשנה לרמב"ם, שנכתב כידוע ערבית, תורגם בימי הביניים לעברית בידי חכמים שונים בדורו של הרשב"א ובעידודו, מתוך היענות ליוזמתם של חכמי רומא[1]. חכמים שקדמו לפרסום התרגומים, ולא ידעו ערבית, לא היה אפוא בידם לעשות שימוש בחיבור זה שלרמב"ם[2].

והנה, בדיון המחקרי על אודות שימושו שלרמב"ן בכתביו הערביים שלרמב"ם, צוינו שני מקומות בלבד שבהם נזדקק הרמב"ן לפירוש המשנה: פעם אחת בפירושו לתורה (במדבר כ, א), ופעמיים בחיבורו תורת האדם (מהד' רח"ד שעוועל, כתבי רמב"ן, ירושלם תשכ"ג, עמ' רצב, שז)[3]. ברם, במקומות אלה אין הרמב"ן מתדיין אלא בהקדמה לפרק חלק וב'שמונה פרקים' (ההקדמה לאבות); ושני חלקים אלה מפירוש המשנה זכו לתרגום עוד קודם שפירוש המשנה ניתרגם בימי הרשב"א באופן כולל: את ההקדמה לאבות תרגם ר' שמואל ן' תבון, שקדם כמובן לרמב"ן, ואף ההקדמה לפרק חלק זכתה לתרגום בזמנים הללו, והוא מיוחס לר' שמואל ן' תבון או לר' יהודה אלחריזי[4]. נמצא כי שימושו של רמב"ן בשני אלה אינו מלמד על היזקקות בלתי אמצעית לפירוש המשנה, כי יוכל הטוען לטעון שהרמב"ן לא עיין אלא בתרגומי החיבור[5].

ברם, מקום נוסף מצוי בידינו, שבו עשה רמב"ן, אמנם בשנותיו האחרונות, שימוש בפירוש המשנה, והוא בדרשתו לראש השנה. הרמב"ן עוסק שם בפירוש לשון המשנה (ר"ה פ"ד מ"א) "במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה", ומביא את מחלוקת רש"י ותוספות: לרש"י "מדינה" כוללת אף את ירושלם, אבל בתוספות פירשו: "אבל לא במדינה" – של גבולין, למעט ירושלם[6]. ועל כך מוסיף הרמב"ן: "וכך פירש ה"ר משה בפירושי המשניות: אבל לא במדינה". כך הוא לשונו במהד' שווארץ, על פי כתבי היד שעמדו לפניו[7], ובעקבותיו כך נדפס אף במהד' שעוועל (כתבי רמב"ן, עמ' רמד) ובמהד' קצנלנבוגן (בתוך סדרת חידושי הרמב"ן מהד' הרשלר, ירושלם תשמ"ז, עמ' קעב). ברם, כל אלה המהדירים לא העירו, שהדברים אינם מובנים: הלשון שציטט הרמב"ן, כביכול בשם פירוש המשנה לרמב"ם, הרי אינו אלא לשון המשנה; מה הוסיף אפוא הרמב"ם?

אך הדברים מתבהרים מאליהם מתוך כ"י מוסקבה, גינצבורג 1323, של דרשת הרמב"ן[8]:

וכך פירש ה"ר משה בפירוש המשנה: אבל לא במדינה – סאיר בלאד יש'[9].

נמצינו למדים: לא סוף דבר שהרמב"ן עשה כאן שימוש בפירוש המשנה לראש השנה, שלפי כל הידוע עדיין לא ניתרגם כלל בימיו, אלא שהוא מביאו בלשונו הערבי המקורי[10]! ברם, סופרי שאר כתבי היד שלא הבינו תיבות אלה דילגו עליהן, וכך נוצר הנוסח חסר הפשר שלפנינו.

ענייננו מצטרף אפוא לשאר ראיות המלמדות כי בין שאר רובי ידיעותיו שלט הרמב"ן אף בערבית[11]. ברי, תיבות אלה אינן מלמדות על ידיעה מעמיקה בערבית, והחשוב הוא כי מעתה מתברר, שלפחות בתקופה זו של חייו לָמוּד היה רבנו לעיין בפירוש המשנה שלרמב"ם, ובמקורו הערבי[12].

 

ב. עוד לייחוסו של פירוש התלמוד לראש השנה לרמב"ם

בשאלה שבכותרת כבר נשתברו קולמוסים רבים, אך דומה שעדיין יש צורך לחדד את המקום שבו עומדים אנו כיום בבירור העניין[13]. כי שני מיני טיעונים הועלו כנגד הייחוס – עובדתיים והסתברותיים. מן הסוג האחרון הוא הטיעון המצביע על דברי הרמב"ם בפירוש המשנה לר"ה ב, ט (מהד' ר"י קאפח): "שזה נמנע בהחלט לא יתכן לגמרי בשום פנים, ולא יאמין בכך אלא אדם המוני הכולל כל ההמוניות, שאינו משיג ממהלך הגלגלים אלא מה שמשיג השור והחמור"! והנה, הדעה שעמה התפלמס כאן הרמב"ם מצויה לפנינו בפירוש התלמוד לראש השנה (רמי"ל זק"ש, חידושי הרמב"ם לתלמוד, ירושלם תשכ"ג, עמ' פט-צא); כלום מתקבל על הדעת שהרמב"ם יתבטא בחריפות בלתי מצויה כדי כך – על פירוש שהוא עצמו העלה בצעירותו? על טיעון זה השיב ר"ש ליברמן כי "לאמתו של דבר כל הכעס הזה של רבנו מתבאר יפה אם נניח שהפירוש הזה הכשיל גם אותו בילדותו. והרי הר"מ כתב את פירושו לתלמוד לפני שחבר את פיה"מ, כשהיה עדיין צעיר מאד, ואפשר שבאותו זמן לא הספיק עוד ללמוד את חכמת התכונה וידיעת הארץ"[14]. ואמנם, הדגשות והטעמות שלרמב"ם כנגד דברי זולתו, לא פעם רקעם הוא שלילת דברים שהוא עצמו הסכים להם בעבר[15]. אף על פי כן, דומה שלא מצינו במקרים אלה התבטאות כה חריפה כזו שלפנינו; והדברים בלתי מוכרעים אפוא. כיו"ב הוא הטיעון הקובע שהידע האסטרונומי המשתקף מחיבור זה אינו תואם לזה המצופה מן הרמב"ם, אפילו בשלב מוקדם זה של התפתחותו האינטלקטואלית[16]; בדברי ליברמן כלולה תשובה אף לכך, אך ברי שאף כאן הדברים אינם מוכרעים.

סוג שונה של טיעונים הוא זה המצביע על מקורות שונים בראשונים, המביאים מפירוש התלמוד שלרמב"ם לראש השנה מובאות שאינן בפירוש שלפנינו; אילו אכן כך היו פני הדברים, הרי כאן טיעונים שבעובדה. ברם, במחקר שהקדשתי לבירור ייחוסם של מכלול פירושי הרמב"ם לתלמוד[17] נבדקו טיעונים אלה אחד לאחד, ונתברר שאין בהם ממש: לא סוף דבר שאין כל עדות השוללת את ייחוס הפירוש שלפנינו לרמב"ם, אלא שיש מגוון עדויות, החל מראשוני המאה הי"ג, המייחסות את הפירוש שלפנינו לרמב"ם[18]. יתרה מזאת: ידועה לנו דרך הגעתו של פירוש ראש השנה מבית הרמב"ם לאירופה: חכם פרובאנסי בן המאה הי"ג, ר' שמואל שקייל היה שמו, הגיע לרגל מסעיו למזרח התיכון, העתיק את הפירוש והביאו עמו לפרובאנס[19].

האם נסתלק אפוא כל ספק בייחוסו של החיבור? אין לומר כך דרך ודאי, מפני ידיעתנו את דרך בנייתם של פירושי התלמוד לרמב"ם בכללם. תשתיתו של פירוש זה, כעדות מחברו, אינה אלא העתקות מפירושיו ושיעוריו של ר"י מיגש, כפי שהגיעו לידי הרמב"ם מאביו ר' מיימון, תלמידו של ר"י מיגש, ומהעתקות שאר תלמידים, שהרמב"ם שקד על איסופן[20]. על גבי תשתית זו בנה הרמב"ם את חיבורו שלו, שבו מקומה של תורת הר"י מיגש אכן מרכזי[21]. סביר אפוא ביותר שמכלול המחברות שבו כלולים היו פירושי הרמב"ם לתלמוד, כָּלל – בצד פירושיו – גם מחברות שעיקרן או כולן פירושי קודמיו. נמצא שמי שקיבל רשות מצאצאי הרמב"ם להעתיק ממחברות פירושיו לתלמוד יכול היה לסבור בטעות שלפניו חיבורו שלרמב"ם, ובאמת אפשר שהייתה זו מחברת שאינה לרמב"ם עצמו, אלא מאוסף הפירושים שנקבצו על שולחן עבודתו של הרמב"ם.

ואכן, דבר זה לא נותר כאפשרות היפותטית בעלמא, שהרי כבר נתברר שכך אירע עם ר' שמואל שקייל עצמו, מעתיק הפירוש לראש השנה. שכן על קטע מפירוש הרמב"ם לתלמוד מסכת מגילה נאמר בכ"י וטיקן: "עוד ראה זה מצאתי ממה שהגיה הנכבד ר' שמואל במצרים, מדברי הרב רבינו הר"ם במז"ל"[22]. חוקרים כבר הרגישו בבעייתיות ייחוסו של קטע זה לרמב"ם[23], והנה בכ"י פירנצה לאותו קטע עצמו נמצא כתוב: "כך פירש רבינו מיימון, שלמד מפי רבו רבינו יוסף הלוי ז"ל"[24]!

זהו אפוא מצב ידיעותינו בשאלת פירוש הרמב"ם לתלמוד ראש השנה: במאה הי"ג הועתק פירוש זה בידי ר' שמואל שקייל מתוך מחברות פירושי הרמב"ם לתלמוד, ועל יסוד ההנחה שבפירוש הרמב"ם מדובר; וכך עמד פירוש זה לפני ראשונים ואחרונים. אך בשל הספֵקות שהועלו, קשה לשלול מכל וכל את האפשרות שפירוש זה אמנם עמד לפני הרמב"ם, וכלול היה באוסף מחברותיו, אך לא הוא שחיברו. ולפי שעה אין הכרע.

מעתה עולה שאין דרך להוכיח את ייחוס החיבור לרמב"ם מתוך העמדת מקבילות שמְספק החיבור לשלבי חשיבתו הראשונים שלרמב"ם[25]: הרי ברי שהחיבור אמנם עמד לפני הרמב"ם, ונקל להניח שאימץ הימנו עניינים שונים; הכרעת השאלה אם הוא עצמו המחבר טעונה כנראה גילויים עובדתיים נוספים, ואפשר שכאלה עוד צפונים בעתיד.

דוד הנשקה



[1] כמסופר בהקדמותיהם של מתרגמי הסדרים מועד, נשים ונזיקין, נפולי רנ"ב (ומכאן ואילך בדפוסי התלמוד הרווחים). ר' יוסף אלפואל, בהקדמת תרגומו לפירוש המשנה סדר מועד, מספר כי לבקשת התרגום הגיב הרשב"א באמרו: "הספרים [=עותקים ערביים של פירוש המשנה לרמב"ם] אינם מצויים אצלנו, ומימינו לא הרגלנו ללמוד לשון הגרי, ולא רגל על לשוננו כי אם לשון הקדש נטה שפרירה בכל ארץ הצבי, ולא יהל שם ערבי, ומאבותינו הקדושים לא נחלנוה נחול" (ראש פירוש המשנה לשבת, דפוס וילנא קפז ע"א). וכך אמנם משמע מלשון הרשב"א במכתבו לר' יעקב בן עבאסי, מתרגם פירוש המשנה לסדר נשים: "כי לא נבין את לשונו" (סוף נשים במשנה דפוס נפולי, דף 150 טור ב). שריינר הסיק מכאן שהרשב"א לא ידע ערבית, ולכך הוצרך להניח שקטרוגי המלומד המוסלמי בן המאה הי"א אבן חזם, שעליהם משיב הרשב"א ב'מאמר על ישמעאל' המיוחס לו, נודעו לו בתיווּכו של תרגום עברי כלשהו; ראה: M. Schreiner, "Die Apologetische Schrift des Salomo b. Adret gegen einen Muhammedaner", ZDMG, 48 (1894), p. 42. ובלא ראיות מניחים כך חוקרים נוספים, ראה: N. Roth,  "Forgery and Abrogation of the Torah: A Theme in Muslim and Christian Polemic in Spain", PAAJR, 54 (1987), p. 223; D. Sklare, "Responses to Islamic Polemics by Jewish Mutakallimūn in the Tenth Century", H. Lazarus-Yafeh et al. (eds.), The Majlis, Wiesbaden 1999, p. 137 , ועוד. ברם, אפשר כי בדברים שהביא ר"י עבאסי לא נתכוון רשב"א לעצמו, אלא ליוזמי התרגום; ואף דברים שהביא ר"י אלפואל ספק מה מתוכם אכן נאמר בידי הרשב"א, וכלפי עצמו, ומה ניתוסף לתפארת המליצה. והרי מצינו, למשל, בחידושי רשב"א לנדה לו ע"ב שציטט מפירוש המשנה לרמב"ם (שם ד, ד) בקידומת "וזה לשונו" ובסיומת "עכ"ל" – והדברים אינם כלשונו של תרגום ימי הביניים שבידינו; וכיו"ב גם בחידושיו ליבמות צה ע"ב (ד"ה אמר ליה אביי); קז ע"ב; קח ע"א; קידושין נא ע"ב, וראה גם שם ס ע"א. לכאורה יש להסיק אפוא שרשב"א עיין במקור הערבי ותרגמו בעצמו (ליישוב דברי רדב"ז בתשובותיו, סי' אלף שצח, כאילו רשב"א "לא ראה פירוש המשניות", ראה רי"ש שפיגל, "האם ראו הרשב"א והרב המגיד ובעל הגהות מיימוניות את פירוש המשניות לרמב"ם?", צפונות, ט [תשרי תנש"א], עמ' פב-פג). ברם, אין בדבר הכרע, לפי שמלבד התרגום הידוע שנדפס מנפולי רנ"ב ואילך, ידועים לסדר נשים עוד שני תרגומים: האחד תורגם בפרובאנס והיה לפני ר' אברהם מן ההר, ומצוי בכ"י פרמה הכולל את בית הבחירה לר"מ המאירי; ראה רמ"י בלוי, הקדמה לפירוש ר"א מן ההר ליבמות, ניו יורק תשכ"ב, ליד הע' 16-15. והשני טיבו עוד צריך בירור, ראה א' קופפר, "תרגום עברי עתיק לפירוש הרמב"ם למשנה סדר נשים", עלי ספר, יא (תדש"ם), עמ' 151-149. אפשר אפוא שציטוטי רשב"א דלעיל מסדר נשים לקוחים מתרגומים הללו, והדבר טעון בדיקה. ואם יתאמת שכך הדבר, שמא גם לטהרות היה תרגום נוסף, וממנו לקוח ציטוט הרשב"א דלעיל מנדה (לסיכום שאלת ייחוסו של 'מאמר על ישמעאל' לרשב"א, ראה ב' נאור, מאמר על ישמעאל לרשב"א, ניו יורק תשס"ח, עמ' 37-16). אלא שדברים מפורשים בענייננו באים בתשובת הרשב"א, ח"ג סי' תכז, העוסקת בנוסח תקנת קהל טולדו בפירעון מסים, "אחר שהועתקה מלשון הערב ללשוננו". בתוך דבריו מתדיין הרשב"א במשמעות תיבה אחת מן המקור הערבי, ומעלה שתי אפשרויות להבנתה; אלא "מפני שלא מצאתי כאן בקי להוציאני מספק הלשון הזה, לא יכולתי לדון ולתקוע יתד באחת מן הדרכים הללו". נמצינו למדים שהערבית הייתה אכן נגישה לרשב"א, אלא שלא היה בקי בה כל צורכה.

[2] לשלילת הטענות שהועלו במחקר כאילו הריטב"א ור"מ המאירי, שבימיהם כבר תורגם פירוש המשנה, לא הזכירוהו, ראה במאמרי "הרמב"ם כמפרש דברי עצמו", ספונות, ס"ח ח (כג), תשס"ג, עמ' 150-149 הע' 129, 130 (לציון הבודד שם מן הריטב"א יש להוסיף, כגון חידושיו לתענית טו ע"ב; כתובות מה ע"ב; סג ע"ב; מכות כב ע"ב).

[3] ראה: ר"ק כהנא, ספר הזיכרון לריטב"א2, ירושלם תשמ"ג, עמ' מ הע' 2; ר' ישפה, "הרמב"ן והערבית", תרביץ, נז (תשמ"ח), עמ' 80-79. הפניותיו המאלפות של ש' יהלום, חשיבתו ההלכית של הרמב"ן לאור מקורותיו הפרובנסלים, עבודת דוקטור באוניברסיטת בר אילן, רמת-גן תשס"ג, עמ' 3 הע' 19, אינן כוללות הבאות של רמב"ן מפירוש המשנה. תודתי הנאמנה לד"ר יהלום שהפנני לחיבורו זה.

[4] ר"י שילת, הקדמות הרמב"ם למשנה, ירושלם תשנ"ב, עמ' קכז, מטיל ספק בשני הייחוסים, אך גם לדעתו תרגום זה קדום ככל הנראה לתרגומו הכולל של ר' שלמה ב"ר יוסף לסדר נזיקין. תרגום נוסף, שאף הוא קדם לתרגומו הכולל של סדר נזיקין, גילה א' קופפר, "תרגום עתיק של פירוש הרמב"ם למשנת 'חלק'", עלי ספר, א (תשל"ה), עמ' 80-59.

[5] וראה על כך כהנא וישפה דלעיל הע' 3. יש להעיר כי ישפה ערך השוואה בין הבאת הרמב"ן מן ההקדמה לפרק חלק לתרגומו של ר' שלמה בן יוסף – ובכך אין טעם: תרגום זה עוד לא נתחבר בימי הרמב"ן; ההשוואה הרלוונטית היא לשני התרגומים הנוספים – וזו מלמדת שציטוטי הרמב"ן שונים, אם ברב או במעט.

[6] תוספות הללו שהביא רמב"ן אינן אלה שלפנינו, אך הדברים מצויים בתוספות ישנים, מהד' הרשלר, ירושלם תדש"ם, עמ' מה. על קבצי התוספות שעמדו לפני רמב"ן בדרשו בעכו את דרשתו, ראה ש' יהלום, "הרמב"ן ובעלי התוספות בעכו: הנרטיב ההיסטורי בדרשת הרמב"ן לראש השנה", שלם, ח (תשס"ט), עמ' 110-108. 

[7] ז' שווארץ, "דרשת הרמב"ן לראש השנה", הצופה מארץ הגר, ב (תרע"ב), עמ' 53; כדבריו בהקדמתו, שם א (תרע"א), עמ' 137, עשה שוורץ שימוש בכ"י רומה קזנטנזה ובכ"י מינכן, ולדבריו יש לשניהם מקור משותף.

[8] סרט 48409 במכון לתצלומי כתבי יד עבריים שבספריה הלאומית בירושלים; לפי הקטלוג, מדובר בכתב יד ספרדי מן המאה י"ד-ט"ו. הפרופ' רי"ש שפיגל נר"ו הפנני בטובו למאמרו של רי"י זילברליכט, "דרשת הרמב"ן תורת ד' תמימה", ישורון, טז (אלול תשס"ה), עמ' תרט-תרי, שם נקבע שכתב יד דידן הוא הטוב שבעדים לדרשה ההיא.

[9] וכך נדפס בנוסח הדרשה הכלולה בחידושי רמב"ן מהד' המרכז התורני זכרון יעקב תשנ"ד, עמ' קפה; מקור הנוסח לא צוין.

[10] במקור הערבי, מהד' ר"י קאפח: "סאיר בלאד אלשאם"; כלום תיבה אחרונה בהבאת הרמב"ן ("יש'"=ישראל) היא תרגומו שלו, תוך כדי כתיבה?

[11] ראה ישפה, לעיל הע' 3. 

[12] כיו"ב מצינו בחידושי הרמב"ן לר"ה ט ע"ב, שציטט מן המקור הערבי שמצא ב"גליוני משניות ישנות של ארץ ישראל" ("גליונות" אלה הם פירוש המשנה לרב נתן אב הישיבה, ראה מבואו של רמי"ל זק"ש לפירוש זה במשניות 'אל המקורות', ירושלם תשט"ו, עמ' 4; השווה י"נ אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה, ירושלם תש"ח, עמ' 1271); וראה יהלום (לעיל הע' 6), עמ' 108 הע' 27, שאפשר כי פסקה זו בחידושים ניתוספה לאחר עליית הרמב"ן לארץ.

[13] זאת לאור דברי ר"ש ואלטר, "בדיקת עדי החודש במשנת הרמב"ם ושאלת הפירוש לתלמוד למסכת ר"ה המיוחס לו", המעין, נ, א (תשרי תש"ע), עמ' 21-3, וראה להלן הע' 25.

[14] ש' ליברמן, הלכות הירושלמי להרמב"ם ז"ל, ניו יורק תש"ח, עמ' יב.

[15] ראה למשל מאמרי "כמעיין המתגבר: ספר המצוות לרמב"ם כביטוי להתפתחות חשיבתו ההלכתית", א' ארליך ואחרים (עורכים), על-פי הבאר: מחקרים בהגות יהודית ובמחשבת ההלכה מוגשים ליעקב בלידשטיין, באר שבע תשס"ח, עמ' 173 ובמצוין בהע' 84 שם.

[16] ראה למשל: H.A. Davidson, Moses Maimonides: The Man and his Works, New York 2005, pp. 144-145, וראה תגובתי במקום המצוין בהערה הבאה, עמ' 155 הע' 150.

[17] "להיקף שרידיו של פירוש הרמב"ם לתלמוד", נספח למאמרי דלעיל הע' 2, עמ' 159-146.

[18] ראה שם עמ' 155-151.

[19] ראה שם עמ' 152-151 ובהערות. לסיבה שדווקא פירוש ר"ה הועתק בידי ר"ש שקייל, ולא פירושי שאר מסכתות, ראה הצעתי שם עמ' 159-158.

[20] כדברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה, בתיאור דרך עבודתו בחיבור "פירושים בשלושת הסדרים": "וקיבצתי מה שבא לידי מפירושי אבי זצ"ל וזולתו מפי רבנו יוסף הלוי ז"ל וכו', וקיבצתי גם כן ההלכות שמצאתי לו בפירושו בעצמו, ומה שנראה לי אני גם כן מפירושים" וכו' (ר"י שילת, הקדמות הרמב"ם למשנה, ירושלם תשנ"ב, עמ' סא-סב; לחילופי 'זצ"ל' ב'ז"ל' במשפט זה, ראה במאמרי שם, עמ' 129 הע' 56).

[21] ראה רשימת מובאות הר"י מיגש בקטעי הפירוש שבידינו במאמרי שם, עמ' 130 הע' 56.

[22] רמי"ל זק"ש, חידושי הרמב"ם לתלמוד, ירושלם תשכ"ג, עמ' קג הע' 11; וראה מאמרי שם, עמ' 152 הע' 135.

[23] ראה: י' לוינגר, הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, ירושלם תש"ן, עמ' 176-172, וראה מאמרי "ליסודו המשפטי של המושג אומה: בין הרמב"ם לרמב"ן", שנתון המשפט העברי, יח-יט (תשנ"ב-תשנ"ד), עמ' 196 הע' 47.

[24] א' קופפר, "בדבר מחברו של פירוש קדמון על מימרא דאביי במגילה לא ע"ב", סיני, נט (תשכ"ו), עמ' רצ.

[25] כדרכו של ר"ש ואלטר (לעיל הע' 13); לדוגמה מתחום ההלכה, ראה במאמרי דלעיל הע' 2, עמ' 152 הע' 139.