תרומות על הבאר
(15 נובמבר 2018) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין -

חזרה למאמרי המעין

עוד בדבר פירוש מסכת ראש השנה המיוחס לרמב"ם

 

עוד בדבר פירוש מסכת ראש השנה המיוחס לרמב"ם

פירוש הרמב"ם למסכת ראש השנה נדפס לראשונה ע"י ר"י בריל בפריס תרכ"ו, ומאז חזר ונדפס פעמים נוספות ובצורות שונות. הייחוס לרמב"ם נתקבל על ידי המדפיסים, אבל במחקר נתעוררה השאלה האם אכן ייחוס החיבור לרמב"ם הוא נכון, או שמא מחברו אינו הרמב"ם. את הציונים למחקרים אלו עד דורנו ימצא המעיין ב'שרי האלף' מהדורה חדשה מתוקנת (ירושלים תשל"ט)[1]. לאחרונה שב ודן בכך ר"ד פיקסלר[2], ועתה נתפרסם בגל' הקודם של 'המעין' (תשרי תש"ע [נ, א] עמ' 21-3) מאמרו של הרב שי ואלטר 'בדיקת עדי החודש במשנת הרמב"ם, ושאלת הפירוש לתלמוד למסכת ר"ה המיוחס לו'. שני האחרונים מסיקים כי אכן הפירוש הוא לרמב"ם, אלא שר"ש ואלטר סבור (עמ' 21) כי את הפירוש הזה כתב הרמב"ם בבחרותו.

הואיל ואף אני כתבתי בנושא זה אגב אורחא (ונראה שזו הסיבה שדבריי נעלמו מעיני העוסקים בכך), אמרתי אולי כדאי לייחד לדברים מקום כהערה.

בספרי 'עמודים בתולדות הספר העברי – כתיבה והעתקה' (ירושלים, תשס"ה) עמ' 369-345 כתבתי על דרך הציון וההפניה בשמות מסכתות ופרקים אצל הראשונים, ושם בעמ' 370 כתבתי את הדברים הבאים[3]: "מבין כל הקדמונים שמנינו עד עתה יש אחד היוצא דופן, והוא הרמב"ם. בדיקת פירוש המשנה, ספר המצוות ותשובותיו מראה כי אינו מכנה את הפרקים בשמם - אלא אך ורק במספרם הסידורי. דרך זו, האופיינית כנראה אך ורק לרמב"ם ולרלב"ג, מאפשרת לנו לקבוע אם יש ממש בייחוס הרמב"ם כמחברן של יצירות מסוימות". על יסוד זאת בדקתי את הפירוש לראש השנה, ואלו דבריי שם בעמ' 371: "כידוע, יש שחלקו על ייחוס חידושים אלה לרמב"ם. נבדוק, אפוא, את שיטת הציון בחידושים אלה. והנה מצאנו בתחילת החידושים, בד"ה ולא פליגי (מהד' זק"ש, ירושלים תשכ"ג, עמ' סג): 'בכורות פרק ד'. ועל דף כד ע"א ד"ה ודברים (שם עמ' פח): 'במסכת ערובים פ"ד'. שני ציונים אלה, אף שאין בהם הוכחה גמורה, לכאורה זכר לדבר יש בהם, שהרי כאמור זו כנראה דרכו הבלעדית של הרמב"ם. אלא שיש לעיין בזה, כיוון שבכל ציוניו מקדים הרמב"ם את המספר הסידורי של הפרק לשם המסכת, והיה לו לומר: 'ברביעי מבכורות', 'ברביעי מעירובין'; נמצא אם כן שהעניין עדיין צריך לפנים. גם בשאר חידושי הרמב"ם לתלמוד שנדפסו במהדורת זק"ש מצאנו עוד שלושה ציונים (עמ' טו, כח, קג), וכולם על דרך הציון בחידושיו לר"ה. ולא ידעתי כרגע פשר הדבר, וצריך בירור". נמצא כי דברינו נוטים לדבריהם, לאמור, בחידושיו לתלמוד, הן במסכת ראש השנה והן בחידושיו למסכתות שבת ומגילה, שומר המחבר על שיטת ציון אחידה, שהיא מיוחדת במינה מבין כל הראשונים הידועים לנו ואופיינית רק לרמב"ם, וא"כ סביר להניח שהוא הוא מחבר החידושים לראש השנה.

בעניין שינוי שיטת הציון, חשבתי בעת שכתבתי את ספרי (אף על פי שלא פרסמתי זאת בספר, לא זכור לי משום מה) כי בערבית אכן יש להקדים את המספר לפרק וכפי שנהג הרמב"ם, אבל בעברית מקובל לומר את המספר לאחר הפרק. אפשר אפוא שחידושיו לתלמוד נכתבו בעברית[4], וזו הסיבה לשינוי הלשון.

מסקנה נוספת שכתבתי בספרי, אבל לא השתמשתי בה ביחס לנושא שלפנינו, נכתבה בעמ' 381: "לפרק ראשון יציין רש"י בדרך כלל על פי המספר הסידורי, ולא על פי שם הפרק. ביחס לפרק אחרון אנו רואים כי רש"י נוהג לציין 'פרק בתרא', ואין הוא מציין לפי המספר הסידורי של הפרק. ביחס לשאר הפרקים אנו רואים כי ככל שמספרו הסידורי של הפרק עולה, סביר יותר שהציון יהיה לפי שמו של הפרק ולא לפי מספרו הסידורי. אגב, מסקנה זו נכונה גם לגבי בעלי התוספות, הואיל וגם בהם ערכתי בדיקה דומה". הוספתי שם כי יש להניח כי זו דרכם של שאר הראשונים, אבל לא בדקתי זאת. והנה אנו רואים בחידושים שלפנינו כי המחבר ציין פעמיים במסכת ראש השנה 'פרק ד', ולא ציין לשמו של הפרק. פעם אחת (חידושיו למגילה עמ' קג) כתב: פסחים פרק ח. נמצא כי אף כאן קיים ייחוד מסוים בשיטת הציון של מחבר החידושים הנ"ל לראש השנה ולשאר המסכתות, וגם בפרקים מאוחרים של המסכת הוא מציין את הפרק לפי מספרו הסידורי.

יתר על כן. בספרי שם כתבתי בהערה 163 כי ברוב המקרים יציינו הן רש"י והן התוספות בצורה 'פרק קמא', ולא פ"א. גם הצורה 'פרק ראשון' היא נדירה אצלם. והנה בחידושים למסכת שבת אנו מוצאים (עמ' טו, עמ' כח): 'פסחים פרק א', 'מסכת תמיד פרק ראשון'. כאמור, אין זו דרך מקובלת אצל הראשונים.

נמצא כי מנינו כאן עוד נקודות מיוחדות בדרך הציון של מחבר החידושים. אם נצרף זאת לאמור לעיל, הרי יש בכך חיזוק מסוים נוסף שאכן מחבר החידושים הוא הרמב"ם. אמנם יש להודות כי מספר הציונים מועט, ועל כן ספק אם הוא מאפשר לנו להגיע למסקנה ודאית.

יעקב שמואל שפיגל



[1]      ראה רמ"מ כשר- רי"ד מנדלבוים, שרי האלף, מהדורה חדשה מתוקנת, ירושלים תשל"ט, עמ' רטז מס' 9, שם כתבו שהפירוש מיוחס לו בטעות. אבל בהשלמות והוספות עמ' תקצז הובאו מקורות נוספים, וביניהם דעתו של רמ"י בלוי כי הפירוש הוא לרמב"ם הואיל ור' אברהם מן ההר מצטט מן הפירוש בשמו.

[2]      ר"ד פיקסלר, 'לשון תקיפה בפירוש המשנה לרמב"ם', סיני קלה-קלו (תשס"ה) [=קובץ הרמב"ם במלאת שמונה מאות שנה לפטירתו], עמ' קנא-קצח, דן אף הוא בעניין זה, ובעמ' קצח הסיק כי הפירוש הוא של הרמב"ם. בעמ' קנב הערה 4 סקר את העוסקים בנושא עד זמנו.

[3]      לא העתקתי את ההערות, אף ששם ציינתי מספר מועט של יוצאים מהכלל, כיון שאין משמעותיות כל כך לענייננו, והמעוניין בהן יעיין בספר.

[4]      ראה בהקדמתו של רמי"ל זק"ש, עמ' 14-13, שהביא מקורות סותרים בדבר השפה המקורית שבה נכתבו החידושים. אגב, בעמ' 22 ייחד רמי"ל זק"ש את הדיבור על כמה בטויים המיוחדים ללשון רבינו, אך הוא לא התייחס לסגנונו המיוחד של הרמב"ם בציון הפרקים.