המעין -

חזרה למאמרי המעין

מתי פרכינן ומתי לא פרכינן?

הרב חיים סבתו

מתי פרכינן ומתי לא פרכינן?

כתוב בגמרא מסכת חולין קטו, ב:

"תניא, איסי בן יהודה אומר: מנין לבשר בחלב שאסור? נאמר כאן כי עם קדוש אתה, ונאמר להלן ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, מה להלן אסור, אף כאן אסור. ואין לי אלא באכילה, בהנאה מנין? אמרת ק"ו, ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסורה בהנאה, בשר בחלב שנעבדה בו עבירה אינו דין שאסור בהנאה?! מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר! חמץ בפסח יוכיח, שהיתה לו שעת הכושר ואסור בהנאה. מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת! כלאי הכרם יוכיחו, שאין ענוש כרת ואסור בהנאה... למה לי למימר כלאי הכרם יוכיחו, לימא ערלה תוכיח, וליהדר דינא, וליתי במה הצד!... משום דאיכא למיפרך: מה להצד השוה שבהן שכן גידולי קרקע. אי הכי, השתא נמי איכא למיפרך: מה לכלאי הכרם שכן גידולי קרקע! א"ל רב מרדכי לרב אשי, הכי אמרינן משמיה דר"ל: כל מה הצד - פרכינן כל דהו, לא אם אמרת - קל וחומר פרכינן, כל דהו לא פרכינן. וליפרוך לכולהו, מה לכולהו שכן גידולי קרקע! אלא אמר ליה רב מרדכי לרב אשי, הכי אמרינן משמיה דר"ל: חדא מחדא - קולא וחומרא פרכינן, כל דהו לא פרכינן, חדא מתרתי - אפילו כל דהו פרכינן, חדא מתלת - אי הדר דינא ואתי במה הצד - פרכינן כל דהו, ואי לא - קולא וחומרא פרכינן, כל דהו לא פרכינן".

וביאר רש"י שם:

"חדא מחדא - כגון בריש מילתא, דבעי לאתויי מערלה לחודה, פרכינן קולא וחומרא ולא כל דהו:

חדא מתרתי - כגון שהשבנו מה לערלה שכן לא היתה כו', וסייעתנו ראיית דברינו בדבר אחר כגון חמץ בפסח יוכיח - פרכינן אפילו כל דהו, אם לא היה בידינו תשובת קולא וחומרא שהשבנו מה לחמץ בפסח שכן כרת, והיה בידינו תשובה כל דהו השוה בשני המלמדין - היינו משיבין אותה, אע"פ שלא חזר הדין ולא באנו להצד השוה:

אבל חדא מתלת - כגון זו שאמרנו כלאים יוכיחו:

אי הדר דינא ואתי במה הצד - אם היה בידינו תשובת קולא וחומרא להשיב על כלאים, כגון מה לכלאים שכן כך וכך דליצטריך מיהדר דינא ומייתי במה הצד, פרכינן כל דהו על מה הצד; אבל כל כמה דלא הדר דינא לא פרכינן כל דהו, אפילו שווים בכולהו. כך המדות מסורות בידינו מסיני".

וכן ביארו התוס' שם: "חדא מתרתי אפילו כל דהו פרכינן - משמע אע"ג דלא הדר דינא". והקשו: "וא"ת, א"כ מיד כשאמר חמץ בפסח יוכיח נפרוך שכן גדולי קרקע, ושוב לא יוכל לומר כלאי הכרם יוכיח! וי"ל, דמתחילה היה יכול לומר חמץ בפסח וכלאי הכרם יוכיחו, דהוו להו תלתא".

רש"י ותוס' הבינו את דברי ר"ל שכל לימוד משני מלמדים, בין אם הוא לימוד של "חזר הדין", כלומר שבכל מלמד יש פירכא והמלמד השני מוכיח עליה שאינה פירכא, ובין אם הוא לימוד בשיטת "יוכיח", כלומר שלא חזר הדין, ועל הפירכא שיש על המלמד הראשון הוכיח המלמד השני אבל על הפירכא שיש על המלמד השני לא חזרנו למלמד הראשון אלא עשינו 'יוכיח' ממקום אחר, בין כך ובין כך פורכים כל פירכא אפילו "פירכא כל דהו", כלומר שאין בינה לתוכן הנושא הנלמד ולא כלום. אבל כשלומדים משלושה מלמדים, אז הדבר תלוי: אם נעשה הלימוד בצורה של "חזר הדין" - אז אפשר לפרוך על הצד השווה שבשלושה אפילו פירכא כל דהו; אבל אם לא חזר הדין, והלימוד נעשה בשיטה של 'יוכיח', כלומר רק ביטלנו כל פירכא באופן נפרד, ואז הלימוד אינו מן הצד השווה שבשלושה והשלישי שימש רק להסרת פירכא באמצעות 'יוכיח' - כאן אי אפשר לפרוך פירכא כל דהו, וחייבים לפרוך רק פירכא עניינית.

ביאור זה של רש"י ותוס' קשה מאוד משלוש קושיות:

א. מן הסברא: מה ההיגיון שכשיש שני מלמדים אפשר לפרוך פירכא כל דהו בכל מקרה, ואילו כשיש שלושה מלמדים רק כאשר חזר הדין, והרי לכאורה כ"ש שבשלושה מלמדים הפירכא יותר קלה! ואכן רש"י התקשה בזה, ולכן כנראה סיים את דבריו באומרו שפרטי הלימודים של י"ג מידות הן הלכה למשה מסיני. והר"ן בחידושיו כאן ניסה ליתן קצת טעם בדבר, שהלימוד משלושה מלמדים הוא יותר חזק, עיין שם; אבל לכאורה מסברא משמע להיפך!

ב. קשה מאוד קושיית התוס', שכשלמדנו מערלה וחמץ מיד היה עלינו להקשות ששניהם גידולי קרקע, והרי על לימוד משני מלמדים תמיד אפשר, לשיטת רש"י, להקשות פירכא כל דהו! ותשובת התוס' שמיד עברנו לשלושה מלמדים צריכה ביאור.

ג. הרי הסוגיא עצמה שאלה למה היה צריך להביא את כלאי הכרם כ'יוכיח' ולא אמרו שחזר הדין לערלה שהיא תוכיח שאין בה חיוב כרת ואסורה בהנאה, והשיבה שאילו היינו אומרים 'חזר הדין' היה אפשר להקשות פירכא כל דהו, כלומר ששני המלמדים הם גידולי קרקע, ולכן לא רצינו לעשות "חזר הדין" ו"הצד השוה" משנים!

* * *

ואילולי פירוש רש"י ותוס' אפשר היה לפרש את הגמרא בפשטות: אין חילוק בין שני מלמדים לבין שלושה, אלא תמיד הכלל הוא אותו כלל - אם הלימוד הוא באמצעות 'חזר הדין' ו'הצד השווה' אפשר לפרוך אפילו פירכא כל דהיא מפני שיסוד הלימוד חלש, וכ"ש אם הלימוד הוא מ'מה מצינו'; אבל אם יסוד הלימוד הוא בק"ו, וכשיש פירכא מביאים "יוכיח" בלי שחזר הדין, אז אפשר לפרוך רק פירכא עניינית של קולא וחומרא ולא פירכא כל דהו, מפני שיסוד הלימוד חזק.

ולכן בסוגייתנו התחלנו את הלימוד בק"ו, וכששאלנו פירכא הבאנו 'יוכיח' לבטל את הפירכא, ושאלנו עוד פירכא, ולא רצינו לעשות 'הצד השווה' אלא 'יוכיח' נוסף לבטל את הפירכא, כדי שהלימוד יישאר מק"ו ולא מצד שווה, ואז א"א יהיה לפורכו בפירכא כל דהיא (גידולי קרקע) אלא רק בפירכא עניינית של קולא וחומרא.

ובכך כל השאלות שהקשינו מתבררות, ודברי ר"ל הם מסברא פשוטה ולא הלל"מ.

ובשולי הדברים נעיר, שלדברינו כשהגמרא אמרה בתחילת קטז, א "חדא מחדא קולא וחומרא פרכינן כל דהו לא פרכינן", הכוונה חדא מחדא בקל וחומר, ועיין רש"י; אבל חדא מחדא במה מצינו - רגיל ודאי שפורכים פירכא כל דהיא. ואילולי דמיסתפינא הייתי אומר שייתכן וכך הייתה הגירסא: "חדא מחדא קל וחומר קולא וחומרא פרכינן" וכו', ונשמט 'קל וחומר' בגלל הכפילות (קל וחומר - קולא וחומרא).

וקצת דמיון לדבר מדברי הרא"ש בבבא קמא, שכשלמדים מזיקים מבור ויש פירכא ומביאים 'יוכיח' - המלמד הוא בור ולכן דיניו עוברים ללְמֵדים ממנו, ואף על פי שעשינו 'יוכיח' אין זה אלא להסיר פירכא; ובלימוד מהצד השווה - הנלמד יקבל את הקוּלוֹת של שני המלמדים.

והנה, מה שהביא את רש"י ותוס' לפירושם הוא דיוק לשון הגמרא: מדוע ר"ל אמר לגבי לימוד משנים שפורכים פירכא כל דהו בסתם, ולא חילק אם חזר הדין או לא כפי שאמר לגבי הלימוד משלושה? אבל אפשר לומר שזה לאו דווקא, וסמך ר"ל על החילוק שאמר בסוף מפני שבשלושה החידוש גדול יותר, שלמרות שהלימוד נשען על שתי משענות של "יוכיח" והוא יותר חלש (שלא כר"ן) - אעפי"כ א"א לפרוך אותו בפירכא כל דהיא; אבל בודאי שבשני מלמדים שלא חזר הדין א"א לפרוך בפירכא כל דהיא, כיון שיסוד הלימוד הוא ק"ו.