תרומות על הבאר
(23 אוקטובר 2017) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין -

חזרה למאמרי המעין

אֵימא לי איזי, ואמרִי לה כּדִי

 

אוריאל פרנק

                       אֵימא לי איזי, ואמרִי לה כּדִי

במאמר זה נדון בשתי מִלים תלמודיות, אשר משמען המדויק אינו מובן כל צורכו לכל הלומדים. המשותף לשתי מִלים אלה הוא שיש המפרשים אותם כשמו של אדם או ככינויו*.

איזי

מקובל להתייחס לתיבה 'איזי' כאל כינוי חיבה. ניתן למצוא אותה בלשונם של חכמי ישראל בדורות האחרונים, למשל: "לכבוד מעלת איזי וחביבי"[1]; "חביבים עלי דברי דודי איזי וחביבי"[2], והיא משמשת בלשונם כמִלָה נרדפת לכינויים: חביבי, אהובי, רֵעי ויקירי. מקורה בארמית של התלמוד הבבלי[3], בו מופיעה המִלָה "אִיזִי"[4] (ולפעמים בשינויים קלים: "איזו"[5] או "זי"[6]) למעלה מעשר פעמים. בכל הופעותיה היא נמצאת בתוך דיבור ישיר (של איש יחיד אל יחיד אחר בדרך כלל[7]), וניתן להבין את תוכן האמירה גם ללא המִלָה "איזי"[8]. כאמור לומדים רבים מבינים שזוהי מִלת חיבה הנוספת למשפט בתור פְּנִיָּה[9]; פירוש זה מוזכר לראשונה ע"י מהרש"ל[10]: "יש מפרשים אוהב". ואולם, על פירוש זה הקשו כמה קושיות, אחת מהן[11] מבוססת על המסופר על רבה בר שילא, שברצותו לברר את פרטי הסכסוך שהובא לפניו הוא פנה אל אחד הצדדים בלשון זו: "אימא לי, איזי, גופא דעובדא היכי הוה" (כתובות קד, ב). קשה מאוד להניח שרבה הדיין יגלה יחס של חביבוּת וחיבה לאחד מבעלי הדין[12], ולפיכך נראה שאת המִלָה "איזי" אין לפרש ככינוי חיבה.

בדרך אחרת הולך הרשב"ם (בפירושו לבראשית כז, לג) הכותב על דברי יצחק אבינו "מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד": "תיקון לשון הוא, כמו 'איזי' שבתלמוד: 'אימא לי איזי'; אתְאוֹר"שׂ[13] בלעז". ביאור לעז זה הוא: "ובכן, אם כן"[14]. אם כן, לפי הרשב"ם (וכך מקובל היום אצל חוקרי הלשון[15]) את המשפט "אימא לי איזי"[16] אין לפרש: "אֱמוֹר לי, חביבִי", אלא: "אֱמוֹר לי, איפוא".

אֵפוֹא ואֵיפֹה

המִלה "אֵפוֹא" מופיעה בכתיב זה אחת עֶשרה פעמים בתנ"ך (ארבע בתורה, ועוד שבע בנ"ך) ובכתיב מקוצר "אֵפוֹ" ארבע פעמים נוספות בספר איוב[17], ובכל הפעמים נכתבת ההברה הראשונה "אֵ" ללא אֵם הקריאה יו"ד ("צירי חסר"). לעומת זאת, מִלת השאלה "אֵיפֹה" מופיעה במקרא עשר פעמים: פעם אחת בתורה ("אֵיפֹה הֵם רֹעִים"; בראשית לז, טז) ועוד תשע פעמים בנ"ך, ובכל עשר הופעותיה מופיעה המִלה בכתיב זהה, כשההברה הראשונה "אֵי" נכתבת עִם אֵם הקריאה יו"ד ("צירי מלא") וכן אֵם הקריאה בסוף המִלָה היא ה' (לעומת "-וֹא" או "וֹ"). על אף שני ההבדלים בכתיבן של שתי המִלים "אֵפוֹא" ו"אֵיפֹה", הן שוות צליל ("הומו-פון" בלעז), כלומר הן נהגות באופן זהה לגמרי[18].

מהו היחס הסֵמנטי ביניהם? האם מבחינת המשמעות ישנו קשר בין המִלים "אֵפוֹא" ו"אֵיפֹה"? המפרשים שדנו בסוגיה זו, ניסו לגבש הגדרות למלים אלו על סמך כל היקרויותיהן בלשון המקרא. דא עקא, קשה להגדיר משמעות אחת קבועה של "אֵיפֹה" ובמיוחד של "אֵפוֹא", מפני שהן נמצאות במסגרות תחביריות משתנות. זוהי כנראה הסיבה לכך שבפסוקים שונים תורגמו מלים אלו לארמית בדרכים שונות (הן בתרגום אונקלוס לתורה[19] והן בתרגום יונתן בן עוזיאל לנביאים[20]), ולפיכך כתב רש"י על דברי יצחק אבינו שלעיל: "איפוא - לשון לעצמו הוא, משמש עם כמה דברים"[21].

לדעת רש"י אין בידול סמנטי בין המִלים, וישנה משמעות זהה ל"אֵפוֹא" ול"אֵיפֹה". כשם שרש"י מפרש את מִלת השאלה "אֵיפֹה" כהרכבה של "אַיֵּה+פֹּה"[22], כך הוא מפרש גם את המִלה "אֵפוֹא"[23]. בדרך זו מפרש גם ר' אברהם אבן עזרא בכמה מקומות בפירושיו למקרא[24]. אמנם, במקום אחד (בראשית כז, לז) הוא מזכיר את הדעה[25] שאכן קיים הבדל סמנטי בין "אֵפוֹא" (שפירושו כמו "עתה") ל"אֵיפֹה". גם רד"ק סבור שאין הבדל סמנטי בין שלוש הצורות "אֵיפֹה", "אֵפוֹא" ו"אֵפוֹ". לדעתו, מִלה זו (משולֶשת הכתיבים) איננה הֶלְחֵם של שתי המלים "אַיֵּה+פֹּה" כדברי רש"י וראב"ע אלא "מלה אחת", וכך נוח יותר לפרש אותה "על עניינים משתנים": לא רק כמִלת שאלה ביחס למקום[26], אלא גם כמלת שאלה על תכונה ומראֶה[27], וגם כתואר הפועל במשמעות "עַתָּה"[28]. לאור שיטת מפרשים אלו, מובנים החילופים המרובים בין "אֵיפֹה" ל"אֵפוֹא" בדברי חז"ל ובדברי רבותינו הראשונים[29], שהרי אין למלים אלו משמעויות נבדלות זו מזו[30].

לפי שיטה זו מובנת עוד יותר הטענה המועלית במסכת בבא בתרא (טו, א; אין זו המסקנה!) שמחברו של ספר איוב אשר השתמש במִלה "אֵפוֹ", חי בתקופתו של יוסף אשר השתמש אף הוא במִלה "אֵיפֹה"[31]:

"משה כתב... איוב. מסייעא ליה לר' לוי בר לחמא, דא"ר לוי בר לחמא: איוב בימי משה היה, כתיב הכא: מי יתן אפוא ויכתבון מלי[32], וכתיב התם: ובמה יודע אפוא. ואימא בימי יצחק, דכתיב: מי אפוא הוא הצד ציד! ואימא בימי יעקב, דכתיב: אם כן אפוא זאת עשו! ואימא בימי יוסף, דכתיב: איפה הם רועים"!

 

אמנם, אין הכרח להסיק מכאן שהתלמוד סבר ש"אֵיפֹה" ו"אֵפוֹא" אחד הם, לפי פשוטו של מקרא, כי ניתן לדרוש דרשות גם מדמיון בצלילן של מִלים שונות. עכ"פ, כאמור, רש"י הוא הראשון שסבר שיש זהות סמנטית בין מִלים אלה גם בפשוטו של מקרא.

ברם, יש מבחינים בין "אֵיפֹה" המתַפקדת בכל המקרא כמִלת שאֵלה[33], לבין "אֵפוֹא" המשמשת כמִלת קישור וחיבור (או חיזוק)[34]. הבחנה סֵמנטית זו מקובלת בעברית החדשה[35], ומצאתיה מוגדרת לראשונה בספר שכל טוב[36]: "ויאמר מי איפוא - כלומר, מי עכשיו הוא הצד ציד ויבא לי. כל 'איפוא' הנכתב בסופו באל"ף - משמש כמו עכשיו, כגון: 'אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ' (בראשית מג, יא), 'עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל' (משלי ו, ג), 'וְאַיֵּה אֵפוֹ תִקְוָתִי' (איוב יז, טו), 'מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי' (שם יט, כג), 'וְאִם לֹא אֵפוֹ מִי יַכְזִיבֵנִי' (שם כד, כה), וכל דומיהן. וכל 'איפ(ו)ה' שנכתב סופו בה"א - משמש כמו אָנָה, כגון: 'אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּתָבוֹר?' (שופטים ח, יח), 'וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ?' (איוב ד, ז), 'אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם?' (רות ב, יט), וכל דוגמיהן. וגם נשמע כאילו נחצה לשתי תיבות: אי פה: 'אי'[37] כמו אנה: 'אֵי הֶבֶל אָחִיךָ' (בראשית ד, ט), 'אֵי אֱלֹהֵימוֹ' (דברים לב, לז), 'אֵי חֲנִית הַמֶּלֶךְ' (שמ"א כו טז), 'אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ' (מל"א יג, יב), וכל דומיהן; 'פה' כמו כאן, ודומה: 'מִי לְךָ פֹה' (בראשית יט, יב), וכל דומיהן".

אף ר' עובדיה ספורנו[38] מבחין בין המִלים 'אֵפוֹא' ו'אֵיפֹה', אך מפרש את "אפוא" באופן מעט שונה: "...כי אמנם מִלַּת 'אֵפוֹא' כשתבוא עם אל"ף בסוף התיבה - משמשת במקום 'אִם כֵּן'. אבל מִלַּת 'אֵיפֹה' עם ה"א בסוף - משמשת במקום 'אַיֵּה', כמו 'אֵיפֹה הֵם רֹעִים'".

מדברי רשב"ם שהבאנו לעיל, קשה להסיק האם גם הוא סבר כבעל שכל טוב ור"ע ספורנו ש"אֵפוֹא" מובחנת מ"אֵיפֹה" מבחינה סֵמנטית, או שהחזיק בדעת סבו ש"אֵפוֹא" ו"אֵיפֹה" הן כתיבים שונים לאותה מִלה. מה שברור מדבריו הוא שגם "אֵפוֹא" העברית וגם "איזי" הארמית מטרתן זהה: "לתַקֵּן" את הלשון, היינו להוסיף לתוכן המאמר נופך מסוים, לחבֵּר ולקשֵר (כמו: 'אִם כֵּן'), או לחזֵק את הנאמר (כמו: עתה, ובכן, אכן, באמת).

 

כּדִי

הביטוי "ואמרי לה כְּדִי"[39] מופיע בתלמוד הבבלי אחת עֶשרה פעמים[40]. למשל, בסוגיה הראשונה במסכת בבא מציעא (דף ב, סוף ע"א), נאמר בפירוט ייחוסו של התירוץ: "אמר רב פפא, ואיתימא רב שימי בר אשי, ואמרי לה כּדִי: רישא במציאה, וסיפא במקח וממכר". באף אחת מן הסוגיות לא טרח רש"י לבאר מה פירוש "כּדִי", אולי מתוך שהניח שביאור הביטוי פשוט וידוע.

רק בדרך אגב, בסוגיה בשלהי גיטין (דף פה, ב), מדגים רש"י את דבריו בעזרת הביטוי "ואמרי לה כּדִי", ומדבריו ניתן להסיק כיצד הבין ביטוי זה. התלמוד שם מפרט את ההלכות השונות בכתיבת נוסח הגט באופן מדויק, וזו אחת מהן: "ולורכֵיהּ לוי"ו ד'וְכַדוּ' ", כלומר יאריך[41] את האות ו' בתיבה "וְכַדוּ"[42]. רש"י (שם ד"ה ולורכיה) מסביר שמטרת הלכה זו שלא תֵראה הוי"ו האחרונה כיו"ד, כי כך תתקבל המִלה "וכדִי", ותִוָצר משמעות שונה לגמרי למשפט זה: "כלומר, ב'וְלא כלום', באין ספר, כמו 'כּדִי נַסְבַּהּ', וכמו 'ואמרי לה כדִי' שֵם חכם". מנוסח זה של פירוש רש"י, המופיע בדפוס, משתמע ש"כדִי" הוא שמו הפרטי של אחד האמוראים[43]. באופן דומה היה מי שהציע ש"כדִי" הוא כינוי, המקביל ל"קָדִי" (קאצ'י) בלשון הערבית[44].

על הנחה זו יש לתמוה: אם אכן פירוש 'כדִי' הוא שם (או כינוי) של חכם, הכיצד לא מצאנו בשום מקום שֵם זה בפני עצמו (כגון: "אמר כּדִי") אלא תמיד (כאמור, 11 פעמים!) בביטוי "ואמרי לה כּדִי"?

מעבר לפלא זה, מוכיח הרב חיד"א שאי אפשר לייחס פירוש כזה לרש"י. וזו לשונו (בספרו "פתח עינים" על אתר[45]):

"...הלשון מוכיח דזה שכתוב בפירש"י 'שם חכם' אינו מרש"י... ואי גם מש"כ 'שם חכם' הוא מרש"י, הול"ל 'כמו כּדִי נסבה, אי נמי[46] משמע שם חכם כמו ואמרי לה כּדִי'... אבל השתא דקאמר 'כמו כּדִי נסבה וכמו ואמרי לה כּדִי' - מוכח... דרוח אחד להם ופירושן שוה: בולא כלום. וא"כ ודאי 'שם חכם' כתבו מי שאינו חכם, ואינו מרש"י..."

העובדה שרש"י מזכיר בנשימה אחת[47] את הביטוי "ואמרי לה כדי" יחד עם הביטוי "כּדִי נַסְבַּהּ"[48], מלמדת שפירוש "כּדִי" בשני הביטויים זהה. הביטוי האחרון נתבאר ע"י רש"י בסוטה (יט, ב): "כּדִי נסבה - שלא לצורך". מִלה זו מוכֶרת גם מביטויים נוספים בתלמוד[49], וכיום משמש הביטוי "לא בִכְדִי" במשמעות: לא לחִנם[50].

לפיכך, קרוב לוודאי שרש"י סבר ש"כדִי" פירושו בחִנם, בסְתם, לשווא, בלי כלום, גם בביטוי "ואמרי לה כּדִי", ומשמעות הביטוי היא שיש מוסרים מאמר זה[51] בלא שם אומרו. ואכן בכתבי היד של פירוש רש"י כאן[52] כתוב: "וכמו ואמרי לה כּדִי, בלא חכם", וכיוצא בזה צוטט בספר יוחסין לר' אברהם זַכּוּת (ממגורשי ספרד): "בלא שם חכם"[53]. הוכחה חותכת לכך שזו דעת רש"י נמצאת בתשובת רש"י עצמו (סימן כד): "...למידה זו למדנו למעלה, ואיתמר 'כדִי', ולא הוזכר בה שֵם חכם... עמדנו על מידה זו מתלמידי בני הישיבה מסדרי הגמרא, ולא הוזכר בה איש, הלכך קרי ליה מן דבתרביצא".

בדרך זו פירשו גם קדמונים אחרים: רב שרירא גאון באיגרתו[54], רבינו חננאל בפירוש המיוחס לו להוריות י, ב ("ואמרי לה כּדִי - בלא חכם אחֵר"), וכן מובא בשם הרמב"ם ("ואמרי לה כּדִי - שלא נזכר בו שֵם חכם")[55], ובפירוש רבינו אליקים ליומא (מד, א[56]; עב, ב) ובחידושי הריטב"א (גיטין פה, ב[57]). וכך כותב ר' ישועה בן יוסף הלוי, בעל הליכות עולם[58]: "כל היכא דאיתמר 'אמר פלוני ואמרי לה כּדִי', רוצה לומר: איכא מאן דאמר להא מילתא בלא גברי אלא סתמא קאמר לה, ו'כּדִי' לשון חִנם, כמו 'לא שדי איניש זוזי בכדִי'[59], וכן 'כּדִי נסבה'"[60].

סיכום

שתי המִלים התלמודיות אשר נדונו במאמר זה, לא שפר חלקן. רבנו שלמה יצחקי בפירושו על אתר אינו מפרשן, אך יש המוסרים בשמו ש"כּדִי" הוא שמו של אדם מסוים ו"איזי" הוא כינוי של חיבה. ברם, בשני המקרים נראה שרש"י הבין אחרת: לגבי "איזי" אומר נכדו של רש"י במפורש שהיא מלה שנועדה "לתַקֵּן" את הלשון, כמו "אֵפוֹא" העברית (= "אִם כֵּן"), ובענין "כדִי" נפגעו דברי רש"י משגיאות המדפיסים, אך אין ספק כי רש"י (בדומה לשאר רבותינו הראשונים) מפרש שמשמעות הביטוי "ואמרי לה כדִי" היא שיש מוסרים תירוץ זה או קושיה זו בלא שם אומרם. מי שאכן מפרש מִלים אלו כשם או ככינוי הוא רבינו שלמה לוריא, המהרש"ל. מלבד היותו ראש ישיבה בלובלין ומחשובי פוסקי ההלכה בפולין לפני כחמש מאות שנה (נפטר בשנת של"ד) היה גם חכם גדול בחכמת הלשון[61], אך כאמור בשני מקרים אלו דבריו צריכים עיון[62].

עמדנו אפוא על כך שמשמעותה התלמודית של המילה "איזי" שונה ממשמעותה בספרות השו"ת בדורות האחרונים, וכן שבנוגע להבחנה הסמנטית (המקובלת היום) בין "אֵפוֹא" ל"אֵיפֹה" אין הסכמה בקרב מפרשי המקרא בתקופת הראשונים, ושהבידול ביניהם מבחינת ההטעמה אינו קיים אלא בעברית החדשה. המודעוּת לפער הקיים בין לשון הקדמונים ללשון האחרונים, ולעובדה שלפעמים ביאורן (או הגייתן) של מִלים משתנה מדור לדור, נחוצה מאוד ללומדי התורה. התעלמות משינויים אלה עלולה להטעוֹת בהבנת לשון התנ"ך ודברי חז"ל, במיוחד כאשר מקישים עליהם מן המורגל בלשוננו.



*  המאמר מוקדש לזכר הקדושים, הי"ד, שנרצחו בישיבת מרכז הרב בר"ח אדר התשס"ח (ובהם שלושה מתלמידיי): שגב פניאל אביחיל, יונתן יצחק אלדר, אברהם דוד מוזס, יונדב חיים הירשפלד, נריה כהן, יוחאי ליפשיץ, דורון מהרטה, ורועי אהרן רוט, זכר כולם לברכה. באיתור מקורות למאמר זה נעזרתי בפרויקט השו"ת של אוני' בר אילן, במאגר הממוחשב "אוצר החכמה", ובידידיי המתכתבים בדוא"ל.

[1] מתוך שו"ת ישמח לבב (לקט תשובות סימן ו) לר' ישועה שמעון חיים (ישמ"ח) עובדיה (צפרו [מרוקו] תרל"ב–תשי"ב).

[2] מתוך שו"ת משפטי עוזיאל (כרך א יו"ד סימן ג) לראשל"צ הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (ירושלים תר"מ-תשי"ב).

[3] היא לא נמצאת בארמית המקראית או בניבים ארמיים אחרים (ראה להלן הערה 15 והערה 19).

[4] כך מנוקדת המִלָה ב"מילון ארמי עברי לתלמוד הבבלי" מאת הרב פרופ' ע"צ מלמד (ירושלים תשנ"ב, עמ' 24) שניקודו מבוסס בד"כ על מסורת הלשון של חכמי עדות המזרח (שם, עמ' יג), וכך היא מסורת יהודי תימן (תלמוד בבלי מנוקד על פי מסורת יהודי תימן, ירושלים, תש"ם, מאת ר"י עמר). והשוה לניקוד של רי"ן אפשטיין, להלן הערה 15.

[5] כגון: בבא מציעא ע, א; סנהדרין ל, ב (עי' הגהות היעב"ץ שם). לא מן הנמנע שבעט[י]ם של מעתיקים התארכה היו"ד במקרים אלו לוי"ו (וכן ארע בדפוסי פירוש רשב"ם שלהלן). ואכן, בחלק מכתבי היד כתוב "איזי" גם במקומות שמודפס "איזו" (מילון רע"צ מלמד, שם, הערות 31-32). בבבא מציעא ע, א מופיע בכת"י מינכן 95 כמו בדפוס, אך בכתבי יד אחרים (כגון כת"י המבורג 165, כת"י וטיקן 115, ועוד) כתוב "איזי".

[6] כגון: "אודו לי זי" (יומא ל, ב כת"י מינכן 6; השוה להערה הבאה), "אימא לי זי גופא דעובדא היכי הוה" (כתובות עט, א כת"י לנינגרד פירקוביץ' 187; בכת"י וטיקן 113 ובכת"י וטיקן 130 כמו בדפוס "איזי", ובכת"י מינכן 95: "איזו").

[7] למעט מקרה אחד שמופיע בדיבור אל רבים ("אוֹדוּ לי איזי"; יומא ל, ב), ומקרה נוסף בפי רבים ("אימא לן איזי"; שבת קלח, ב), לפי נוסח התלמוד שבדפוס.

[8] אין הבדל משמעותי (סמנטי) בין השאלה "אימא לי, איזי, גופא דעובדא היכי הוה?" (כמופיע בכתובות עט, א; קד, ב; בבא מציעא ע, א) לבין אותה שאלה ללא "איזי" (כמופיע בכתובות פו, א; בבא קמא כז, ב; חולין נא, א).

[9] פנייה (Address בלעז) היא נספח למשפט, הכולל את שמו או כינויו של הנִמען שאליו פונים (בד"כ מטרת הוספת הפנייה היא למשוך את תשומת לִבו של הנמען).

[10] חכמת שלמה לבבא מציעא ע, א. בספר הכללים "יד מלאכי" (סימן נא) מובא פירוש זה בשם ר' יוסף חזן, שראה כן ברש"י, אך אינו זוכר את מקומו. גם בשולי התלמוד במהדורת ר"ע אבן ישראל (שטיינזלץ) הובא פירוש זה בכמה מקומות בשם רש"י. ברם, כפי שכבר הוער בגיליון "יד מלאכי" ע"י רי"ף (=ר' ישעיה פיק), בשום מקום לא פירש רש"י מִלָה זו (יתכן שדמיון השמות גרם למישהו לייחס את הדברים לרבנו שלמה יצחקי במקום לרבי שלמה לוריא).

[11] מפי ידידי האברך ר' רפאל מיוחס נ"י. קושיות נוספות על פירוש זה מובאות ע"י ר' שמואל ולדברג, דברי שמואל, סימן כ; ר' יוסף שפירא, כללי תורה, תש"ג, עמ' קמג; וד"ר יצחק אבינרי, סיני, מז, עמ' רפ.

[12] ראה דרשת רבי יהודה בסנהדרין ז, ב על הכתוב בדברים א, יז: "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט" - לא תכירהו; רש"י: לא תכירהו - אם הוא אוהבך.

[13] נכתב בצרפתית עתיקה: "atores".

[14] ע"פ רא"מ גלנצר בספרו "מעייני אגם" (אנטוורפן תשס"ג, עמ' קח).

[15] החוקרים מאמתים את דברי הרשב"ם בעזרת הלשון הפרסית. לדעת קוהוט (ערוך השלם, ערך 'איזי, איזו'), העובדה שמִלָה זו מופיעה רק בתלמוד הבבלי ולא בירושלמי, מובילה אל המסקנה שדוברי הארמית בבבל שאלוה מן הפרסית. פרופ' רי"ן אפשטיין (דקדוק ארמית בבלית, עמ' 141; מחקרים בספרות התלמוד ובלשונות שמיות, א, עמ' 201) מציין שגם לצורה הארוכה "אֵיזִי" [כך הוא מנקד!], וגם לצורה המקוצרת "זִי", יש מקבילה בשפה הפרסית. מורי וידידי, מר דוד לוק נר"ו, הציע לפרש את "איזי" כמו "אֲזַי" העברית ("לולא ה'... אֲזַי חיים בלעונו"; תהלים קכד, ג) במובן של "כי אז", כעין המִלה "אפוא". פירוש נוסף מצאתי בספר הכללים "מר קשישא" (ירושלים תשנ"ג, עמ' כו) מאת ר' יאיר חיים בכרך (בעל חוות יאיר), וזו לשונו: "נ"ל [דהוא] כמו אם זה, ר"ל לשון תמיהה, אם יכול להיות זה".

[16] משפט זה מופיע בשבע סוגיות בתלמוד הבבלי: כתובות סט, א; עט, א; קד, ב; גיטין לט, ב; בבא מציעא ע, א; בבא בתרא לב, ב; נדה מב, ב. ופעם שמינית בפי רבים: "אימא לן איזי" (שבת קלח, ב). אגב, הפועל "אֵימא" (="אֱמוֹר!") השכיח מאוד בתלמוד הבבלי, הוא קיצורו של הפועל "אֵימר", הכולל את כל אותיות השורש (אמ"ר), המופיע בתרגום אונקלוס, וגם בבבלי (ראה: "דיקא נמי - דקדוק לתלמוד בבלי ולתרגום אונקלוס" מאת אבא מארי, הרב יצחק פרנק, ירושלים, תש"ס, עמ' 93; 152).

[17] יז, טו; יט, ו; שם כג; כד, כה. הפסוק היחיד בספר איוב שבו מופיעה הצורה הרגילה במקרא: "אִם לֹא אֵפוֹא מִי הוּא" (ט, כד) נמצא לפנינו בבבלי (בבא בתרא טז, א) בשינוי כתיב: "איפו" (עם י' וללא א' סופית). כמו כן, בדף הקודם שם (טו, א) הובאה התיבה 'אפו' בפסוק באיוב (יט, כג) "מִי יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי" בנוסח "אפוא". והשוה להערה 29 להלן.

[18] כלשון רד"ק (ספר השרשים, איף): "החלפת המלה בכתיבה, אבל בקריאה היא אחת". לפי מסורת כל עדות ישראל, כשם שאין הבדל בין הגיית חולם מלא להגיית חולם חסר כך אין שום הבדל בין הגיית צירי מלא להגיית צירי חסר (להוציא מדעת קצת מהאשכנזים, חדשים מקרוב באו, המוסיפים לפעמים יו"ד עיצורִית בצירי מלא, ואכמ"ל). אף ההטעמה בשתיהן צריכה להיות זהה - בהברה האחרונה ("מלרע"). אמנם, כיום נוהגים רוב דוברי העברית להבדיל בין "אֵפוֹא" מלרע, לבין מלת השאלה "אֵיפֹה" מלעיל; מן הראוי להקפיד שבידול זה לא יחדור מלשון הדיבור אל קריאת התורה.

[19] בבראשית כז, לג: "דֵיכִי" (מִלָה זו מתרגמת בבראשית כד, סה ושם לז, יט את מלת הרמז "הַלָּזֶה", כלומר "ההוא", עיי"ש ברשב"ם); שם כז, לז: "כְּעַן" (=כָּעֵת, עתה, עכשיו); שם מג, יא: "הוּא"; שמות לג, טז: "הכא" (=כאן). מפרשי ת"א דנו בכך, ראה למשל: ר' מרדכי לוונשטין, "נפש הגר", בראשית כז, לז; מג, יא. יתכן שאונקלוס ויונתן ראו צורך לייצג בתרגומיהם את כל מִלות הפסוק, אף שלא היה בניב הארמי שלהם מִלָה מקבילה ל"אפוא". לו היתה "איזי" מצויה בלשונם שמא היו מתרגמים בעזרתה את "אפוא" באופן עקבי.

[20] השוה תרגומיו ל"אֵפוֹא" בשופטים ט, לח ובמל"ב י, י ותרגומיו ל"אֵיפֹה" בשמ"א יט, כב; ובשמ"ב ט, ד.

[21] כלומר, משמעות המִלָה משתנה: לפעמים (כמו כאן - בראשית כז, לג) משמשת "אֵפוֹא" כמלת שאלה ביחס למקום (כמו "אנה", תרכובת של "איה פה"); לפעמים משמעהּ: עתה; ולפעמים משמעהּ: מי הוא. ובפסוק זה חסרה ו' החיבור: מִי [ו]אֵפוֹא הוּא, כלומר: מִי [הוּא] [ו]אֵפוֹא הוּא. כן פרש את דברי רש"י ר' אברהם בקראט (ממגורשי ספרד, בביאורו לפירוש רש"י "ספר הזכרון"). ועיי"ש בהמשך דברי רש"י (שלפי חלק מהנוסחאות אינם המשך פירוש זה אלא "דבר אחר"), ובדברי מפרשיו (וכן ב"נפש הגר" הנ"ל). בסגנון דומה כותב רש"י על דברי יעקב אבינו "אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ" (שם מג, יא): "איפוא - לשון יתר הוא, לתקון מִלה בלשון עברית". והשוה ללשון רשב"ם נכדו שלעיל.

[22] ראה: רש"י איוב לח, ד. בדרך דומה הורכבה מִלת השאלה "הֵיכן" בלשון חכמים. וע"ע: "לְכוּ וּרְאוּ אֵיכֹה הוּא" (מלכים ב' ו, יג); "אֵיכָה תִרְעֶה" (שיר השירים א, ז); תרגום יונתן בן עוזיאל לשופטים ח, יח.

[23] כך פרש רש"י בבראשית כז, לג (יתכן שזהו פירוש שֵנִי, כאמור לעיל); שם שם לז; שם מג, יא, ובהושע יג, י.

[24] ראה פירושו לבראשית ד, ט ("ומלת 'איפֹה' מורכבת ממִלוֹת שתים"); שם כז, לג (" 'מי אפוא' - מי זה ואנה הוא, שתי מלות") ולהושע יג, י.

[25] בשם "יש אומרים", ואינני יודע למי כוונתו. במהדורת "הכתר" (בר אילן) השוו דעה זו לאונקלוס שתרגם כאן "כען" (ראה לעיל הערה 19).

[26] "כמו אָנָה" (ספר השרשים, ערך איף) וכן כתב בפירושו לבראשית כז, לג ("מִי אֵיפוֹא - פירוש: מִי הוּא ואֵפוֹא הוּא") ולישעיה יט, יב ("אַיָּם אֵפוֹא חֲכָמֶיךָ - כפל עניין במִלות שונות") וע"ע שם מט, כא ("אֵיפֹה הֵם -  מאיפה, כלומר: מאיזה מקום באו; או פירושו: איפה היו") ובהושע יג, י ("אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא").

[27] שופטים ח, יח: "אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים - מה תארם ותכונתם".

[28] רד"ק מפרש כך שני פסוקים: בראשית כז, לז ("וּלְכָה אֵפוֹא - ולךָ עתה") וישעיה כב, א ("מַה לָּךְ אֵפוֹא").

[29] בספרא (בהר פרשה ג, ד) הובא הפסוק "וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ" (איוב ד, ז) בנוסח "ואיפוא". כיו"ב, הובא בתלמוד הבבלי (שבת נו, א) הכתוב בשמ"ב ט, ד ובו מִלת השאלה "אֵיפֹה" (כן הוא בספרים דידן) בנוסח "איפוא". אמנם, יתכן שחילופי כתיב אלו אין מקורם בחז"ל אלא בטעות המעתיקים (ואכן, כתבי היד של התלמוד הבבלי בשבת נו, א מצטטים את המלה "איפה" ככתוב, ועל כן נראה שמקור זה שובש ע"י המדפיסים). רש"י עצמו מחליף לפעמים "איפה" ב"אפוא": רש"י מסביר את המִלָה הארמית "לייא" כך: "כנגד איפוא... להיכן" (סוטה מד, א ד"ה כלפי לייא; וכן בכתובות טו, א ד"ה וקשיא לן), ובפירושו לסנהדרין (מט, א ד"ה בור) הוא מצטט את הכתוב בשמ"א כו, טז "רְאֵה אֵי חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם" - בשינוי גדול: "ראו נא איפוא חנית המלך ואיה צפחת המים". חילופי כתיב כיוצא באלו ניתן למצוא במקורות נוספים, ראשונים ואחרונים (כגון: שו"ת הראב"ד סימן קצד; שו"ת יכין ובועז ח"ב סימן נ).

[30] יש המתעלמים משיטת מפרשי המקרא הנ"ל (רש"י, ראב"ע ורד"ק), ומאשימים את המאחדים "איפה" ו"אפוא" בשיבוש הלשון (השוה להלן הערה 62). כך כותב ד"ר יצחק אבינרי (יד הלשון, תל אביב תשכ"ה, עמ' 30): "רבים טועים וכותבים 'אֵיפֹה' בשעה שכוונתם ל'אֵפוֹא'... על המשתבשים לִכתוב 'אֵיפֹה' במקום 'אֵפוֹא' אני קורא מקרא שכּתוב (דברים כה, יד) 'לא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה' - אלא 'אֵיפֹה' ו'אֵפוֹא'... טשטוש התחומים בין 'אֵיפֹה' ל'אֵפוֹא' ישן נושן הוא, ואף חז"ל לא נזהרו בזה". אולם "חוסר הזהירות" שהוא מייחס לחז"ל, יתכן שאינו אלא שיבוש מאוחר שחל במסירת דברי חז"ל עלי ספר (כמודגם בהערה הקודמת).

[31] יש לציין כי ביסודו של דיון זה (וגם במקומות נוספים בדברי חז"ל) מונחת ההנחה שציטוטי האישים המובאים במקרא נאמרו במציאות בדיוק כפי שהם מוצגים בכתוב: "דיבורים - כהווייתן היו". אמנם, לפי הפשט, יתכן שלשון הדובר סוגננה על ידי נותן התורה ללשון בני האדם שבזמן מתן תורה, ואין לתפוס ציטוטים של אישים במקרא באופן מילולי (השוה לדברי ר"א אבן עזרא לשמות כ, א: "ומי הוא שאין לו לב שיחשוב כי הטעם אינו שוֶה בעבור שִנוי המִלות"); כשם ששיחותיו של יוסף עם אחָיו בהיות הַמֵּלִיץ בֵּינותָם שוכתבו לעברית, כך יתכן שגם המִלים "אפוא" ו"איפה" הורתם ולידתם בלשונו של נותן התורה, והם אינם משקפים את לשונם של יוסף, יצחק, ויעקב (וחזרנו, אפוא, לשיטת ר' לוי בר לחמא, שאיוב בימי משה היה).

[32] איוב יט, כג (ראה לעיל הערה 17). אם דברי ר' לוי בר לחמא מתבססים רק על הדמיון בסגנונם הלשוני של איוב ומשה רבינו (ראה: תורה תמימה לשמות לג, טז), צ"ע מדוע הוא ציין דווקא פסוק זה באיוב, ולא את שלושת הקודמים לו (איוב ט, כד; יז, טו; יט, ו). יתכן שר' לוי שבא ללמוד על זמן כתיבת הספר, הוכיח דוקא מפסוק זה כי בו נסמכה המִלה "אֵפוֹ(א)" ל"וְיִכָּתְבוּן מִלָּי" (וראה מהרש"א בחידושי אגדות על אתר ובנוסח פירושו שבעין יעקב).

[33] בד"כ ביחס למקום, אך עיין בפירוש ר"י קרא לשופטים ח, יח ובפירוש ר' עמוס חכם בסדרת דעת מקרא לישעיה מט, כא.

[34] "מִלות הטעם לחִזוק האָמור ותִקון הלשון" (ד"ר שלמה מאנדלקרן, קונקורדנציה לתנ"ך, עמ' 47). בקונקורדנציה לתנ"ך של א' אבן שושן אף סודרו "אֵיפֹה" ו"אֵפוֹא" בערכים נפרדים. "אֵפוֹא" מוגדרת כ"מִלת חיבור להדגשה - בשאלה, בציווי וכדומה" (יש לציין שברוב ההיקרויות של "אֵפוֹ[א]" במקרא - 10 מתוך 15 - היא מופיעה בצמוד למִלת שאלה). במילון אבן שושן, מהדורת תשכ"ג, הוגדרה "אֵפוֹא" כך: "מלה להטעמת הדבור: אם כן, ובכן, כיון שכך", ואילו במהדורת תשנ"ז שינו להגדרה זו: "מִלת הדגשה". וע"ע במילון הלשון העברית הישנה והחדשה של א' בן יהודה, ובמילון העברית המקראית של קדרי.

[35] במילונים ובספרי הלימוד של הלשון העברית מופיעה שיטה זו בלבד, תוך התעלמות מדעת הראשונים שלעיל (ע"ע הערה 30). נראה שהכרעה חד משמעית זו בלשון ימינו נוצרה מתוך אימוץ פרשנות לשון המקרא של בעל שכל טוב וספורנו ע"י האחרונים (כמודגם בהערה הקודמת).

[36] מהדורת ר"ש בובר בראשית כז, לג. ספר זה, שהוא כעין מדרש על התורה, חובר באיטליה ע"י ר' מנחם ב"ר שלמה בשנת ד"א תתצ"ט (ואינו מדרש חז"ל).

[37] כצ"ל; לנוסח שבדפוס "או כמו אנה" אין פשר, ונראה שבטעות התארכה י' לאות ו'.

[38] בפירושו לבראשית כז, לג. גם ר"ע ספורנו חי באיטליה (סביב השנים ר"ל-ש"י), ויתכן שבידול סמנטי זה היה מקובל בישיבות איטליה מימות בעל 'שכל טוב', ואולי קודם לכן.

[39] כך מנוקדת המִלָה במילון הרב מלמד (הנ"ל בהערה 4, עמ' 173). במסורת יהודי תימן מנוקדת הכ"ף בפתח ולא בשווא: "כַּדִּי" (ניקוד ר"י עמר, כנ"ל בהערה 4).

[40] יומא מד, א; עב, ב; מגילה ב, ב; יבמות צ, א; גיטין נד, א; ב"מ ב, א; הוריות ח, א; מנחות נה, ב; חולין עג, א; פא, א; קיח, א. כ"ה בדפוסים שלנו. בנוסף, בנזיר ב, א נוסח הדפוס הוא: "אמר רבא ואיתימא כדִי", ובגיליון כת"י וטיקן 110 מופיע הנוסח הרגיל: "ואמרי לה כדִי". כמו כן, מופיע ביטוי זה בכתבי יד בלבד בסוגיות נוספות: ר"ה יב, ב: "אמר ריב"ל [ואמרי לה כדי]"; חגיגה ב, ב: "אמר (רבינא ואיתימא) רבא [ואמרי לה כדי]".

 

[41] הפוסקים דנו האם הכוונה היא להאריך יותר מהרגיל, או שהכוונה היא לכתוב הו' כרגיל, שהיא ארוכה יותר מי' (ראה סיכום הדברים ב"בירור הלכה" על אתר, בתוך התלמוד במהדורת "הלכה ברורה").

[42] שפירושה: "ועכשיו". המִלה "כדו" (או "כדון") רווחת בארמית ארץ ישראלית, כגון בתרגומי התורה של "ועתה" (בראשית כא, כג): "וכדון" (כן הוא בפנים "תרגום ירושלמי השלם", כתב יד ניאופיטי) או "וכדו" (בגיליון שם) -- לעומת התרגום (הבבלי) של אונקלוס: "וכען" (צורה שמשתלשלת מ"כְעֶנֶת" שבארמית המקראית; ראה: ר"א אבן עזרא לקהלת ט, יא; רמ"מ כשר, חומש תורה שלמה, כרך כד, קנד, יא; שו"ת מהרי"ף סימן פה מאת ר' יעקב פראג'י מהמה, שנפטר במצרים בשנת  ת"צ). רש"י בפירושו לערובין (נג, ב) מפרש: "וכדו - משמע עכשיו". ואכן, המִלה "עכשיו" (שנוצרה בעברית של חז"ל מן "עד כשהוא") מקבילה לצירוף הארמי "עד כדו[ן]" (שנוצר מן "עד כד הוא"). ראה דברי מורי פרופ' משה בר אשר, מחקרים בלשון חכמים, תשס"ט, א, עמ' 35.

[43] כך מסבירים כמה מהאחרונים, ראה: מהרש"ל, חכמת שלמה, ב"מ ב, א; חולין עג, א. מדברי ר' אברהם זַכּוּת (ספר יוחסין; להלן הערה 53) ניתן להסיק שכבר בזמנו, שני דורות לפני מהרש"ל, היו ש"השתבשו" לפרש כן, על סמך נוסח מוטעה בפירוש רש"י בריש בבא מציעא (רשימת אחרונים נוספים המזכירים הסבר זה מובאת בהערה 33 במאמרו של ר' מרדכי הכהן פרידמן "הביאור של הביטוי 'ואמרי לה כדי' שמייחסים לרש"י - גלגולה של טעות", בתוך: "מנחת הקיץ", ה', תשס"א, עמ' רמה-שא. וע"ע בדברי ר' דוד לאבל בתוך: "צפונות", טז, תמוז תשנ"ב, עמ' נט-ס, ובהקדמת ר' מאיר מאזוז לשו"ת איש מצליח ח"ג, תשס"ו, עמ' 11).

[44] רי"ץ מרגליות, כמובא ע"י שד"ל במאמרו ב"המגיד", כ"א אב תרכ"ד (פניני שד"ל, עמ' 305). את ביקורתו על הצעה זו חותם שד"ל בפסקה זו: "והנה יבינו המשכילים כי להבנת לשון המקרא ולשון המשנה ולשון התלמוד צריך חיפוש וחקירה ודקדוק (אנאליזיס) בספרים ההם ובדרכי לשונם, וחקירה עמוקה ומדוקדקת בדִבור האנושי בכלל... ועל הכל צריך סברה ישרה, הנקנית ע"י אהבת האמת... מתון בלא חִפזון... ובלי תשוקה למצוא חן בעיני בו"ד. אבל לִמוד לשון ישמעאל וזולתה מהודו ועד כוש - יועיל פעם אחת, ויזיק מאה פעמים".

[45] זוהי "משנה אחרונה" של החיד"א (וכיו"ב נביא מדבריו בהערה 54. בתחילה סבר כמהרש"ל הנ"ל, ראה למשל ב"שם הגדולים", קונטרס אחרון, אות כ, ד).

[46] כעין זה הגיה מהרש"ל (חכמת שלמה על אתר, מהדורת עוז והדר, ע"פ דפוס ראשון). הגהה זו מופיעה בגיליון התלמוד במהדורות הנפוצות, אך ללא ציון מקורהּ.

[47] הביטוי "בנשימה אחת" מופיע בשלוש סוגיות הלכתיות בתלמוד הבבלי (מגילה טז, ב; חולין כו, ב; כריתות כ, א), ותמיד במובן המוחשי, ולא כשימושו המושאל בעברית החדשה (כמו בשו"ת עטרת פז ח"א, כרך א - או"ח, הערות סימן ח הערה א), הדומה לביטוי הארמי "בחדא מחתא" (רבים סבורים שהביטוי המקובל "במכה אחת" הוא תרגומו של "בחדא מחתא" גם מבחינה מילולית, השוה לתרגום אונקלוס ל"מַכּוֹת הָאָרֶץ" בדברים כט, כא: "מַחָתָא דארעא"; ברם בכל ארבעת המקומות בתלמוד הבבלי שהביטוי מוזכר [ברכות כד, א; שבת קמח, א; פסחים מב, א; חולין נח, ב] מפרש רש"י ש"מְחִיתָא" היא "אריגה", ובפירושו לחולין הוא אף מרחיב ומסתייע בתרגום אונקלוס ל"מַעֲשֵׂה אֹרֵג" [שמות כח, לב]: "בחדא מחיתא מחתינהו - וכי באריגה אחת ארגתם לכולם?! לשון 'עובד מָחֵי'; דתיקון דִבור קרו לו אינשי 'אריגה', שמסדר את דבריו").

[48] פועַל זה בדיוק מובא בתרגום אונקלוס לפועַל "לְקָחָהּ" (דברים כ, ז), במשמע מוחשי. בביטוי תלמודי זה משמעו לקיחת דיבורים, כלומר ציטוט מִלים ואִזכור פרטים. ניקוד הפועַל הארמי שונה מעט מניקוד מקבילו העברי: נַסְבַּהּ או נַסְבַהּ.

[49] "כַפָּרָה בכדִי" (סנהדרין ד, א [רש"י: "בלא כלום"]; זבחים לז, ב [רש"י: "בלא מתן דמים"]); "מִילֵי דכדִי" (סנהדרין כט, ב [רש"י: "דברים של חנם... דברי רוח"]; ולפי רש"י וכתבי יד גם בבכורות ח, ב [רש"י: "דברי רוח; לישנא אחרינא: מילי דכזיב - דברי כזב"]). גזרונה של המלה אינו ברור: יתכן שהיא התקצרה מהמִלה "כִּדְהִיא" (= כמות שהיא, ללא תוספות); ויתכן ש"כּדִי" התקצרה מהמִלה "כְּדִיב" (= כָּזָב). ראה רש"י בבכורות וכתבי יד שם; שד"ל (הנ"ל בהערה 44); פרופ' רי"ן אפשטיין (דקדוק ארמית בבלית, עמ' 57; 140); פרופ' שלמה מורג וד"ר יחיאל קארה (ארמית בבלית במסורת תימן, עדה ולשון כד, תשס"ב, עמ' 333). גם בניקוד המִלה נחלקו הדעות, כנ"ל בהערה 39.

[50] אלא בגלל סיבה טובה מאוד. ביטוי זה החל לשמש כבר בלשון הראשונים, כדוגמת לשון הרשב"א בחידושיו לנדרים ג, ב.

[51] בשלוש סוגיות (יומא מד, א; עב, ב; מנחות נה, ב) מדובר בקושיה, ובשאר שמונה הסוגיות - בתירוץ. 

[52] כ"ה בכל כתבי היד במכון לתצלומי כתבי יד בספריה הלאומית.

[53] ספר יוחסין, מהדורת פיליפובסקי, ערך כדי. יתכן שלפניו עמד הנוסח "בלא שום חכם" שבדפוס פארה (שנדפס בפורטוגל בתקופת גירוש ספרד ע"פ כתבי יד ספרדיים) כמובא ע"י ח"ז דימיטרובסקי ב"שרידי בבלי" (ניו יורק תשל"ט, עמ' 92-93 ועמ' 344). את הנוסח "בלא שׁוּם חכם" אפשר לפרש כמו נוסח ספר יוחסין "בלא שֵׁם חכם", או "בלא אף חכם" (על הפירושים השונים של "שׁוּם" ראה במילונו של אמו"ר, שזמין במרשתת ב"פורטל הדף היומי": http://www.daf-yomi.com/content.aspx?PageId=26). בדפוסי איטליה הראשונים (שונצינו וונציה) נדפס: "ואמרי לה כדי - חכם". נוסח תמוה זה הוגה ע"י ר' דוד הכהן מאובן (תלמיד המהרש"ל) בספרו "מגדל דוד" כך: "ואמרי לה כדי - חִנָּם", ובמהותו דומה לנוסחאות המדויקות הנ"ל. אך מהרש"ל רבו הבין שיש כאן פירוש אחר (כנ"ל בהערה 43), וככה"נ על פי דבריו הוגה בדפוסים המאוחרים (כבר בדפוס אמסטרדם ת"ז): "ואמרי לה כדי - שם חכם". ר' מ"ה פרידמן (לעיל הערה 43) משער שהנוסח שיצא מתחת ידי רש"י הסתיים במובאה "וכמו ואמרי לה כדי", בלא שום תוספת (וכלשון הריטב"א שלהלן הערה 55), ובמהלך הדורות נוספו בשולי פירושו הערות הבהרה שונות שהשתרבבו לתוך נוסח פירושו, ולכן מצויים כאן נוסחאות רבות.

[54] מדברי רש"י ושאר הראשונים שלהלן משמע ששמועה שמוסרים אותה "כּדִי" היא שמועה הנִשנית באופן אנונימי, שלא ידועה זהות האומרה. ברם, מדברי רש"ג (ויתכן שזו גם כוונת ר' אליקים שלהלן) משמע שזוהי שמועה שנאמרת בסתם, מפני שהיא מוסכמת על כל החכמים! כידוע, נוסח אגרת רש"ג מרובת נוסחאות. בנוסח הצרפתי של האגרת (מהדורת לוין, עמ' 66; מהדורת מצגר, עמ' מו; מהדורת נאובאואר, אוקספורד תרנ"ג, עמ' 24) נאמר "והיכא דכולהו רבנן קאמרי חדא מילתא, אמר[י] לה כדי", עכ"ל. קביעה זו, ניתן לפרשה בשני כיוונים: יתכן שר"ל ששמועה זו היא כ"סתם משנה", שהלכה כמותה, ויתכן שהיא כמו "שיטה", שכמה וכמה חכמים "אמרו דבר אחד", ואין הלכה כמותה (כן כתב רש"י הילמן, בספר אור הישר עמ' סג, עמ"ס חולין נח, ב). ברם, בנוסח הספרדי של אגרת רש"ג (מהדורת לוין, שם; מהדורת היימאן, לונדון עת"ר, עמ' 56) משפט זה הוא המשך של הקטע הקודם, הדן בדברי התלמוד הבבלי (חולין יח, ב) "אנא מרב יהודה גמירנא, דאפילו ספיקי דגברי גריס, דאמר רב יהודה אמר ר' ירמיה בר אבא, ספק משמיה דרב, ספק משמיה דשמואל" וכאן נוסף: "ספק דכולהו רבנן, קא אמרינן: אמרי לה כדי", עכ"ל. גם מנוסח זה משמע שזוהי שמועה שנאמרת בשם כל החכמים, אך קשה להסיק מכאן שאין הלכה כן.

[55] כ"כ הרב חיד"א (יעיר אזן - עין זוכר, מערכת כ אות ח) שמצא בספר ישן כתב יד שני פרקים מהקדמת רמב"ם לפירוש המשנה שלא נדפסו, והם ביאור מילות חמורות שבתלמוד.

[56] זו לשונו: "סתם בלא גברי, כעין מתיבי". יתכן שבדַמּוֹתו ענין זה למונח "מתיבי" (= משיבים, מקשים "העולם"), כוונתו לומר ששני מונחים אלו מתייחסים לכלל הלומדים ולא לאישיות מסוימת (לעומת "מתיב ר' פלוני" וכן "אמר ר' פלוני").

[57] חידושי הריטב"א מכתב יד, מהדורת מוסד הרב קוק (וכ"ה במהדורת מכון אופק של "חידושי הרמ"ה ושיטות הקדמונים"): "דמשמע וכדי - כלומר ריקם אני משלחך באין ספר, כדאמרי[נן] 'כדי נסבה', 'ואמרי לה כּדִי', ו'מילי דכדי' ". 

[58] שער ב, פרק א (ירושלים, תשנ"ו, עמ' כו).

[59] = "אין אדם משליך כספו סְתם" (כתובות לו, ב ועוד).

[60] תיבה זו אף נכללה ברשימתו האלפבתית של הרב ראובן מרגליות בספר לחקר שמות וכינויים בתלמוד, ירושלים תשמ"ט, פרק ג, סעיף כז, עמ' כד, תחת הכותרת "בדויי שם".

[61] את בן דורו, הרמ"א, מוכיח מהרש"ל על חוסר עיונו בחכמת הדקדוק (ראה שו"ת הרמ"א סימן ו), ולדעתו, אחד הדברים הנחוצים לת"ח הוא לכתוב בצחות לשון נאה (ים של שלמה, חולין, פרק א סי' טו). אגב, לדעת ר' מ"ה פרידמן, מהרש"ל חזר בו מפירושו המוטעה ל"כדי" (ראה בהערות 7, 97 במאמרו הנ"ל בהערה 43. וע"ע במאמרו של רי"ל קלירס ב'המעין' תמוז תשס"ט [מט, ד] עמ' 85 ואילך על ארון הספרים של המהרש"ל).

[62] וכבר כתב הגר"מ פיינשטיין זצ"ל על כגון זה (שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סימן פח): "אדרבה, זהו כבודו אשר מזכירים שיטתו בד"ת ומעיינים בדבריו אף שהמסקנא דחכם המעיין הוא שלא כדבריו... אבל ודאי צריך להזכיר בדרך ארץ". עיי"ש בכל דבריו.