תרומות על הבאר
(21 ספטמבר 2020) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין -

חזרה למאמרי המעין

נתקבלו במערכת

 

ספר מגן אלהים. פירוש על מסכת אבות מיוחס לרבי יצחק אבוהב. יוצא לאור לראשונה על פי כתב יד עם מבוא מראי מקומות והערות על ידי יעקב שמואל שפיגל. פתח תקוה תשס"ז. 273 עמ'. (03-9225699)

אין חולק על כך שדברי הביקורת של שלמה המלך ע"ה נגד 'עשות ספרים הרבה אין קץ' לא כוונו להוצאה לאור עולם של כתבי קדמונים, ק"ו כאשר מדובר על ספרי מוסר ואמונה, תורה ודרך ארץ, כפירוש האנונימי הזה על מסכת אבות שהוציא לאור פרופ' שפיגל מכת"י יחיד בעולם. 'אנונימי' אמרנו, למרות הייחוס לר"י אבוהב, מגדולי ישראל בדור שלפני גירוש ספרד, הנובע מכמה ציטוטים מתוך הספר המובאים בשמו בספר הליקוט הגדול של ר' שמואל די אוזידה 'מדרש שמואל' על אבות, כי הפקפוקים שמעלה המהדיר על הזיהוי הזה גדולים מספיק כדי להעמיד אותו בספק גדול. בכל אופן מדובר על פירוש חשוב של מחבר חשוב מסוף תקופת ראשוני ספרד, המתחיל בפירוש המשנה בפסוק מפרשת השבוע המתאימה לשבועות שבין פסח לעצרת שבהם נאמרו פרקי מסכת אבות גם בספרד שלפני הגירוש, מסביר את הקשר בין כל משנה למשנה הסמוכה לה, משלב פשט ודרש ומוסר וסוד, מצרף לקט פירושים של מפרשים שקדמו לו לפירושים עצמאיים משלו, ועוד ועוד. בכתה"י נקרא החיבור בשם 'מגן אלהים', והמהדיר מפנה לדיון הממצה שלו על שמות אלוקים בשמות ספרים בספרו הגדול 'עמודים בתולדות הספר העברי' חלק 'כתיבה והעתקה', עיי"ש ותרווה נחת. מעניין שהמהדיר הוציא לאור חיבור זה באופן עצמאי, ולא באחת מהוצאות הספרים אליה הוא קשור בצורה זו או אחרת (אוניברסיטת בר אילן, מכון ירושלים וכד'), והוא אף מדגיש בהקדמה שספר זה יוצא לאור אחרי שהקדיש לו מאונו ומהונו – הייתכן שאין קופצים על הדפסת ספר של קדמונים שאינו בוודאות ממחבר מפורסם, ואינו חיבור למדני? צ"ע.

 

מסכת סוכה כהלכתה. הרב דוד ליבור. ישיבת שעלבים, תשס"ט. 279 עמ'. (08-9276521)

הרב ליבור, תלמיד ותיק בישיבת שעלבים ור"מ בה כבר למעלה מעשרים וחמש שנה, הקדיש שנים רבות את עיקר זמנו להוראת גמ' ופוסקים כסדר המסכתות. אחרי לימוד שיטתי של הגפ"ת ורי"ף ורא"ש ור"ן על כל סוגיא בעזרת דפי הנחייה שחיבר, עסקו הרב ליבור ותלמידיו בלימוד הרמב"ם והטור והשו"ע ונושאי כליהם בענייני הסוגיא הנלמדת. וכך עברו מחזורים רבים של תלמידים על מסכת אחרי מסכת מסדר מועד בעזרת הדפים הנ"ל, שבהם מופיעים בקיצור נמרץ מראי מקומות למפרשים ולפוסקים החשובים בכל סוגיא, סיכום הסוגיא להלכה עד פסקי המ"ב, ובשעת הצורך הסברים קצרים, טבלאות וכד'. סוגיא הצטרפה לסוגיא ודף לדף, הדפים צולמו פעם אחר פעם ועברו מיד ליד, ולאחר שנים רבות נכנע הרב ליבור להפצרות חבריו ותלמידיו והוציא לאור כספר את דפי ההנחייה האלו, לעת-עתה על מסכת סוכה, מלווים במפתח עניינים מפורט. השמועה עברה מפה לאוזן, והספרים 'נחטפו' בישיבה ומחוצה לה. עתה עובר הרב המחבר שליט"א על דפי ההנחייה המוכנים שלו למסכתות סדר מועד האחרות, ומתכווין להמשיך במפעל זה מסכת אחר מסכת לזיכוי הרבים הלומדים 'בקיאות להלכה'.

 

ספר דופקי תשובה, ונלוה אליו ספר חקר הלכות, על שו"ע אה"ע סי' יז בענייני תקנת עגונות. מאת רבי אברהם פרענקל מב"ח. יצא לאור מחדש ע"י אליעזר וייס, ירושלים תשס"ח. 9+רנה עמ'. (02-5861032)

הרב אברהם פרנקל-מב"ח [='מבית חלפון', עי' צפונות טו עמ' פט] היה עילוי הונגרי צעיר בן למשפחת רבנים מפורסמת, שמונה בגיל כ"ב [!] לאב"ד של קהילת ניאראד-סרדא שבטרנסילבניה לאחר שנים של לימוד בישיבות הונגריה. כשפרצה מלחמת העולם החלו להגיע לעיירתו, כמו גם לעיירות אחרות באיזור, פליטים מעבר לגבול הרומני, והתעוררו בין השאר שאלות קשות בענייני התרת עגונות. המחבר הצעיר, בתחילת שנות השלושים לחייו, נכנס לעובי הקורה, וקיבץ פסקים והכרעות בענייני אבן העזר סי' יז, סימן העוסק כולו בעניינים הקשים של עגינות והתרת עגונות, בתוספת נופך משלו, מפני שכלשונו בשער הספר 'בעוונותינו הרבים כעת דבר בעתו על ידי המלחמות שבעולם שהרבה עגונות נשארו לברר מקחן להתירן'. הספר נדפס בשנת תש"ב והספיק לשמש את רבני דורו ומקומו רק זמן קצר, עד שעלה הכורת גם על רוב עיירות הונגריה ועל בני קהילת הקודש ניאראד-סרדא עימם, כשרבם הצעיר בראשם עם הוריו, אשתו וילדיו. ה' יקום דמם. הרב וייס, קרובו של המחבר, בעזרת צוות ת"ח, ערך וסידר והתקין מחדש את הספר החשוב הזה, שריד מתורתו של המחבר הקדוש, לתועלת פוסקי ההלכה במקצוע חשוב וגורלי זה, ולע"נ המחבר ובני משפחתו הרבים שנשמדו בשנות הזעם.

 

עשה ירח למועדים שמ"ש ידע מבואו. והוא תמצית דברי הרה"ק רבינו שמואל בורנשטיין מסוכצ'וב זצוק"ל על חודשי השנה. נלקטו ונערכו מספרו 'שם משמואל' על התורה ע"י חנניה נעם רכל, ירושלים תשס"ט. סג עמ'. (077-2009748)

קונטרס קטן שחיבר חתני הרב חנניה רכל, עד עתה ר"מ בישיבת 'בית אורות' שעל הר הצופים ועתה ר"מ בישיבה החדשה ברמת השרון, ובו י"א פרקים מדברי האדמו"ר מסוכצ'וב בסדרת ספריו 'שם משמואל' (=שמ"ש) המאירים את חודשי השנה (חודשי תמוז-אב בפרק אחד), עם הקדמה מאירת עיניים, הערות מחכימות בשולי הדברים, וסיכום קצר בשם 'מעגל השנה'. מתוך הדברים לחודש תשרי (עמ' לט): חודש תשרי מיוחס לאפרים, וחודש מרחשון למנשה. בחינת מנשה היא 'סור מרע', ובחינת אפרים 'עשה טוב'. אפרים קודם למנשה ע"פ ברכת יעקב, היינו ש'עשה טוב' קודם ל'סור מרע': 'יעקב אבינו ע"ה חידש דרך אחר בעבודה, להתחיל בעשה טוב מקודם וממילא נקל יהיה לסור מרע, כי להמתין בעשה טוב עד שיסור מקודם הרע זה קשה מאוד. ועל כן החודשים האלו שהם תשרי ומרחשון המתייחסים לאפרים ולמנשה, תשרי הוא בעשה טוב ועל כן יש בו הרבה מצוות'...

 

מנעי עינַיִך מדמעה. הסכמי קדם-נישואין למניעת סירוב גט. מאת רחל לבמור. בהוצאת אריאל – מפעלי תורה יהדות וחברה בישראל, בשיתוף מועצת רבני ישראל הצעיר בישראל. ירושלים תשס"ט. 274 עמ'. (02-6254983)

בעיית העגונות, נשים שמקומו ומצבו של בעליהן לא ידוע, ימיה כימי עולם, ודווקא היא הצטמצמה מאוד בימינו, בעידן התקשורת המשוכללת ו'הכפר הגלובאלי'. את בעיית העגונות החליפה בעיית מסורבות הגט, זוגות שנישואיהן עלו על שרטון, והבעל, שעל פי ההלכה אך ורק בידו לבטל את הנישואין בעזרת גט פיטורין שניתן בהסכמתו, אינו מסכים לשחרר את אשתו ולהתירה להינשא מחדש. הגדרת ממדי הבעיה שנויה במחלוקת, בין הגישה המצמצמת, המונה בין ה'מסורבות' רק נשים שבי"ד רבני כבר הוציא פס"ד המחייב את הבעל לתת להן גט, ואז מדובר על כמה מאות נשים כאלו בארץ – לבין הגישה המרחיבה, המונה גם זוגות שהבעל מסרב לשתף פעולה בגירושין המתחייבים או מעכב אותן באופן מכוון, ואז מדובר באלפים רבים. אמנם קיימים גם גברים מסורבי גט, שהרי לאחר חרם דרבנו גרשום גם הבעל 'מעוכב נישואים' עד שאשתו תסכים לקבל גט, כי רגמ"ה אסר לגרש אשה בעל כורחה במקביל לאיסור הידוע יותר, הצד השני של אותו מטבע, לשאת אשה נוספת; אולם מסיבות רבות הבעיה קריטית הרבה יותר אצל הנשים המסורבות: א. מספרן רב פי כמה וכמה מהגברים המסורבים. ב. גברים מסורבים יכולים לנסות לקבל 'היתר מאה רבנים' כדי לשאת אשה שניה אחר שהפקידו גט לאשה הסרבנית בביה"ד, תהליך שאין לו מקבילה אצל הנשים. ג. גברים כאלו מרשים לעצמם לעיתים לחיות עם אשה אחרת, בהיתר או באיסור, ואם היא פנויה ילדיהם לא יהיו ממזרים, מה שאין כן אצל נשים במצב מקביל. ד. ובעיקר: השעון הביולוגי 'רץ' מהר אצל הנשים, כך שבדרך כלל נשארות להן שנים פוריוֹת ספורות אחרי 'פרק א' כדי לנסות להינשא ולהוליד ילדים ב'פרק ב' ולכן הן מעוניינות לסיים כמה שיותר מהר את פרשת הנישואין הכושלים, בעוד שהגברים באופן טבעי 'לחוצים' פחות בענין זה. סיבות אלו ועוד גרמו לכך שהדיינים אכן משתדלים לזרז את הבעל לסיים את הפרשה ולתת את הגט המיוחל כאשר הם משתכנעים שהנישואין עליהם מדובר הגיעו למעשה אל קיצם, אך ידיהם בדרך כלל די כבולות: החשש הכבד מפני 'גט מעושה', גט פסול מפני שהבעל נתן אותו בכפייה, מונע בעדם מלהטיל על הבעל עונשים או מללחוץ עליו באמצעי כפייה שונים לתת את הגט; ולשון רכה, ואף לשון תקיפה, לא תמיד משברת את גרמיהן של אותם בעלים, שבדרך כלל רגש השנאה והנקמה לאשת נעוריהם שהנישואין עמה כשלו גורם להם לרצות להציק לה ולצער אותה ככל שהם יכולים. דרך אגב, מומחים-לדבר עומדים על דעתם שמדובר על בעלים מכל שכבות החברה, מכל רמות ההשכלה, מכל מיני אורחות החיים וכל סוגי הקשר לתורה ולמצוות, ולא ניכר שוע מפני דל כאשר השנאה מעוורת את עיני השכל. אמנם קיימות 'הרחקות דרבנו תם', ומספר חוקים ותקנות שמצירות את רגלי הבעל המעכב, אך אין בהם די כדי לפתור את הבעיה. הדרך האידיאלית למנוע אירועים עצובים כאלו היא דרך המניעה, אך נסיונות שונים שנוסו בעבר לקבוע 'נישואין על תנאי' או להרחיב את סמכויות בתי הדין להפקיע קידושין, אפשרויות שקיימות כבר בהלכה באופן עקרוני, נדחו בשתי ידיים על ידי פוסקי הדורות האחרונים מסיבות מובנות. כמה דמויות שעוסקות היום בנושא כאוב זה מנסות לפתוח דרך חדשה – לקבוע בעזרת הסכמים שנחתמים בין בני הזוג לפני נישואיהם קנסות וסנקציות למי מבני הזוג שיעכב את הגירושין אם ח"ו בני הזוג יגיעו לכך, כאשר לדעתם אין בהסכמי קדם-נישואין אלו את הבעיות ההלכתיות שבגללן התנגדו גדולי הדורות האחרונים להצבת תנאים בנישואין או להרחבת סמכויות הפקעת הקידושין. בכתבי העת התורניים 'תחומין' ו'צהר' ועל גבי במות נוספות בכתב ובעל-פה כבר נידונו אפשרויות שונות ונוסחים שונים, והדיינים המפורסמים מו"ר הגרז"נ גולדברג והגר"ש דייכובסקי שליט"א וכן מנכ"ל בתי הדין הרבניים הרב אליהו בן דהאן כבר הביעו את דעתם החיובית-עקרונית - אך למעשה הסתייגו מפרטים שונים בנוסחי ההסכמים שהוצעו. בפועל ההצעות השונות אינן מתקבלות בעין יפה אצל רוב-ככל הפוסקים מכל הגוונים, וגם זוגות צעירים לא ששים להיכנס לעובי הקורה של הסכמים-מכיני-גירושין כאשר הם נמצאים בעיצומן של ההכנות לנישואין ברוב שמחה ואושר ואהבה. כך שלמעשה הנושא לא צבר תאוצה. המחברת, טוענת רבנית ועוסקת בצורכי ציבור בתחומים אלו במסגרת הנהלת בתי הדין בישראל, פורשׂת בספר הזה את הנושא מצידו ההלכתי, החוקי והחברתי, מציגה את הדעות השונות ואת הבעיות והפתרונות שהוצעו להן, ולמעשה ממליצה בכל לשון לרבני ישראל 'להרים את הכפפה' ולהמליץ לבני זוג העומדים להינשא להקדים רפואה למכה שעלולה לבוא ח"ו, ולצרף סמוך לפני הנישואין לכתובה ולהתחייבויותיה הסכם 'לכבוד הדדי'; כך יקל על בתי הדין לכפות את הבעל לקיים את ההסכמים והקנסות שהוא חתם עליהם אם יסרב בעתיד לתת גט, בלי להיכנס לחשש של 'גט מעושה'. היא מביאה כעשרים [!] נוסחים שונים של הסכמים מסוג זה, דנה בהבדלים ביניהם, במעלותיהם ובחסרונותיהם, ובסוף ממליצה בכל לשון על ההסכם המכונה 'הסכם לכבוד הדדי' שבעריכתו עסק בעיקר ידידי הרב אלישיב קנוהל, רבו של כפר עציון. אני הקטן בוודאי שלא אכניס ראשי בעניינים שאין לי יד ורגל בהם, ולא אביע את דעתי העניה לגופו של ענין; אולם איני יכול להימנע מלהעיר על כך שצרם לי מאוד ש'מורָהּ ורבָּהּ' של המחברת, כפי שהוא מתואר בהקדשה בראשית הספר, הוא פרופ' דניאל שפרבר, שעם כל הזכויות שיש לו בפרסומיו התורניים-מחקריים החשובים ובמידותיו הטובות – הוא גם קנה לעצמו שם של 'חדשן' בענייני הלכה הרבה מעבר למקובל. כך למשל הוא התפרסם בכך שהתיר לנשים בימינו לעלות לתורה, וכבר קיים לפחות ביכ"נ אחד 'אורטודוקסי-מודרני' שמגדיר אותו כרבו ונוהג כך בפועל, והוא 'עלה לכותרות' בתקשורת לא-פעם בפסיקות ובהתייחסויות הלכתיות חריגות. לענ"ד הקשר שלו לספר מעורר חשש כבד שמא המחברת צועדת כמה צעדים גדולים מדי, ובעניינים רגישים וקריטיים כאלו, שיש בהם צורך מהותי בשמירת מסגרת ההלכה בתקופה שבה מעמד ההלכה בעייתי בעיני רבים - מכאן, ויש בהם חשיבות עליונה להצלת נשים מיד בעליהן-עושקיהן מאידך, היה עדיף למי שמעוניין לקדם את הנושא להיצמד עד כמה שאפשר לקונצנזוס ההלכתי, ולא לדבוק באישים ושיטות שנויים במחלוקת; המטרה העיקרית של המחברת וחבריה-לדרך היתה צריכה להיות קירוב תלמידי חכמים ודיינים ופוסקי הלכה, שדעתם היא הרלוונטית לענין, לכיוון שאליו הם רוצים להוביל, ולא הרחקתם. ימים יגידו אם 'הסכמי כבוד הדדי' אלו יצברו לגיטימציה ותנופה ויהפכו חלק אינטגרלי מההכנות לחתונה של כל זוג צעיר (כשם שגם הכתובה עצמה 'מכינה' למעשה את הזוג למקרים של פטירה או גירושין ח"ו!), או שהם ישקעו וייעלמו כפי שבעבר לא שרדו נסיונות אחרים מסוג זה.

 

ודברת בם. לקסיקון לשיפור הניבים. אליהוא שנון. חולון, אוריון הוצאת ספרים, תשס"ט. 384 עמ'. (elihu@saad.org.il)

אליהוא שנון הוא סופר סת"ם, מומחה בטעמי המקרא, איש לשון ומקרא, חבר קיבוץ סעד שבנגב. אהבתו הגדולה ללשון הקודש וידיעותיו הרבות בתרבויות ובשפות הביאה אותו לבלוש ולעקוב אחרי אלפי הניבים המשמשים בשפה העברית המדוברת שמקורם אינו יהודי, לציין את מקורם (מתוך 21 לשונות ותרבויות!) ולהציע להם תחליף ממקורותינו. כך למשל במקום לומר 'הוא אחז את השור בקרניו' הלועזי-במקורו הוא מציע להשתמש ב'נכנס בעובי הקורה', במקום 'האויב מספר אחד' – 'אויב בנפש', במקום 'האותיות הקטנות' – 'אותיות של טל ומטר', במקום הביטוי האנגלי 'סביב השעון' – 'לילות כימים', ועוד ועוד. לא תמיד התרגום חופף במאת האחוזים את משמעות הניב שהוא בא להחליף, אבל במקרים רבים הוא אכן מהווה תחליף ראוי. הדבר חשוב בעיקר בביטויים שמקורם טמא ממש; כך למשל במקום 'הגיש את הלחי השניה' הנוצרי – מציע המחבר 'נתן למכהו לחי', ובמקום כינוי ההערכה 'מלח הארץ' שמקורו בברית החדשה [!] – הוא מציע 'איש מידות', 'מטובי העיר' ועוד. בסוף הספר נמצא מפתח מפורט. הוספת רשימת הניבים שמקורם נוצרי עשויה היתה לסייע לכל מי שהיה מעוניין ראשית-כל לשרש ניבים אלו מלשונו...

 

מילי דתכשיט. ביאורים והערות בפרק במה אשה. מאת יעקב לורץ'. ירושלים, תשס"ט. 19+תח עמ'. (02-5373934)

פרק 'במה אשה', הפרק השישי של מסכת שבת, עוסק בעיקר בדיני יציאת אשה בתכשיטיה בשבת במקום האסור בהוצאה, בהגדרת מהו בגד הבטל לגוף ואין בו איסור הוצאה ומה מוגדר ככלי שאין להוציאו, על איזו אשה ועל איזה תכשיט גזרו 'דילמא שלפא ומחויא', 'דילמא מיתרמי לה טבילה של מצוה' או 'דילמא מחייכא עלה ושלפא' - ומתי לא גזרו, ועוד ועוד. מובן שבפרק כזה חשובה לא רק הבנת דברי התנאים והאמוראים, הראשונים והאחרונים, אלא גם הבנת המציאות אותה הם מתארים ואליה כיוונו בדבריהם. ר' יעקב לורץ', נינו של הרב יוסף ברייער זצ"ל רבו של 'קהל עדת ישורון' בניו יורק (נכדו של רש"ר הירש זצ"ל) ותלמיד ישיבת 'מיר' שבירושלים כבר שנים רבות, נטל על עצמו להבהיר עד הקצה האחרון כל פרט וכל תג בי"א דפי הפרק הזה (דפים נז-סז), כשהוא מתחיל בסוגיא ומפרשיה הראשונים והאחרונים, עובר לדברי פוסקים בכל הדורות עד פוסקי זמננו ('שמירת שבת כהלכתה' לר"י נויבירט, 'חוט שני' לר"נ קרליץ, 'קובץ תשובות' מאת הגרי"ש אלישיב ועוד), ולא משאיר דבר שאינו מבואר ומבורר. יהיו בוודאי כאלו שיתמהו איך אפשר לגדוש כ-400 עמודים בביאור 11 דפי גמרא בלבד, ויטענו ש'אין לדבר סוף' – אבל כל מעיין בספר יראה שהמחבר עשה מלאכתו באמונה, ביאר וניתח וירד לעומק הדברים עד להסקת מסקנות למעשה, ולא כתב כלל בצ"ו פרקי הספר דברים שאין בהם תועלת. הרב לורץ' עושה שימוש בין השאר בספרו של רבנו פרחיה תלמיד הרמב"ם שיצא לאור לאחרונה ע"י מכון אופק, בספר האגור, בפסקי הרי"ד ונכדו הריא"ז, בספר כתבי רי"ד הלוי במברגר וב'זכרון אברהם' שבסופו לרבו ר' אברהם בינג, ב'מעשה רב' של הגר"א ובספר 'הלכות שבת השייכות לבית' לרש"ב כהן, ובעוד עשרות ספרים אחרים מכל הדורות, ובכך הוא הקיף היקף שלם את סוגיות הפרק הזה. בפרק נו (עמ' רכז ואילך) דן המחבר בהיתר התמוה של בעל 'ערוך השולחן' שחייל 'העובד בצבא המלך' כלי הנשק שלו הם כבגדיו ומותר להוציאם. רי"מ עפשטיין סמך בכך על ר"ע מברטנורה שכתב בפירושו על המשנה שלצורך מלחמה מותר לצאת עם כלי נשק; ומכאן, מסיק בעל ערוך השולחן, שלחיילים לא החמירו חכמים (ועל היתר זה סומכים בשעת הדחק חיילים בצבא להוציא את נשקם במקום שאין עירוב). אך מקשה עליו הרב לורץ', שלא זו בלבד שנראה שכוונת הרב ברטנורה הייתה שרק לצורך פיקו"נ מותר להוציא את הנשק, אלא שבסוגיית בגד השק של הרועים (שבת סב, א) מפורש שמה שנחשב בגד לאחד נחשב בגד גם לאחרים, ולדברי ערוה"ש לכולם מותר היה לשאת נשק בשבת אם לאנשי הצבא היה הדבר מותר! וצ"ע (ועי' גם לעיל בסי' ו עמ' כח-כט; נוסף על כך אולי יש לחלק בין נשק שהוא חלק מתלבושתו של החייל, כמו חרב של קצין רוסי בצבא הצאר, שרק אותו נטה בעל ערוה"ש להתיר להוציא מרשות לרשות, לבין נשק שחייל נושא שאינו חלק אינטגרלי מתלבושתו). בפרק סו (עמ' רסו ואילך) מביא המחבר שש דעות ראשונים המיישבות את המנהג התמוה המתיר לנשים לצאת בשבת בתכשיטיהן בניגוד לפשטות דברי חז"ל, ואת התמיהות על כל שיטה ושיטה, ומסכם בדברי 'מעשה רב' של הגר"א שכל 'אשה אם יודעין בה שתקבל הדברים מצוה לומר לה שכל התכשיטין אסורים אפילו בחצר ובבית', אחרת הן יכולות רק לסמוך על הכלל הדחוק 'מוטב יהיו שוגגות ואל יהיו מזידות'. ולסיום: בעמ' שכה ואילך המחבר דן בהרחבה בדעת התו' בדף סה, ב בענין ההיתר לקיטע לצאת עם קבו, ומבאר אותו בעזרת ספר הישר לר"ת ובעזרת התו' במסכת יומא והאור זרוע ועוד; אח"כ הוא פונה לדעה נוספת, המובאת בתו' שם בשם 'הרב פורת' ובספר התרומה בשם 'הרב ר' יוסף ב"ר משה המכונה דבאנדיט', והוא מפנה לעיין בסמ"ג השלם מהדורת 'מכון ירושלים' ו'מכון שלמה אומן' עמ' רא הע' 64, שם נכתב בשם ספר 'בעלי התוספות' של א"א אורבך שהרב פורת והרב ר' יוסף הנ"ל הם אדם אחד; כנראה שהמחבר לא רצה להפנות בעצמו את הקורא לספר המחקרי של פרופ' אורבך, והעדיף לציין להערה בסמ"ג השלם שעורכיו כבר עשו בזמנו את 'העבודה השחורה'... ניכרים המלאכה והחוכמה שהשקיע הרב לורץ' בביאור פרק 'במה אשה', ועוד עתידו לפניו בעז"ה בביאור פרקים מוקשים אחרים בש"ס שהניחו לו להתגדר בהם. המפתחות המפורטים בסוף הספר משלימים ספר נאה זה, נאה מלבר ונאה מלגו.

 

ישא מדברתיך. חידושים על פרשיות השבוע מאת שמעיה אריה שנרב ז"ל. פתח תקוה, תשס"ט. תקכז עמ'. (08-9259159)

נדיר מאוד שספר שההקדמה שלו נכתבה בשנת תרפ"ח – לפני למעלה משמונים שנה, ההסכמה המרשימה שהוא קיבל נכתבה לפני כארבעים שנה בשנת תשל"א, והקדמה נוספת לקראת הדפסה נכתבה בשנת תשנ"ב, יוצא לאור רק עתה בשנת תשס"ט. אמנם גם המחבר ר' שמעיה-אריה שנרב ז"ל היה יהודי מזן נדיר; הוא נולד בפפד"מ בשנת תרס"ג במשפחה שומרת תורה וִירֵאת שמים, למד רבות אצל אביו ש'לא זזה ידי מידו בדברי תורה' כפי עדותו ואח"כ בישיבת הרב יוסף ברויאר זצ"ל בעירו, ועם עליית הנאצים לשלטון עלה ארצה והקים משפחה למופת. מגיל צעיר החל להעלות על הכתב כל חידוש שהעלה בכל אחד מלימודיו, וכך תפחו המחברות, עד שעלה בדעתו לפרסם חלק מחידושיו בהיותו בן כ"ה – וחזר בו. לאחר שנים של הוראה וניהול מוסדות חינוך שונים, שנים בהם קבע לעצמו יום יום שעות לימוד רבות והקפיד להעלות כל מה שנתחדש לו על הכתב, חשב שוב על פירסום חלק מחידושיו, התייעץ עם הגרש"י זוין זצ"ל שאף כתב לו הסכמה חמה - אך גם הפעם חזר בו (ההסכמה משנת תשל"א, כפי שברור בצילום שבראש הספר; בטעות נכתב מתחת להסכמה וגם בהקדמה שההסכמה ניתנה בתשל"ח. רש"י זוין נפטר באדר תשל"ח, ולא יכול היה לכתוב הסכמה בט' בניסן של אותה שנה). בשנת תשנ"ב, לקראת שנתו התשעים, חשב שוב להדפיס מחידושיו וכתב הקדמה נוספת – אך גם כאן משהו עצר בעדו. בשנת תשס"א נפטר מר שנרב ז"ל בשיבה טובה, והותיר אחריו מחברות רבות עם הערות וחידושים באגדה ובהלכה ועל התורה, מהם הוציאו לאור בניו ספר עב-כרס עם הסולת מחידושיו על סדר פרשות השבוע. כך למשל הוא מפרש מדוע הפסוק 'יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר' סמוך ללא הפסק לפסוק שלפניו 'ויהי בישורון מלך' וכו': פסוק זה לדעתו הוא תפילה של משה להצלת שבט ראובן בעתיד באירוע מסוים - בספר יהושע פרק כב מתואר העימות בין שבטי עבר הירדן לבין ראשי האבות בא"י המערבית אחרי בניית המזבח בעבר הירדן, ובדיוק על מניעת אסון מלחמת האחים שכמעט פרצה אותה שעה התפלל כאן משה רבנו: 'בהתאסף ראשי עם' למלחמה עם שבטי עבר הירדן המזרחי, יתברר בסופו של דבר ש'יחד שבטי ישראל', אין לשבט ראובן וחבריו כל כוונה להתנתק מאחיהם, ובזכות זה 'יחי ראובן ואל ימות', וימשיך להיות כלול בכלל ישראל – 'ויהי מְתיו מספר'. כפתור ופרח.

 

עלי קטיף. הגיגים ומחשבות מגוש קטיף התשס"ה. יצחק אמיתי. טנא, תשס"ו. 159 עמ'. (0545-684691)

הרב יצחק אמיתי, מהמחנכים הבולטים בגוש קטיף בזמנו ועתה מנהל הת"ת של יוצאי עצמונה בישוב שומריה שבחבל לכיש (לשעבר קיבוץ של 'השומר הצעיר'), כתב לעצמו במשך למעלה משנתיים, מפרסום תוכנית ההתנתקות בפורים תשס"ד ועד חג השבועות תשס"ו, יומן אישי, ובו הרהורים, תובנות, תפילות, שירים, דיונים, מעשים שארעו ותיאורי מצבים ואישים, סביב הימים המיוחדים בשנה האחרונה בה גרה משפחתו בישוב מורג שבדרום גוש קטיף, ועד ישובו מחדש בישוב טנא שבדרום הר חברון. בכל עמוד מורגש השילוב הקיים בתוך ליבו של המחבר, והשופע ממנו לבני ביתו ולתלמידיו (ועתה גם לקוראיו), של אמונה תמימה עם פקחות מעשית, מחשבות עליונות וטהורות - עם רגליים על הקרקע. כך למשל לא ארזה משפחת אמיתי אפילו ארגז אחד מרכושה, למרות שכוחות הבטחון הודיעו שכל הרכוש שלא ייארז יאבד, ולא זזה מאמונתה שעצת ה'התנתקות' בעז"ה תופר (וב"ה שבסופו של דבר רכושם כמעט שלא נפגע), ועם זה ביומיים האחרונים לפני הגירוש עבר הרב על ספרייתו העשירה ונפרד לעולמים בדמעות מסֶפֶר אחר סֶפֶר... היומן מתחיל בדברי יהונתן לנערו שאין מעצור לה' להושיע ברב או במעט, ובהמשך נמצא בין השאר נסיון להתבונן בהריסת הישובים ושריפת בתי הכנסת מתוך העין הטובה שבספרי החסידות; הוא מסתיים בדברי המחבר שחז"ל גינו את בני אלימלך מחלון וכליון מפני שנתייאשו מן הגאולה כשראו שארבע מאות שנה אחרי כיבוש הארץ אין עדיין לא מנוחה ולא נחלה – בעוד שבשיבת ציון של המאה האחרונה העליות וההצלחות רבות הרבה מהירידות והכשלונות, ואיך נתייאש?! מרגש מאוד תיאור כוונותיו של הרב אמיתי בתפילת 'אבינו מלכנו נקום נקמת דם עבדיך השפוך' שעות ספורות אחר שהשתתף במו ידיו בפינוי הרוגים מפיגוע, שבמהלכו דמם היה אכן שפוך לפניו כפשוטו. קובץ זה מגלה משהו מלבותיהם של תושבי גוש קטיף באותם ימים גדולים.

 

קביעת רגע המות. אסופת מאמרים. מהדורה שניה מורחבת. עורך ראשי: מרדכי הלפרין. המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר לחקר הרפואה על פי התורה. ירושלים, תשס"ח. 390+XIV עמ'. (sales@medethics.org.il)

שאלת קביעת רגע המות אינה פוסקת מלהעסיק את פוסקי דורנו. בימים קדומים היתה שאלה זו ענין מרתק לענות בו – אבל כמעט שלא היו לה השלכות מעשיות, מפני שאברי הגוף כולם היו מפסיקים את פעולתם סמוך להפסקת הנשימה, וכך אפשר היה להסתפק בהכרעת הקדמונים ובפסק השו"ע שאחר שמוודאים שהחולה אינו נושם מחכים עוד זמן קצר, ואח"כ הוא נחשב כמת לכל דבר. אולם בדורנו ניתן 'לעצור את השעון', להנשים את הנוטה למות במשך זמן רב גם לאחר הפסקת נשימתו העצמונית ולשמר את המשך פעילות הלב לפרק זמן נוסף, לכן חשוב מאוד להגדיר מתי ה'מת' אכן מת, וה'חיים' שבהם מחזיקים אותו כבר אינם חיים, שאז אפשר לנתק אותו מהמכשירים ולפנות מקום לפצוע אחר שמכשירים אלו עשויים להציל באמת את חייו (ואולי אף ליטול חלק מאבריו ולהציל בהם חיים), ומצד שני חיוני לקבוע באלו מקרים הגוסס נחשב חי לכל דבריו למרות שימות ללא ספק בקרוב. מורי וידידי הרב ד"ר מרדכי הלפרין, תלמיד חכם ורופא, הממונה על האתיקה הרפואית במשרד הבריאות ועורך 'אסיא' (בהוצאת מכון שלזינגר שע"י המרכז הרפואי 'שערי צדק' בירושלים), ליקט עשרות מאמרים מתלמידי חכמים ומרופאים מומחים מהארץ ומחו"ל, שמציגים לפני כל המתעניין, וכיום ישנם רבים כאלו, את כל החומר הרפואי וההלכתי בנושא הזה פרוש כשמלה. במרכז הדיון עומדת כידוע תשובת החת"ס בענין הלנת המת (חיו"ד סי' שלח), וההבהרות הרפואיות-הלכתיות הקצרות שמצרף לה העורך (עמ' 72-75) הם לענ"ד בעלות חשיבות עליונה לכל העוסק בנושא. עד שיגיע קץ הימין וִישֵנֵי עפר יקיצו וירננו – יעמדו הפוסקים לפני ההכרח להכריע לעיתים איזו נפש דוחים מפני איזו נפש, מתי הגוף המוטל לפנינו כבר מת ובכל רגע שאין מנתקים אותו מן המכשירים מלינים את קבורתו – ומתי ניתוק חפוז של המכשירים רגע לפני פטירתו של הגוסס הוא רציחה גמורה; קובץ זה יהווה עוד שנים רבות הבסיס המרכזי לכל עיסוק בנושא.

 

קדושת פשוטו של מקרא. מאמרים על סדר פרשיות השבוע. מאת יהודה קופרמן. ירושלים, מוסד הרב קוק, תשס"ט. 2 כרכים. (02-6423098)

אין צורך להכביר במילים על פועלו החינוכי והפרשני של הרב יהודה קופרמן שליט"א, מורה המורות (וגם המורים!), ומגדולי משדרגי החינוך התורני בדורנו. עיקר פועלו הפרשני הוא בהעמקת ההבנה והיידע בענין פשוטו של מקרא והייחס אליו, ובמיוחד מוכר חיבורו הגדול 'על מקומו של פשוטו של מקרא בשלימות התורה ובקדושתה' על שלושת כרכיו. אולם הספר ההוא בעיקרו הוא ספר לימוד ועיון, ועתה החליט הרב קופרמן בעזרת בנו הרב מרדכי 'לתרגם' את הספר ולערוך אותו כפירוש על התורה על סדר פרשות השבוע, בו יוענקו לקוראיו שבת-בשבתו יסודות לימודיים בהבנת המקרא. על רוב הפרשות מובאים שנים-שלושה דיונים פרשניים, לעיתים רק דיון בודד אחד ולפעמים אף יותר (בפרשת משפטים שבעה דיונים כאלו!). מרגשת עד מאוד הקדשת הספר לאחיו הגדול גרשון שי', שבהיותו בן 14 נטל על עצמו, אחרי פטירתו הפתאומית של האב, לסייע לאמו האלמנה בטיפול ובגידול חמשת אחיו הקטנים, והצליח בעזהי"ת להפוך משפחה מוכָּה – למשפחה לתפארת, במסירות נפש שאין לתאר. עוד ינוב בשיבה הרב יהודה קופרמן שליט"א בבריאות גופא ונהורא מעליא.

 

ספר ישועת דניאל. הלכות צדקה, מעשר כספים, יששכר זבולון. דניאל יהושע גולדשמידט. מודיעין עילית, תשס"ט. 20+שיט עמ'. (08-9740221)

כרך נוסף בסידרת ספרי ההלכה 'ישועת דניאל' (על הכרך הראשון על הלכות בין המצרים כתבתי ב'המעין' טבת תשס"ט [מט, ב] עמ' 102-103). המחבר הרב גולדשמידט, רב קהילת 'אשכנז' בעיר מודיעין עילית ('קרית ספר'), פנה לבאר את הלכות צדקה והמסתעף מהן, וכבסיס נטל את פסקי ר' אברהם דנציג מווילנא ב'חכמת אדם' שלו. כדרכו פותח המחבר במקורות הדין בסוגיא ובראשונים, וממשיך בפסקי האחרונים כשהוא מכריע במקומות של ספק. עיקר הדגש הוא על הלכות מעשר כספים, ובין השאר דן שם הרב גולדשמידט בשאלה העתיקה של היתר ניכוי הוצאות ביתו מן הרווחים מהם מפריש האדם מעשר כספים (עמ' עט). המחבר מביא את דעת הגר"ש ווזנר ש'כנראה הסכמת הפוסקים היא כהברכי יוסף [המחמיר] ולא ככנסת הגדולה [המקל]', ובהע' 172 הוא מציין למאמרים מ'המעין' תשכ"ז ותשרי תשל"א שדנו בדעת בעל קיצור שולחן ערוך בנושא זה, והכרעתם היתה שא"א לדעתו לנכות את הוצאות ביתו מן הסכום ממנו מחשבים את כמות מעשר הכספים. אולם עי' ב'המעין' ניסן תשס"ז [מז, ג] עמ' 55-56, שם הובהר סופית שדעתו האחרונה של בעל קיצור שו"ע היתה שניתן לנכות את הוצאות ביתו מן השכר והרווח מהם מפרישים מעשר כספים, ולא כפי שנכתב; חבל שמאמר זה נשמט מעיני המחבר. ההלכה האחרונה, לפני המפתח המפורט שבסוף הספר, עוסקת במי שנדר לתת צדקה מתוך רווח עתידי וירד מנכסיו, והדין הוא שהוא יכול לחזור בו, מפני שהרווח עדיין לא בא לעולם. בהערה על הלכה זו מסיים המחבר את ספרו בציטוט מדברי הפרי מגדים: 'וראוי לרחם על עניים ויתומים ואלמנות, ובזכות הצדקה יבוא לציון גואל במהרה בימנו אמן'; נראה שכוונתו לרמוז שבמקרים מעין אלו לא כדאי למהר ולהימנע מלתת את הצדקה שהובטחה, גם אם יש מקום על פי הדין שלא לקיים את הנדר. שנזכה להיות מן הנותנים ולא מן המקבלים.

 

רחש לבי. שמואל מנחם סרלואי. ירושלים, תשס"ז. שכה עמ'. (08-8555532)

אוד מוצל מאש השואה, איש אשדוד, שזכה להשתתף באופן פעיל בבנין הארץ במשך שנים רבות כאיש מעשה וכעסקן בעסקי תורה וחסד, ואף לבנות לעצמו עם רעייתו לאה לבית הדרי בית גדול של בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות – החליט בשנתו הע"ב להודות לה' על כל אשר גמלהו בדרך של כתיבת ספר, שבו ליקט פנינים מתוך מה שראה, חשב, ושמע במשך כל ימי חלדו מרבותיו ומחבריו ומתוך-תוכו עצמו. זהו לקט של 'דיבורים נאים' על פרשת השבוע והמועדים, על התפילה ועל ימי שמחה ועצב, שמועות ורעיונות, דברי מחשבה והגיון, בדרך כלל בשם אומריהם ומוסריהם, בניחוח אישי, לעיתים מרגש. הספר שזור ביחסו המיוחד של המחבר אל הרב יהושע בכרך זצ"ל, מורו ורבו בשנות ילדותו, שהיה לו לאב בשנות יתמותו ואליו הוא נקשר כל ימי חייו, ומסתיים בהרהוריו על גירוש בניו ונכדיו מגוש קטיף לפני ארבע שנים, ועל ההשוואה הבלתי-נמנעת בין גירוש זה לגירושו כילד מביתו באמסטרדם בימי השואה. בענין זה הוא מעיר שהדין בשו"ע סי' קנא שבית כנסת שחרב אין תולשים ממנו עשבים מפני עוגמת נפש, 'כדי שיראו העם ותעיר רוחם וישתדלו לבנותה' - מקביל לדין בהלכות אבלות שקורעים לקטן מפני עוגמת נפש; והקריעה שקרעו נכדיו כשגורשו מביתם בגוש קטיף נועדה גם היא לדעתו לכך שיראו העם וישתדלו לבנות את הנהרסות במהרה בימינו. ולסיום מעט מדבריו לחג הסוכות (עמ' ריא): חז"ל מעירים שכשיוצאים מהסוכה מחמת הגשם צריך להרגיש נזופים לפני המקום, כעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו רבו את קיתון המים על פניו, וחסרה לו עתה 'המתקת הדינים' שזוכים לה בסוכה. ומוסיף בעל מטה אפרים (סי' תרכו סע' כ): 'ומכל מקום לא מפני כך יאריך בעצבון ודאגה, ולא יהפך ח"ו השמחה לתוגה, כי זמן שמחתנו הוא'... מעיר על כך רש"מ סרלואי, שכמו שמשה המתיק את המים המרים של מרה ב'עץ', ולדעת רשב"י במכילתא הכוונה לדברי תורה (שנמשלו לעץ ע"פ הפסוק 'עץ חיים היא' וכו') – כך אפשר להמתיק את ה'דינים' המתוחים עלינו, המתבטאים ב'גרושנו' מן הסוכה, בעיסוק בדברי תורה, עד שיאפשר לנו רבונו של עולם לחזור אליה ולהמשיך לקיים בה את מצוותו. ואפשר להוסיף שנכונים הדברים במידה המתאימה גם לגבי הגירוש שהוזכר קודם, הגירוש מלפני ארבע שנים, שהרחבת לימוד התורה בכמות ובאיכות תמתיק בעז"ה את ה'דינים' המתוחים על העם והארץ ותשיבנו בקרוב אל כל מרחבי אדמתנו, בעזהי"ת.

 

אז אמר שלמה. אוסף ספרים מאמרים מכתבים וחידושי תורה מאת רבי שלמה זאב קליין אבד"ק קאלמאר. יצאו לאור לראשונה בחיי המחבר ז"ל דבר בעתו, וכעת נתחדש אורם עם הרבה תיקונים והוספות בתכלית ההידור והיופי ע"י נכדי המחבר. ברוקלין ניו יורק, תשס"ט. רפב עמ'. (718-437-1789)

גם אני הקטן זכיתי, דור חמישי בן אחר בן, להיות מיוצאי חלציו של "הרב המאור הגדול, לוחם מלחמות ה' ומקרב לבבות ישראל לאביהם שבשמים ורבים השיב מעוון, הרב הגאון המפורסם, צדיק יסוד עולם, רבי שלמה זאב קליין זצללה"ה", כפי שמכנים אותו העורכים האחים ר' שמעון ור' נפתלי נתן הלוי שישא מניו יורק בשער הספר. אבי מורי ד"ר משה קטן ז"ל פירסם לפני כעשרים שנה את תולדות אבי סבו ב'המעין' ('הרב שלמה זאב קליין זצ"ל - תולדותיו וכתביו', 'המעין' ניסן תש"ן [ל, ג] עמ' 7-37), ובמבוא הגדול שכתב הרב אליעזר הכהן כ"צמאן לקובץ הכתבים הזה (התפרסם במקביל כמאמר במאסף התורני 'ישורון' [ניו יורק – ירושלים] תשס"ט עמ' תתנח-תתעד) הוא מתבסס עליו הרבה, ועוד מוסיף כהנה וכהנה. לא זכה רש"ז קליין זצ"ל להתפרסם כראוי לו מפני שנפטר בגיל צעיר (בן 53), וגם משום שהיה עסוק כל ימיו בהצלת היהדות במחוז אלזס ובצרפת כולה ובמלחמה עם המחדשים והמקצצים בנטיעות, ולא הספיק 'לעשות לביתו' - לפרסם את חידושיו ופסקיו ולעשות לו שם 'כשם הגדולים אשר בארץ'; אך מתוך לקט כתביו ניכר שאדם גדול מאוד היה רש"ז בתורה וביראה, שכל מעשיו היו לשם שמים ובלי שום פניות אישיות, ואכן זרעים שזרע בדמעה נבטו וצמחו ופרחו שנים לאחר פטירתו. אמנם לא צד צבאים כרבי חייא כדי להגיע בסופו של דבר להוראת תינוקות של בית רבן בטהרה (ב"מ פה, ב) – אך ביטל הרבה מתורתו כדי לכתוב למשל ספר דקדוק עברי בצרפתית שיסייע למתחילים בלימוד התורה, כדי לכתוב קונטרסים בענייני הלכה ומכתבים פומביים בעניינים שעלו על הפרק כדי לחזק את יהדותם של שומעי לקחו, ואף כדי להגיב בעיתונות הכללית כ'מדברנא דאומתיה' על כל ענין בעל חשיבות יהודית. כרב צעיר של קהילה קטנה כתב ופירסם בגיל 33 ספר בשם 'מענה רך על חזות קשה', בו חשף את 'גמגומיו' של זכריה פראנקל, שעד אז נחשב רב נכבד ומפורסם, בייחסו ל'תורה מן השמים' ולסמכות ההלכה בספר 'דרכי המשנה'; הרב כ"צמאן מציין במבואו לספר שלפני שנים אחדות קיבל רש"ז 'הסכמה'-בדיעבד לדבריו אלו מנשיא הסמינר הקונסרבטיבי בניו יורק פרופ' איתמר שורש בכבודו ובעצמו, שלקראת יובל המאה של הסמינר הכריז שלמעשה נוסד הסמינר הקונסרבטיבי לא לפני 100 שנה בניו יורק ע"י שכטר - אלא כבר לפני 132 בברסלאו ע"י פראנקל... הספר המהודר 'אז אמר שלמה' כולל פרסום מחודש של כמה מן הכתבים שפירסם רש"ז בעברית (שחלקם היום יקרי מציאות מאוד), מכתבים והסכמות, צוואתו המיוחדת במינה, פרק על חלקים ממשפחתו המסועפת עם צילומים והסברים, ועוד. אשריך הרב רבי שלמה זאב זצ"ל שצאצאי צאצאיך שומרים לך מקום של כבוד בליבם ובמעשיהם יותר מ-140 שנה אחרי נפילתך בלא עיתך במערכה על שמירת קודשי ישראל!

 

פתח השלחן. שלחן ערוך – מקורות וביאורים. הלכות נזיקין ומבוא לדינא דגרמי; הלכות אבדה והלכות פריקה וטעינה; הלכות נזקי ממון. ירושלים, כולל שמעון הצדיק, תשס"ז-תשס"ט. 3 כרכים. (057-3198877)

כבר כתבתי בעבר על כרכי 'פתח השלחן' (גל' טבת תשס"ה [מה, ב] עמ' 91, ניסן תשס"ו [מו, ג] עמ' 92) שזכו לברכתו ולהסכמתו של הגר"א נבנצל שליט"א, המביאים מפירות לימוד ההלכה בעיון של רבני ה'כולל' הסמוך לקבר שמעון הצדיק בירושלים עיה"ק בראשות אחי הרב חננאל שליט"א. בשנים האחרונות מתמקדים האברכים בלימוד חו"מ, ומסיימים את עיוניהם בַּסוגיות בכתיבה שיטתית, עד שסימן לסימן מצטרף לכרך ועוד כרך שיש בהם תועלת רבה: ביאורם כולל הסבר בהיר, סעיף אחרי סעיף, באיזה אופן יצאה ההלכה שבשו"ע מן התלמוד והראשונים, ואיך היא מתיישמת למעשה על פי דעת האחרונים. כך למשל בריש סי' רעב בדיני פריקה וטעינה מובא דיון לגבי פריקה וטעינה באדם ודין צער בעלי חיים באדם: השו"ע כשהוא מצטט את לשון הרמב"ם מדבר דווקא על פריקה וטעינה בבהמה, אבל בספר המצוות (וכ"ה בספר החינוך) כתוב בפירוש 'להקים המשא על הבהמה או על האדם'; ומצא לזה המנחת חינוך מקור בגמ' מפורשת, בסיפור של ר' ישמעאל שפגש אדם שביקשו להטעין עליו את משאו ור' ישמעאל קנה את המשא והפקירו (ב"מ ל, ב). אולם ראשונים ואחרונים חולקים ואומרים שאין כלל דין צעב"ח באדם כי 'הוי ליה ליתובי דעתיה', ודווקא בבהמה הקפידה התורה על צערה כיוון שחסרה היא דעת. כל זה ויותר מזה מובא במילים קצרות בהמשך לדברי המחבר, וכך הלכה זו וחברותיה נותרות בהירות ושלמות. יזכו הרב חננאל ואברכיו להתחיל עוד ספרים הרבה ולסיימם, ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים.

 

ספר הכרמל. אוצר החכמה, בלול מתוכן כל ספרי המלבי"ם כלליהם ופרטיהם, ערוך על סדר אותיות א"ב. חיבר: הרב יוסף גרינבוים. ערך: הרב שמעון יהודה וייזר. בני ברק, מישור, תשס"ט. 2 כרכים. (03-6187349)

ספריו הנפלאים של כבוד רבנו מאיר ליבוש זצ"ל ממולאים בדברי חז"ל, ראשונים ואחרונים, חקירות פילוסופיות ודברי פרשנות, ענייני השגחה ודקדוקי לשון, פשט, רמז, דרש וסוד. מכל הספרים הנפלאים האלו ליקט לפני כמאה שנה הרב יוסף גרינבוים מנאנאש שבהונגריה כללים וראשי פרקים בענייני לשון הקודש וביאורי מילים נרדפות, כללי המליצה וחקר דרשות חז"ל, וכן עניינים רבים בדרוש ואגדה, חקירה וקבלה, וערכם בסדר א"ב דבר דבור על אופניו (דפו"ר סיגעט תר"ס). הוצאת 'מישור' בראשות הרב יו"ט פורגס הטילה על הרב שמעון וייזר (חבר מערכת 'המעין') להתקין מהדורה חדשה ומתוקנת של ספר זה, והוא יצא עתה לאור כלול בהדרו עם תוכן מפורט ומפתח ערכים בראשו. הספר פותח במבוא רחב של המו"ל, בו הוא תוקף את אישי ההשכלה, ומרים על נס את המלבי"ם שבדקדוקיו הלשוניים גזל את חנית-הלשון מידם והשיבה לבית המדרש. בסופו צורף ספר 'יאיר אור' – קונטרס של שמות ופעלים נרדפים שחיבר המלבי"ם לעצמו (דפו"ר וילנא תר"ס) שגם לו נוסף מפתח מפורט, ולבסוף רשימת ביאורי השמות הנרדפים הנמצאים בביאורי הגר"א מתוך ספר 'ברק השחר'. דוגמא לערך אחד בספר כרמל (ח"א עמ' קצו): 'גוי' נגזר מ'גוה', שהוא גוף. התיבה מציינת קיבוץ גופים ואישים ללא תוכן נוסף, ולכן הביטוי 'גוי' בעל חשיבות פחותה מ'עם'. השם 'גוי' מתאר קיבוץ גדול של אנשים, בדרך כלל מאומות העולם, אולם בעת שירצה לדבר על ישראל מצד ריבויָם - ישתמש גם בשם 'גוי' לעם ישראל. עד כאן הערך 'גוי' בקיצור, שמקורותיו הם פירוש המלבי"ם על ספר ישעיהו וספר 'יאיר אור' הנ"ל.

 

ארבעת המינים. עיונים הלכתיים במבט היסטורי, בוטני, וארץ-ישראלי. זהר עמר. נווה-צוף, תש"ע. 101 עמ'. (02-5380195)

פרופ' עמר הוציא לאור קובץ ממאמריו בענייני ארבעת המינים, חלקם כבר פורסמו בבמות שונות (כולל 'המעין') והאחרים הם 'אומר' הבא כולו מן החדש. השילוב בין העיון במקורות ההלכתיים, ולצידם מיצוי כל 'נושאי הכלים' המדעיים הרלוונטיים – בוטניקה, היסטוריה, ארכיאולוגיה, גנטיקה ועוד – מציג לפני הקורא את החומר כולו ערוך ומסודר, כך שלא נותר לו אלא להתבשם מהתוכן המרתק, המביא אותו צעד אחר צעד, נושא אחר נושא, למסקנות ברורות ומוכחות, עם כל הזהירות הנדרשת כאשר בענייני הלכה למעשה עסקינן. בספר נמצא בין השאר נסיון להתמודד עם סוגיית תקפותם של ממצאים ארכיאולוגיים כמסייעים להכרעה בסוגיות הלכתיות; לעיתים הסיוע מוגבל, ולעיתים הוא חותך יותר, כמו ראיות ברורות ממטבעות בר כוכבא לקדמות מנהג הוספת עשרות הדסים שוטים לשלושה הכשרים באגד הלולב, מנהג הקיים עד היום בקרב יהודי תימן. הקובץ פותח בפרק מחשבתי - הקשר המיוחד שבין ארבעת המינים (ולא האתרוג בלבד!) למים ולמועדי הקיץ (מגדילתם סביב לחג השבועות ועד קציצתם והשימוש בהם למצוה בחג הסוכות) - מחד, ומאידך לארץ ישראל לחבליה השונים; ממשיך בזיהוי האתרוג למיניו, תוך דחייה ברורה ומשכנעת של דעות חוקרים שרצו לאחֵר את קיומו של עץ האתרוג במזרח התיכון לימי בית שני, ובכך לערער על המסורת החד-משמעית של זיהוי האתרוג ע"י חז"ל וכל קהילות ישראל מאז ומעולם (בענין זה מצא פרופ' עמר טעות מביכה בתרגומו של אברהם שליט ל'קדמוניות היהודים': יוספוס קורא לאתרוג persea, ושליט מתרגם תיבה זו 'אפרסק', ומכאן לכאורה שליוספוס, תלמיד התנאים, היתה מסורת אחרת לזיהוי האתרוג – פרי האפרסק! הלא דבר הוא?! בא עמר ומוכיח ש-persea הכוונה 'פרסי', והוא-הוא הכינוי לפרי האתרוג אצל הסופרים היוונים - 'תפוח פרסי'; מכאן גם שמו המדעי של האתרוג citrus medica – לימון מָדִי [מארץ מָדָי=פרס; לא 'לימון רפואי'...]). גם הכיתות הפורשות כמו הצדוקים והשומרונים לא חלקו בעיקרון על זיהוי האתרוג, אלא שינוי וסילפו פרטים אחרים של המצוה הזו. מעניין לציין שהאתרוג היה כנראה הנציג היחיד מפירות ההדר שהיה קיים במזרח התיכון בתקופת המקרא ובתקופת חז"ל, ו'קרוביו' הלימון והתפוז וכו' 'מודרנים' הרבה יותר. פרופ' עמר מאריך בענייני הרכבת האתרוג; הוא קובע בין השאר שהוכח בשנים האחרונות שקיימת לעיתים השפעה של הכּנה [=עץ הבסיס] על תכונות הפירות שגדלים בענפי ה'רוכב' [=העץ שהורכב]; הוא מספר שבתקופת חז"ל ידעו כבר להרכיב מינים שונים זה על זה, אולם רק בתקופת האחרונים, כאשר מדע הבוטניקה החל להתפתח באירופה, החלו הדיונים ההלכתיים על כשרות האתרוגים המורכבים, ורק לפני כמאתיים שנה התחילה הרכבת האתרוגים להיות נפוצה באיזור הים התיכון בעקבות מחלות שפגעו בעצי האתרוג ולא פגעו בעצי החושחש. לדעתו ניתן להניח בסבירות גבוהה שבחלקים הפנימיים יותר של הארצות השונות (א"י, מרוקו, תימן ועוד) לא הרכיבו אתרוגים כלל עד הדורות האחרונים, כפי שכתב בין השאר הראי"ה קוק זצ"ל: 'מנהג ההרכבה לא היה נפרץ כלל בימים מקדם... אבל כעת הוא חוק קבוע אצל כל הגננים, ביחוד במיני האתרוגים'. עמר מביא גם את פירותיו של מחקר גנטי שערך פרופ' אליעזר גולדשמידט (פורסם ב'הליכות שדה' לפני כמה שנים), המוכיח בסבירות גבוהה שכל מיני האתרוג המוחזקים היום בכשרות למרות ההבדלים החיצוניים הגדולים ביניהם זהים-למעשה מבחינה גנטית, כך שכולם כשרים מצד אחד, וכנראה גם בלתי-מורכבים מצד שני. בהמשך מתאר המחבר בין השאר את המנהג הקדום הנ"ל להוסיף הרבה ענפי הדס 'שוטה' לשלושת ענפי ההדס הכשרים, דן בזיהוי הערבה ועוד. פרופ' עמר מסיים בסוגיית 'לולב היבש' שיש לה מאפיינים הלכתיים והיסטוריים, כמו למשל המנהג בכמה קהילות-קודש באירופה לצרף ללולבים שקנה הקהל לולב יבש אחד מהשנה שעברה (כנראה כדי לשמר את עיקר-הדין שלולב יבש כשר בשעת הדחק), ומסיים בדברי 'ערוך השולחן' סי' תרמט: 'האידנא שיש הרבה לחין חלילה לברך על לולב היבש'; מה נאמר ומה נדבר היום כשזכינו שכמעט כל ילד מגיע לבית הכנסת עם ארבעה מינים ברמת כשרות שלא חלמו עליה זקניו... הספר מלוּוֶה בעשרות איורים וצילומים צבעוניים, שוב מלאכה מהודרת מעשה ידי פרופ' זהר עמר לקראת חג הסוכות הבעל"ט.