תרומות על הבאר
(27 נובמבר 2021) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין -

חזרה למאמרי המעין

בענין המאבד עצמו לדעת, ובענין גרים בימינו

 

בענין המאבד עצמו לדעת, ובענין גרים בימינו

א. הרב חרל"פ במאמרו על שאלת התאבדותו של שאול המלך ('המעין' מט, ד [תמוז תשס"ט] עמ' 20 ואילך) פותח בהקדמה על ערך חיי שעה, והוא מסכם וכותב (עמ' 21): "ערך החיים אינו תלוי אפוא באורכם, בכמותם, או באיכותם". טענה זו לדעתי אינה נכונה, לפחות בתרתי מיגו תלתא: ערך החיים בהחלט תלוי בשאלת אורכם (חיי שעה וחיי עולם), לא ברור האם הוא תלוי בשאלת כמותם (כמה הם חיי שעה), אך ערך החיים תלוי בהחלט בשאלת איכותם.

לגבי איכותם, אומר לו "ממקום שבאת": הרי הוא עצמו כתב שיש שביארו את ההיתר של שאול המלך להתאבד באיכות החיים הצפויה לו (מחמת הייסורים), בבחינת 'טוב מותי מחיי', ראה שם כמה וכמה מקורות לעניין.

לגבי אורכם, הרי גמ' ערוכה היא בע"ז כז, ב, שנפסקה להלכה בשו"ע יו"ד סי' קנה סע' א (ועי' גם באחיעזר חיו"ד סי' טז ס"ק ו ובאג"מ יו"ד ח"ג סי' לו, ועוד הרבה), שחיי עולם, אפילו בספק, עדיפים על חיי שעה. ומכאן התירו כל הפוסקים למי שיש לו חיי שעה להיכנס לניתוח מסוכן שבספק יתן לו חיי עולם. והגדיל מכולם בעל תפא"י בבועז על המשניות בפ"ח דיומא שכתב שמותר לאדם ליטול בידיים חיי שעה של זולתו כדי להציל חיי עולם של עצמו מספק סכנה (וביאר בזה את המעשה דעולא שפרע בית השחיטה, עיי"ש; וראה גם מאמרי, 'תרומת איברים', 'תחומין' כט [תשס"ט], עמ' 329).

ולגבי כמותם, נראה לכאורה שאכן ערך החיים אינו תלוי בכמותם, שכן כתבו באחיעזר ואג"מ הנ"ל שחיי שעה של ימים אינם שונים מחיי שעה של חודשים. אמנם המעיין שם יראה (וכן דייק באג"מ) שחיי שעה של שנה ויותר חשיבי כחיי עולם, ולכן אף לכמות יש משמעות. לשון אחר: ההבחנה בין חיי שעה לחיי עולם אינה תלויה רק בשאלה האם תהליך המיתה כבר מצוי באדם או לא (ראה באג"מ שם), אלא גם במשך הזמן שנותר לו לחיות (ולכן למסקנתו שם, אפילו תהליך ההרס כבר מצוי בו, אם יחיה יותר מי"ב חודש חשיב חיי עולם).

ולגבי הירושלמי תרומות, משם הוכיח המחבר (עמ' 21) כי "אין לעשות הבחנה בין חיים של אדם פרטי לבין חיים של אנשים רבים", גם שם הדבר אינו פשוט כלל ועיקר. ראשית, כמה פוסקים כן חילקו בין חיים של יחיד לחיי רבים, וכתבו שמותר ואף מצווה על היחיד למסור נפשו להצלת הרבים. הם ביארו בזה את המעשה של הרוגי לוד, והדברים עתיקים. שנית, שם הרי מדובר בחיים שיקופדו בין כה וכה (הרי אם לא ימסרו אותו לגויים ייהרגו כולם, כולל הוא עצמו), ולכן שם זו אינה בעיה של חיי יחיד מול חיי רבים. וראה מאמרי 'הפרדת תאומי סיאם' ('תחומין' כז, [תשס"ז] עמ' 144), שם הבאתי את דברי פרופ' אנקר שביאר את הרמב"ם ואת הירושלמי באופן לגמרי אחר (שהלכה זו מדברת על הלכות חילול השם, ולא על הלכות רוצח ושמירת הנפש), ופשיטא לי שזו אכן כוונת דברי הרמב"ם בזה (שהרי הלכה זו מובאת אצלו בהל' יסודי התורה, ולא בהלכות רוצח ושמירת הנפש). ובזה סרו כל הקשיים שהעלו המפרשים בסוגיא החמורה הזו.

נקודה נוספת ששוזרת את המאמר לכל אורכו, היא הקשר שעושה הרב המחבר בין השאלה האם מתאבלים על המתאבד לבין השאלה האם מעשהו הוא איסור או לא. ולענ"ד הקשר הזה אינו הכרחי כלל וכלל: יתכן מצב שהמעשה הוא אסור, אבל כאשר הוא נעשה מחמת אונס ברמה כלשהי האדם אינו נחשב כעבריין כה גדול עד שאין מתאבלים עליו, והרי לא על כל עבריין בכל עבירה אין מתאבלים, ופשוט. וכעין זה מצאנו ברמב"ם שכתב שמי שעבר ולא נהרג בשלוש העבירות החמורות אינו נענש, שכן הוא נחשב כאנוס, על אף שכמובן עבר איסור. ומכאן שיש מקום לומר שהמתאבד מחמת חשש מייסורים אכן עובר עבירה - ועדיין יש להתאבל עליו. ובזה סרה קושייתו של הרב חרל"פ (עמ' 32) על בעלי התוס' שכתבו שהמעשה של שאול אכן היה אסור הלכתית, והוא הקשה עליהם מסוגיית יבמות עח, ב, שם הקב"ה נוזף בדוד על שלא הספידוהו כהלכה; ולפי דרכנו לא קשיא מידי. וכן הוא בכמה נקודות נוספות במאמר, ואכמ"ל.

ב. הרב מרדכי א' בראלי (שם עמ' 36 ואילך) יצא לדון בשאלה האם אי-קיום מצוות מבטל את הגיור או לא. הוא הביא כמה וכמה מקורות חשובים לעניין זה, אך היה חסר לדעתי דיון ביישום המקורות הללו לימינו, דהיינו האם כוונת הגיור של גרים האידנא היא כמו כוונתם בעבר – או לא. והרי כל הדין כולו תלוי בשאלה מהי החזקה אודות מה שבליבו של הגר, וכל השאלה האם 'הוכיח סופו על תחילתו' תלויה במציאות! פוסק שקבע בעבר שלא מבטלים את הגיור למפרע יתכן שהניח שלא קיימת חזקה שאין כוונת המתגייר לגיור לש"ש, אבל אם בזמננו המצב הוא שונה, ובליבו ובלב כל אדם ברור שאין לו שום כוונה לקבל עול מלכות שמים - כל דבריו אינם נוגעים לנדון דידן. אני מוצא לנכון לכתוב את ההערה הזו, מפני שלענ"ד רוב הדיונים אודות הגיור בשנים האחרונות לוקים באנכרוניזם כזה: מביאים מקורות שונים האם לקבל גרים, מה וכמה נדרש בקבלת מצוות, מתי והאם הגיור בטל, אבל בלי לדון באומדנא מה בליבו של הגר, אומדנא שמשתנה לפי הזמן, המקום והנסיבות. והדברים אמורים אפילו במתגייר לשם אישות, שבעולם שבו יהדות פירושה הוא קיום מצוות - סביר להניח שאם יתגייר הוא יקיים מצוות, אלא שאולי הוא יעשה זאת שלא לשמה; אבל האידנא מי שמתגייר לשם אישות (וגם רבים מאלו שאינם מתגיירים לשם אישות) קיים סיכוי גבוה שלא יקיים מצוות כלל, שהרי לרוב המתגיירים 'יהדות' אין פירושה קיום מצוות (והארכתי בעניין זה במאמרי 'שערי גיור – על אלימות וכוונות טובות', 'אקדמות' כב [תשס"ט] עמ' 197).

כך המחבר מביא מחלוקת בין הגריא"ה הרצוג לבין הראי"ה קוק בשאלה האם כשהוכח שבזמן הגיור לא היתה כוונתו לקבל עול מצוות הגיור בטל או לא, אך גם הוא עצמו כותב שאם בליבו ובלב כל אדם שאין כוונתו לשמור מצוות הדין משתנה; והרי יש הטוענים שכיום זהו המצב, ואם כן אין כל נפקות למחלוקת ההיא. ובכלל, 'הוכיח סופו על תחילתו' הוא שאלה שביסודה היא עובדתית, ומעצם טיבעה היא עשויה להשתנות לפי שינוי הנסיבות. על כן יותר מאשר דיון במקורות יש לדון בהנחות היסוד ובחזקות שהניחו חז"ל והראשונים ביסוד דבריהם, כדי שאפשר יהיה לדון בישימוּת הדברים לזמננו ומקומנו.

עוד יש להעיר, שחילוקו של הרב עוזיאל, שמתואר במאמר כמי שמיקל יותר מכולם, מאיר באור אחר לגמרי את כל הדיון קודם לכן. הרב עוזיאל טוען שקבלת עול מצוות היא תנאי הכרחי לגיור, אבל הקיום בפועל כלל אינו נחוץ כתנאי לגיור. כלומר הגר צריך לדעת ולקבל על עצמו את המחוייבות והאחריות, ולהבין שאם לא יקיים מצוות הוא ייענש, אבל גם אם ידוע לנו שלא יקיים אפילו מצוה אחת, ואפילו אם זו תכניתו מראש, שפיר דמי, והוא יהודי. לפי זה כל המקורות שהובאו קודם לכן זוקקים דיון האם הם דיברו על המחוייבות לעול מצוות או על קיום המצוות בפועל. הדברים אינם ברורים מהכתוב במאמר, וזהו יסוד חשוב ביותר לדינא. ובאמת (כפי שכתבתי במאמרי הנ"ל) לדעתי פשוט שכל המקורות הללו דיברו על הקיום בפועל ולא על המחוייבות, שהרי הקיום בפועל, גם של יהודי מלידה, לעולם אינו מלא, ואיך נדרוש מהגר יותר מכך. ועוד, הרי אין אפשרות להבין שמחלוקות הפוסקים נסבו על ההתחייבות ולא על הקיום, שהרי ההתחייבות אינה יכולה להיות חלקית בלבד, שכן התחייבות לעול מצוות פרט למצוה אחת אינה שווה מאומה (בפרט לאור סוגיית בכורות ל, ב לגבי 'פרט לדבר אחד'). רק חלקיות מחמת חוסר ידע יכולה להתקבל, כדעת האחיעזר הידועה.

על כורחנו שכל המחלוקות הן רק לעניין הקיום בפועל, אך כל גר חייב לקבל על עצמו עול מצוות לגמרי ובלי שיור. ודוק, אין הכוונה שיתחייב מראש לקיים (חוץ מאשר אם ייכשל), אלא שהוא לא צריך אפילו להתחייב לקיים, אלא רק לקבל על עצמו את העול ואת המחוייבות וממילא גם את האחריות אם לא יקיים. ואפילו אם מראש ידוע שלא יקיים מאומה, כל עוד הוא התחייב לית לן בה.

                                                                                                            מיכאל אברהם