* תודתי לפרופ' יוסף עופר על הערותיו בענייני לשון ותחביר.

[1] בספרו טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמת (ירושלים תשמ"ב) עמ' 375.

[2] הלכה הנובעת מחלוקה תחבירית דומה נמצאת בכריתות כה, ב בנוגע לכפרת יום הכיפורים על חייבי אשם תלוי: 'א"ר אלעזר אמר קרא מכל חטאתיכם לפני ה' וגו', חטא שאין מכיר בו אלא המקום יום הכפורים מכפר'. אף כאן המשמעות היא שהחטא הוא לפני ה', ולא הכפרה.

[3] לפי זה העיר ר"מ ברויאר כי הפסוקים המובאים על ידי רבי עקיבא בסוף דבריו (יח' לו, כה; יר' יז, יג), מובאים רק כראיה נוספת, שהרי הפסוק בויקרא הוא מקרא שאין לו הכרע.

[4] בדומה לכך ביאר גם שמחה קוגוט (המקרא בין טעמים לפרשנות [ירושלים תשנ"ו] עמ' 64): "המעמד התחבירי של 'לפני ה'' בדרשת ר' אלעזר בן עזריה הוא לוואי לצירוף השמני 'מכל חטאתיכם' הקודם לו, ואילו בדרשת ר' עקיבא הוא משלימו של הצירוף הפועלי 'תטהרו' הבא אחריו". ובמקום אחר (שם עמ' 125) הוסיף: "הדרשה [=של רבי אלעזר בן עזריה] מחברת את 'לפני ה'' אל 'מכל חטאתיכם', ובד בבד היא מנתקת את 'לפני ה'' מ'תטהרו'; בכך משתנה המעמד התחבירי של 'לפני ה'' מתיאור המתייחס לפועל 'תטהרו' ללוואי המתייחס ל'חטאתיכם'". לדעת קוגוט שתי הדרשות, הן זו של ר"ע והן זו של ר"א ב"ע, חורגות מן הפשט, המהווה למעשה אפשרות תחבירית שלישית, וכך כתב: "שתי הדרשות אינן מתאימות כנראה לפשט, המבקש להצמיד את 'מכל חטאתיכם' למה שקדם לו, כך: '... לטהר אתכם מכל חטאתיכֶ֑ם לפני ה' תטהרו'. דרשת ר' אלעזר בן עזריה התרחקה מאוד מפשט זה, ואילו דרשת ר' עקיבא – ובמקביל פיסוק בעלי הטעמים – אף שקרובה היא יותר לפשט, אין היא מפסקת בדיוק כמתבקש ממנו, אלא מגיבה כנראה לדרשה החלופית ומדגישה 'מכל חטאתיכם (ולא רק מאלה שבין אדם למקום) לפני ה' תטהרו'" (שם, עמ' 64). כלומר, קיימת אפשרות פיסוק נוספת, שלא נזכרה כלל בדברי ראב"ע ור"ע והיא: כִּֽי־בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶ֑ם ║ לִפְנֵ֥י ה֖' תִּטְהָֽרוּ. אולם, מאחר שדרשת ר"ע מגיבה רק לדרשת ראב"ע, לא הועלתה אפשרות זו. אכן, ראוי לעיין מהן השלכותיה ההלכתיות האפשריות של קריאה כזו, אולם לצורך ענייננו נתמקד רק בדרשותיהם של ר"א ב"ע ור"ע. (הערת פרופ' יוסף עופר: החידוש בדברי קוגוט, לדעתי, הוא שהקריאה "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" היא קריאה הבאה לחלוק על ר"א ב"ע: לא רק מחטאים בין אדם לחברו, אלא "מכל חטאתיכם". את הפירוש הזה ניתן לייחס לטעמי המקרא, שהרי הניחו את האתנחתא במילה "אתכם". לעומת זאת, אין בסיס מספיק לייחס את הפירוש הזה לר' עקיבא, כי הוא התייחס רק לצירוף "לפני ה' תטהרו" ולא רמז אפילו לצירוף המילים "מכל חטאתיכם" לצירוף הזה. העובדה שדבריו באים אחרי דברי ר"א ב"ע אינה מספקת לייחס לו את הפירוש הזה. אשר לרב ברויאר: הוא כתב אמנם "לא בא רבי עקיבא אלא לפרש את המקרא על פי חלוקת הטעמים", אבל הוא לא טען לזהות מוחלטת בין דברי רבי עקיבא לפיסוק הטעמים; אפשר לומר שר' עקיבא וגם טעמי המקרא מתנגדים לחלוקתו התחבירית של ראב"ע).

[5] כאמור למעלה, רוב המפרשים לא ראו את דברי רבי עקיבא כחולקים על ראב"ע, אפשר משום שדבריו לא הובאו בנוסח 'רבי עקיבא אומר' שהוא סגנון של מחלוקת אלא בנוסח 'אמר רבי עקיבא' שהוא סגנון של אמירה העומדת לעצמה. לכך יש להוסיף את העובדה שבחלק מנוסחי התלמוד דברי ר"ע אינם מופיעים כלל; כך למשל בכת"י מינכן חסרה דרשת רבי עקיבא, והמסכת מסתיימת בדרשת רבי אלעזר בן עזריה. וראה דקדוקי סופרים שהביא כת"י נוספים שלא גרסו את דרשת ר"ע, וכתב שכן מוכח גם מן הירושלמי בסוף פירקין.

[6] על סמך הדרשה שלפנינו בלבד היה קשה לשלול הצעה זו. ואכן, האפשרות שעבירות שבין אדם לחברו נמחלות על ידי ה' בלא ריצוי החבר, עולה בגמרא לכל הפחות כהוה אמינא: 'רמי ליה רב יוסף בר חבו לרבי אבהו, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר - והא כתיב אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים' (יומא פז, א).

[7] כן מוכח גם מדברי ר"ע במדרש רבה במדבר יא, ז: 'רבי עקיבא אומר, כתוב אחד אומר ונקה וכתוב אחד אומר לא ינקה, היאך אפשר לקיים שני פסוקים הללו, אלא בדבר שבינך לבינו ונקה, בדבר שבינך לבין חברך לא ינקה'.

[8] פיתוח של הַקְבלה זו נמצא אצל הרב יצחק הוטנר: 'עצם חובת בקשת המחילה בבין אדם לחברו יש לה אב ויש לה מקור בחובת הבעל תשובה בבין אדם למקום להתפלל ולבקש על הסליחה' (פחד יצחק, יום הכיפורים ל, ב). הדבר נכון לא רק ביחס למבקש המחילה, אלא אף ביחס למעניק אותה: 'חובת המחילה של הנחבל היא בדוגמת דרכיו של הקדוש ברוך הוא בסליחת העוונות (שם לא, י). כמה דוגמאות לכך: דברי הפוסקים כי המבקש מחילה מחברו צריך לפרש במה פגע בו, כשם שבוידוי לפני ה' צריך לפרט את החטא (שם ג, יט; ל, ב); אין חובת מחילה באומר אחטא לו והוא וימחול לי (שם ג, יט), בדומה ל'אחטא ויום הכיפורים מכפר'. על פי עקרון זה מחדש הרב הוטנר כי הסיבה לכך שאין הנפגע חייב למחול למי שהוציא עליו שם רע, היא מפני שהוא מחלל שמו של חברו, ועל כך אין מחילה, כשם שעל חילול השם שכלפי שמיא רק המיתה מכפרת (שם לח). עקרון דומה מצאנו אצל ר' יצחק בלאזר, תלמידו של הגר"י סלנטר, שחסידותם של רב ורבי זירא, שהמציאו עצמם לפוגעים בהם, היא מעין דרכיו של הקב"ה הממציא עצמו אל החוטא (אור ישראל, וילנא תר"ס, עמ' עה).

[9] כך פירש המהר"ל, נצח ישראל פרק נו: 'ואמרו זכרונם לברכה במסכת יומא מה מקוה מטהר טמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל. וזה, כי המקוה נקרא בשם הזה מפני שנקוים ונאספים המים לתוכו, והוא יתברך נקוים אליו כל המציאות, ולכך הוא מטהר את כל אשר נקוה ונאסף אליו. וישראל נקוים בפרט אל השם יתברך כמו שאמרנו, לכך מטהר אותם'. וכן בדרוש לשבת תשובה עמ' פד: 'והוסיף לומר ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שבשביל שישראל הם דבקים לגמרי בו יתעלה דבר זה עצמו הוא הסרת והסתלקות החטא מישראל... ועל זה אמר אשריכם ישראל על הדביקות הגמור הזה מבלי חציצה כלל עד שנעשים טהורים מאתו. ואשרינו ואשרי חלקנו בטהרתנו במקום טהור וקדוש הזה, אשר לא יטוהרו בו מלאכים עליונים כאשר ידוע לחכמי בינה'.

[10] פשט הפסוק הוא לשון תקוה, על פי התקבולת: 'מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה' (ירמיה יד, ח), אך רבי עקיבא דורש זאת במשמעות של מקוה טהרה. ללא ספק עומד לנגד ר"ע השימוש של לשון טהרה ביחס לחטא בפסוק הנדון וכן במקומות רבים כגון ירמיה לג, ח: 'וְטִהַרְתִּים מִכָּל עֲוֹנָם אֲשֶׁר חָטְאוּ לִי וְסָלַחְתִּי לְְכָל עֲוֹנוֹתֵיהֶם' וכו'; יחזקאל לו, לג: 'כֹּה אָמַר ה' אלוקים בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם' וכו', אלא שבעוד ר"ע מפרש את הטהרה באופן מילולי, מסתבר שראב"ע מפרש אותה כאלגוריה.

[11] גם אם דברי רבי עקיבא אינם אמורים במשמעות של דבקות עזה כל כך, עדיין שרירה וקיימת ההדגשה היסודית של רבי עקיבא שהטהרה היא לפני ה' דווקא, מה שאין כן לשיטת ר"א ב"ע.

[12] המהר"ל מבחין בהרחבה בין שתי תפיסות של חטא וסליחה: תפיסה של מרי המתוקן על ידי פיוס וריצוי, לעומת תפיסה של חסרון המתוקן על ידי דבקות, שאותה הוא רואה כנכונה יותר (גור אריה במדבר כח, טו), ואפשר ששתי התפיסות הללו מקבילות בהתאמה למחלוקת ר"א ב"ע ור"ע.

[13] פרשנות דומה של 'תטהרו' כצווי ולא כהבטחה נמצאת אצל רבינו יונה, שערי תשובה ד, יז.

[14] הדעת נוטה שרבי עקיבא סובר כדעת רבי, שיום הכיפורים מכפר גם בלא תשובה. עיין יומא פה, ב, שבועות יג, א, כריתות ז, א.

[15] ראה פרי חדש או"ח סי' תרו בשם מהר"ש גרמיזאן: 'עבירה שבין אדם לחברו יש בה חלק למקום, כגון אם ביזהו בדברים, הרי עבר אואהבת לרעך כמוך וכיוצא, וכל זמן שלא הרצה את חברו אפילו מה שבין אדם למקום אינו מכפר'.

[16] במילים אחרות: העבירות שבין אדם לחברו נפתרות במישור ה'אזרחי' בלבד, ואין צורך בהתערבות מ'גבוה' – הדין ה'פלילי'. גם אם לא נפריד כל כך בין שני המישורים, עדיין ניתן לומר שהקב"ה העניק לנפגע את כח הכפרה שלו ובכך, את האפשרות לכפר על חטאי חברו כלפיו.

[17] הבנה כזו במשנתנו נמצאת אצל ר' מאיר שמחה הכהן במשך חכמה ויקרא טז, ל, המפרש שגם אחר שירצה את חברו אין נמחל לו עד שיגיע יום הכיפורים.

[18] יש להודות שקריאה כזה איננה רווחת, אך דומה שאיננה בלתי אפשרית. עיין למשל במשנה יבמות טו, ו: 'האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה, היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה, דברי רבי טרפון. ר' עקיבא אומר אין זו דרך מוציאתה מידי עבירה עד שתהא אסורה לינשא ואסורה מלאכול בתרומה'; שם הכוונה בפשטות: אין A מועיל כלל אלא יש צורך ב-B. (הערת פרופ' יוסף עופר: צירוף דומה בא ארבע פעמים בדברי רבי עקיבא במשניות ו-ז שם, ולפי דרך זו כל ארבע הפעמים יתפרשו כך. זהו פירוש אפשרי, אך אולי לפנינו מעין משפט חסר: 'אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה, [ואינו יוצא מידי עבירה] עד שישלם לכל אחד ואחד'. לפי הדרך הזאת הצירוף "אין... עד" מתפרש בהוראתו השכיחה. היישום האפשרי (אך לא הכרחי) במשפט שלנו יהיה לפי זה: 'עבירות שבין אדם לחברו אין יוהכ"פ מכפר, [ואינו מתכפר] עד שירצה את חברו'. אפשר להקביל לכך זו את הצירוף 'אין... A אלא... B'. ברוב המקרים הוא מתפרש אם B אז A. אבל במיעוט המקרים הוא מתפרש 'B ולא A', כגון: תרומות יא, ז: וְכֵן חָבִית שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁנִּשְׁפְּכָה, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְטַפֵּחַ, אֶלָּא נוֹהֵג בָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא נוֹהֵג בַּחֻלִּין; שביעית ט, ט: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַחוֹטֵא נִשְׂכָּר, אֶלָּא יִמָּכְרוּ לְאוֹכְלֵיהֶן, וּדְמֵיהֶם יִתְחַלְּקוּ לְכָל אָדָם).

[19] מבנה דומה במקצת מצוי בהסבר הגמרא לשיטת רבי: 'תשובה בעיא יום הכפורים - יום הכפורים לא בעיא תשובה'. (יומא פה, ב).

[20] 'שאל רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה: שמעת ארבעה חילוקי כפרה'... (יומא פו, א). מסתבר שהמגוון של אפשרויות הכפרה שמצינו בתנ"ך, הוא שמוליד את הנסיון לארגן, לסדר ולהבין את היחסים בין האפשרויות הללו. וכן נראה במכילתא (בחדש פרשה ז). ובירושלמי (מב ע"א), שם הדברים מובאים כמדרש הלכה שלם: 'כתוב אחד אומר' וכו'. וכאמור, ייתכן שגם ריצוי החבר הוא אחד מחילוקי הכפרה.

[21] פרשנות דומה נמצאת אצל הרב יצחק הוטנר בביאורו לברייתא של ארבעה חילוקי כפרה (יומא פו, א): 'עבר על לא תעשה ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר'. על פי הרב הוטנר, אין הכוונה שהכפרה מצטברת על ידי ההתווספות של כפרת יום הכיפורים על כפרתה של התשובה, אלא שהתשובה אמנם מכפרת במקצת, עד יום הכיפורים, אולם כשמגיע יום הכיפורים, הרי הוא מחליף לגמרי את מקומה של כפרת התשובה, ומכפר באופן עצמאי לחלוטין. ראיה להבנה זו של המילה 'תולה' מביא הרב הוטנר מן היחס שבין אשם תלוי לבין חטאת. האשם התלוי תולה כל זמן שלא נודעה לו חטאתו, אולם כשנודעה לו חטאתו הוא מביא קרבן חטאת, המכפר באופן עצמאי ללא קשר לאשם (פחד יצחק, יו"כ ג, יא).

[22] נזכור שרבי עקיבא הוא בעל המימרא באבות ג, יד: 'חביב אדם שנברא בצלם'. וע"ע במהר"ל דרך חיים שם עמ' קמה, ובעמ' קלה ביחס למלבין פני חברו ברבים, ובנתיב אהבת הריע עמ' נה.

[23] כלומר, מחילתו של המימד האלוקי הקיים באדם. הביטוי 'כפרת חלק גבוה' לקוח מדברי האחרונים בענייננו (ראה למשל לעיל הערה 15), אולם הוא משמש כאן במשמעות שונה: האחרונים התכוונו לכך שבכל עבירה שבין אדם לחברו יש גם עבירה שבין אדם למקום, שהרי עבר על מצות ה' שלא לפגוע בזולת (וכפי שפירשנו לדעת ר"א ב"ע), אך על פי דרכנו בשיטת ר"ע יש להבין אחרת: העבירה שבין אדם למקום אינה משום ההמראה על מצות המקום, אלא משום הפגיעה בצלם אלוקים שבאדם, והוא הוא חלק גבוה.

[24] וכפי שלימדונו גדולי הקבלה והחסידות. לדוגמה: של"ה מסכת יומא עמוד התשובה (סט ע"ב): 'כתב האלוקי מהר"ם קורדוורא בספר עבודת יוה"כ, נודע כי כל עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר, אמנם עבירות שבין אדם לחברו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חברו. והטעם לזה כי הנשמות מתראות לפניו ביום זה בסוד הבינה שהוא שורש אל הנשמות, והנשמות הנכנעות בתשובה הם המעוררות התשובה העליונה, שכן דרך השורשים להתפעל מענפיהם, ועתה אם ימצא בינו לבין חבירו טינא הרי הוא מפריד ומחלק השורש העליון, וכמעט מכניס בו שנאה שהוא פירוד, ואיך אפשר שיושפע עליו אור התשובה והוא מפריד בו ח"ו. לכך אנשי מעשה שבדור התנאים והאמוראים אף אם היו הם הנעלבים היו ממציאין עצמם לעולביהם כדי שיתרצו זה לזה כדמוכח בגמרא'. כעין זה בשפת אמת ליום כפור (תרנ"א): 'איתא במשנה עבירות שבין אדם לחבירו אין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חבירו כו'. דהנה ביוכ"פ נעשין בנ"י אחדות אחד כדאיתא ולו אחד בהם זה יוהכ"פ. וכמו שיום זה מאחד כל הימים כן מתאחדין בו כל הנפשות. כי באמת הנפשות קרובין. רק ע"י החטאים בא הריחוק ופירוד. כמ"ש עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלוקיכם. ויש עבירות שגורמין פירוד בין אדם למקום ויש שגורמין פירוד בין אדם לחבירו. ויתכן לפרש מבדילין ביניכם ממש. וגם בין אלוקיכם כנ"ל. וצריכין לתקן ב' מיני פירוד אלו. וז"ש עבירות שבין אדם לחבירו אינו דוקא גזילה וכדומה. רק עבירות שגרמו פירוד בין אדם לחבירו כמו לא תשנא כו' אחיך כו' וכדומה. ועד שירצה את חבירו פי' שיחזור להיות רוצה ואוהב את חבירו כמ"ש חז"ל ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה'.

[25] הבחנה דומה בין שני סוגי פיוס נמצאת אצל הרב הוטנר, פחד יצחק ליום הכיפורים מאמרים ב, ג, ל. הרב הוטנר איננו דן בר"ע ובר"א ב"ע, אולם מבחין בין בקשת המחילה של כל ימות השנה, שתכליתה רק לבטל את הרוגז, לבין ריצוי החבר בערב יום הכיפורים שתכליתה להגיע לאהבה.