תרומות על הבאר
(27 נובמבר 2021) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין -

חזרה למאמרי המעין

עוד בענין הכלמה והכאה לשם חינוך

עוד בענין הכלמה והכאה לשם חינוך

ב'המעין' גליון טבת תשס"ט [מט, ב, עמ' 44 ואילך] דן ידידי הרב שאול בר אילן שליט"א, במאמרו המקיף 'חייב לכעוס עליהם ולהכלימם - לבירור שורש הדין, היקפו ותוקפו בימינו', מהו יסוד ההתר לרב להכלים תלמידיו ולהכותם. להשלמת היריעה אבקש לציין לדברי ר' אלחנן וסרמן זצ"ל בקובץ הערות (סימן ע):

"ולולי דבריהם היה נראה דכל האיסורים שבין אדם לחבירו אינן איסורים אלא דרך קלקול והשחתה שלא לצורך. וכמו בלאו דלא תשנא דאין האסור אלא בשנאת חנם, היינו שלא ראה בו דבר ערוה, אבל ראה עליו דבר ערוה מותר לשנאתו... וכן בלאו דאלמנה ויתום לא תענון, כתב הרמב"ם דאם עינה אותם ללמדם תורה או אומנות ליכא איסורא. וכן בלאו דלא תלך רכיל, מותר לספר לשה"ר על בעלי מחלוקת כדי להשקיט המריבה. וכן בלאו דאונאת דברים, מותר להקניטו בדברים דרך תוכחה. וכן מותר להלבין פנים דרך תוכחה אם לא חזר אחרי שהוכיחו בסתר, ומותר גם לקללו בשביל זה, כמו שעשו כל הנביאים בישראל. ומוכח מכל זה דכל האיסורין האלו הותרו לצורך תועלת".

 

ביחס להיתר ההכאה, יש להוסיף שכן דייקו כמה מגדולי ישראל מלשון הרמב"ם שכתב (חובל ומזיק ה, א): "כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר לא יוסיף להכותו" (כידוע גירסת חלק מן הדפוסים 'דרך בזיון' מוטעית). וכתב על כך בשו"ת דברי יציב (או"ח סימן קסט אות ו): "מש"כ הרמב"ם דרך נציון, הדבר פשוט דכוונתו לאפוקי הרב הרודה תלמידו". וציין שם לדברי הסמ"ג (לא תעשה קצט): "והמכה לשם מוסר אינו עובר על בל תוסיף, כמו ששנינו מה חטיבת עצים רשות אף כל רשות, יצא האב הרודה את בנו והרב הרודה את תלמדו", ולדברי היראים (סימן ריז [רמז]): "לא יוסיף להכותו... לפיכך צריך האדם להזהר שלא יגביה ידו על חברו להכותו, אפילו על אשתו. אבל אם מתכוון לייסרה ולהדריכה, או לייסר חבירו ולהדריכו, מותר, שנאמר שוט לסוס ומתג לחמור ושבט לגו כסילים. ותנן במכות מה יער רשות אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד שהם מצוה". וכן הוא בספר חרדים (מצות לא תעשה פרק ה אות עב): "והמכה דרך מוסר אינו עובר, דאמרינן במסכת מכות יצא האב המכה את בנו והרב הורדה את תלמידו". וכן כתב הגרי"פ פערלא (בביאור לספר המצוות לרס"ג מצוה מז דף מה עמודה ב): "נראה ברור דהרמב"ם וסמ"ג לא באו אלא לאפוקי מכה לרפואה, או האב הרודה את בנו והרב את תלמידו, וכיו"ב". וכ"כ בספר דרכי דוד (ב"ק צא, ב). וכן הוא בשו"ת אגרות משה (חו"מ א סימן ג) וז"ל: "ועיין ברמב"ם שכתב המכה דרך נציון, משמע דאם אינו דרך נציון לא הוי בכלל הלאו כלל... שלכן אין להחשיב זה שמכין לאפרושי מאיסורא ולקיים עשה וכן אב את בנו לחנכו להותר מכללו, שהרי אינם דרך נציון". וכן כתב הקובץ הערות הנ"ל: "וכן בלאו דחובל כתב הרמב"ם דהאיסור הוא דוקא אם חובל דרך נציון, והיינו מדחזינן דמותר לרב להכות תלמידו". וכתוב בחידושי הגר"ח סטנסיל (סימן שמא, בענין כפיה על המצוות): "המכה את חבירו דרך ניצה עובר בל"ת. ויש לחקור אם הוא תנאי בהחפצא של החיוב, דדוקא הכאה דרך ניצה חייבה רחמנא, ולפי"ז הכאה שמותרת כגון של בי"ד והאב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו נשתנה בהחפצא של ההכאה, דהכאה כזו שאינה דרך ניצה לאו הכאה דאיסור היא, או דנימא דאין כאן תנאי בהחפצא של ההכאה, אלא דהרמב"ם מפרש כן דיש אופנים דמותר להכות". ועיין במאמרו של הרב שרמן "העושים דין לעצמם", תורה שבעל פה גליון לא (ירושלים תש"ן) עמ' סח-עב, ובשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ג חו"מ סימן ז עמ' תמה-תמז).

מאיר בראלי

 

* * *

 

קטונתי מלחלוק על גדולי עולם שהוכיחו שאיסור הכאה וכן איסור הלבנת פנים ודומיהם לא נאסרו אלא שלא לצורך; גם לא נבוא לדקדק בכל דוגמא מהדוגמאות המובאות בדבריו של הגאון הקדוש ר' אלחנן וסרמן הי"ד. הבעיה עמה צריך להתמודד היא דרך הקביעה מהו 'לצורך'. ידועים דברי סבי זקני הנצי"ב זצ"ל בפתיחה לספר בראשית על חטאם של אנשי בית שני; האם נעלם מעיני הנצי"ב זצ"ל שכל אותם שבית שני נחרב בגללם לא עשו מעשיהם אלא במקום צורך ולשם שמים לפי דעתם? וכבר משלו המושלים ש'כל מעשיך יהיו לשם שמים' היינו שגם ה'לשם שמים' שלך יהיה לשם שמים... על כן הדרש ידרש, אך למעשה נראה ברור שאיש אינו יכול לאחוז בכנף בגדו של חברו ולהכלימו או להכותו רק מפני שנראה לו שההכאה או ההכלמה הם לצורך, ודרוש איזה מבחן אובייקטיבי לקבוע מהו 'צורך' אמיתי; בכך נבחין בין הדוגמאות שהביא הרב בראלי לבין אנשי בית שני, כיוון שאנשי בית שני עשו מעשיהם לפי הנראה באופן סובייקטיבי בעיני כל אחד ואחד, בלא שיוכלו להצביע על צידוק אובייקטיבי.

במאמרי יצאתי למצוא אותו מבחן אובייקטיבי בתחום של מסגרת רב ותלמידים, ולכך הצעתי שני מבחנים, הראשון כנראה ודאי, והשני בגדר הצעה לפני הלומדים: א. אם התלמיד מקבל על עצמו את מוראו של אדם - יהיה זה רבו לעבודה או רבו ללימוד אומנות - מותר לרבו להכותו או להכלימו לפי ה'מקובל', משום שהתלמיד קיבל זאת על עצמו; ב. יתכן שמצות תלמוד תורה חשובה עד כדי כך, שההיתר לרב להכלים לא בא ממחילת התלמיד אלא מעצם מעמד המשך מסירת התורה מדור לדור.

לסיום הנני מזכיר, שתורף מאמרי סובב את המעשה ברבי אלעזר ברבי שמעון והאיש המכוער - הלא הוא אליהו הנביא. ושוב עולה השאלה: במה חטא הרב שהלבין את פני האיש המכוער, הלא לפי דבריי שם נהג כן 'לצורך'? גם עולה השאלה מדוע 'לעולם יהיה האדם רך כקנה ולא קשה כארז'? וגם אם במפגש עם האיש המכוער נהג הרב שלא כדין - מדוע שלא ינהג כך על פי הדין בפעמים אחרות בהם יהיה הדבר 'לצורך'?

לפיכך זכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות: מי שרך כקנה הוא הזוכה להיות שותף בשלושת עמודי הדת - המשך מסירת התורה, המשך שמירת דלתותיה, והעמדתה על תילה לעיני עמי הארץ.

שאול בר אילן