המעין -

חזרה למאמרי המעין

עוד על מנהג אשכנז

עוד על מנהג אשכנז

במסגרת סקירת הספר 'ירושתנו' ספר שני (ה'תשס"ח), 'ספר השנה' של מכון מורשת אשכנז, בגליון 'המעין' תשרי תשס"ט [מט, א] (עמ' 97), התייחס עורך 'המעין' לשינויי מנהגים מסוימים בקהילות אשכנז בדורות האחרונים ממנהג הדורות שקדמו להם, ובעקבות כך העיר: 'ושוב עולה ובוקעת השאלה: מי קבע שחזרה למנהג אשכנז המקורי הוא דווקא חזרה למנהג של דור פלוני? אולי מנהג הדור הקודם היה עדיף? ואולי המנהג המקובל היום בנושא זה או אחר עדיף משניהם'?

שאלה זו מטרידה מן-הסתם לא רק את נוהגי מנהגי אשכנז המקוריים, אלא כל יהודי באשר הוא: על פי מה עליו לקבוע את מנהגי בית הכנסת, המורכבים מאלפי פרטים, שהרי לא הרי מועד זה כחברו, ולא קביעת שנה זו כחברתה! אלא שדווקא באשר ל"מנהג אשכנז", ובכל הנוגע למטרותיו ופעולותיו של "מכון מורשת אשכנז" בעשרים שנות קיומו, דומה כי שאלה זו אינה קיימת; והעובדה שהיא בכל זאת נשאלת לרוב - אינה אלא מסממני גורלו הטראגי של "מנהג אשכנז" בכללותו, שבשל טענה זו ודומיה נשללת ממנו זכות קיומו, כביכול.

מורשת אשכנז עתיקת יומין היא, "שהיתה התורה ירושה להם מאבותיהם מימות החורבן" (שו"ת הרא"ש, כלל כ דין כ), ונמסרה מדור לדור עד לדור האחרון. דורות אלו לא היו כולן שווין לטובה, מהם ימים של פריחה מהם ימים של שקיעה, אולם תמיד נמצאו שומרי משמרת הקודש ששימרו את המסורת והעבירוה לדור שאחריהם.

יש והדור, השעה והמקום צריכים לכך, להוסיף ולחזק, לשמר ולעבות ולתת תוקף וקיום לאותה מסורה קדומה. השינויים מקורם או בהתפתחויות מציאותיות, או תקנה שראו לתקן או אפילו לשנות באחד מן הדורות - זוהי טיבה של "מסורת" הראויה לשם זה - כל עוד היא ממשיכה את המסורת על פי הקווים הראשונים, בבחינת "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי", כלפי "שומרי משמרת הקודש" (כינוי שרבני הקהילות באשכנז ובמקומות רבים אחרים השתמשו בו לציון תפקידם ומעמדם) שבכל דור ודור, שמתפקידם הוא חיזוקה של המסורה ובטחון העברתה לדורות הבאים. הווי אומר: מכון מורשת אשכנז אינו חפץ לחזור, לחדש, לקומם - או כל ביטוי אחר דומה - את "מורשת אשכנז"! המטרה אחת היא: להמשיך את המורשת עתיקת היומין כפי שקיבלוה מאבותיהם.

במציאות, בתקופה האחרונה חל אמנם רפיון בשמירת מורשת זו, וכמעט שאבד זיכרה וסיברה. נכון הוא שבפעולות להמשיך את המורשת יש בעצם במידת-מה חזרה לדור או שניים לאחור - אבל לא זוהי המטרה.

אמנם עדיין רבה המבוכה: מוסכם על הכל כי שומרי משמרת קודש אשכנז לא ישמרו כאן בארץ ישראל יום טוב שני של גלויות; מאידך - האם יאמרו ברכת כהנים בכל יום כמנהג א"י, שהוא מנהג אשכנז הקדמון, או שמא ישמרו על מנהג אשכנז המאוחר יותר לעשות כן רק בימים טובים? האם יאמרו בתפילת העמידה בימות הקיץ "מוריד הטל" (מנהג א"י ואשכנז הקדמון), או לאו? ואם כן, מה דינה של הנחת תפילין בחולו של מועד, שהיתה נהוגה בארץ ישראל מקדם, ואף בדורות האחרונים אצל האשכנזים שלא נמנו על תנועת החסידות ותלמידי הגר"א? כנזכר, מבוכות אלו אינן נחלת ממשיכי מורשת אשכנז בארץ ישראל. כל עולי הגולה שהקימו את קהילותיהם כאן בארץ הקודש שווים בפניהן, כל עדות ישראל לגווניהן - אם אלו החצרות החסידיות לפלגיהן השומרות באדיקות את מנהגיהן בכל פרטיהם ודקדוקיהם, או עדות המזרח לעדותיהן, ואף עדות אשכנז למוצאיהן - כפרט מן הכלל.

מלבד ההתמודדות בין מנהג ארץ-ישראל למנהג חוץ-לארץ, נבוכים הכל באשר לפרטים הקטנים שבמנהגי בית הכנסת. כדוגמא שולית יכולה לשמש השאלה, שאף ב"לוח ארץ ישראל" התעלם ממנה (כמו מפרטי מנהגים רבים אחרים): האם אומרים 'למנצח' באיסרו חג? ברם, שפר חלקה של יהדות אשכנז, שספרות המנהגים היתה לה לחוק - עוד לפני ימי אבי מנהגי אשכנז המהרי"ל ועד לרושמי מנהגי הקהילות השונות בדור טרום החורבן - הפנקס היה תמיד פתוח והיד תדיר רשמה.

כנזכר, נאמד מספר הפרטים שבמנהגי בית הכנסת באלפים. ומתוך כך, היו גם היו שינויי מנהגים בפרטים זוטרים בין קהילות אשכנז - ואף באותה קהילה מבית כנסת אחד לזולתו. תיעוד רצוף של מנהגי קהילות אשכנז השונות לדורותיהן נותן ביד הבאים להמשיך מנהגיהן את כלי המבחן הנאותים לבחון כל מנהג ומנהג לגופו, כאשר בדרך כלל יבוא המנהג הקדום יותר ויכריע ביניהם.

אף כי יש ונתונים אחרים וסיבות חיצוניות משפיעים על הכרעת המנהג הזוטר - ולכן ימצאו גם ימצאו שינויי מנהגים בין בתי הכנסת שהוקמו ע"י מכון אשכנז בח"י השנים האחרונות בבני ברק, ירושלים, מודיעין עילית וביתר עילית - אולם הצד השווה שבהן שכולם יש להם על מה לסמוך, וכוונתם לשמים להחזיק במורשת אבותיהם ולהעבירה לדורות הבאים. השאלה היותר קשה, שבפניה עומד ציבור גדול יותר (שכותב השורות גם הוא נמנה עליהם) היא: הכיצד יש לקבוע את 'מנהג ארץ ישראל' שיסודו בקהילת ה'פרושים' תלמידי הגר"א שנוסדה לפני פחות ממאתים שנה? הנסיון לענות על שאלה זו זקוק למאמר בפני עצמו שניצניו עמי בכתובים, ושביבים ממנו מבצבצים מבין השיטין דלעיל, ועוד חזון למועד בעזרת נותן התורה וסייגיה.

שלמה יהודה לייב הופמן