המעין -

חזרה למאמרי המעין

שאלת התאבדותו של המלך שאול באור ההלכה

הרב יעקב ח' חרל"פ

שאלת התאבדותו של המלך שאול באור ההלכה

קדושת החיים

המדרש על נסיבות מותו של שאול המלך

היתר לאיבוד נפשו של שאול על פי הגאונים והראשונים

הבנה אחרת: לשאול לא הותר כלל לאבד נפשו, ומעשהו היה שלא כהלכה

קדושת החיים

בידוע הוא ש"פיקוח נפש דוחה כל מצוות התורה"[1], וכך אמרו: "וכל ספק נפשות דוחה את השבת" (משנה, יומא ח, ו; ועי' גמ' שם פה, א). וכך פסק רמב"ם הלכות שבת פ"ב ה"ג: "ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהן הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (יחזקאל כ, כה), ולדעת הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ה ה"ד אסור לאדם למסור חייו עבור קיום המצוות, וכך כתב: "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו"[2].

הלכה זו "שפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה" חלה גם אם האפשרות להציל היא רק לפרק זמן קצר, 'חיי שעה' (יומא פה, א). וכך נפסק להלכה בביאור הלכה סי' שכט סע' ד: "ודע עוד, דה"ה גוסס נמי מחללין עליו בפקוח הגל או אם רופא אומר שסממנים אלו יועילו לו להאריך רגעי חייו". מבואר אם כן, שחיים כחיים הם ערך עליון, ואין הבדל בין חיים ארוכים לבין חיים קצרים. ובשבת קנא, ב: "תנו רבנן: המעצמו עם יציאת הנפש - הרי זה שופך דמים. משל לנר שכבה והולכת, אדם מניח אצבעו עליה - מיד כבתה". וכן במסכת שמחות ג, א: "תניא, הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו". מדברי הירושלמי תרומות פ"ח ה"ח למדים שאין לעשות הבחנה בין חיים של אדם פרטי לבין חיים של אנשים רבים, וכך פסקו הרמב"ם בהל' יסודי התורה פ"ה ה"ה, ובשו"ע יו"ד סי' קנז סע' א. ערך החיים אינו תלוי אפוא באורכם, בכמותם או באיכותם.

מכאן נובע גם היחס השלילי אצל חז"ל כלפי המאבד עצמו לדעת. וכך הובא במסכת שמחות ב, א: "המאבד את עצמו בדעת אין מתעסקין עמו בכל דבר. רבי ישמעאל אומר, קורין עליו הוי נשלחה, הוי נשלה. אמר לו רבי עקיבא הנח לו בסתמו, אל תברכהו ואל תקללהו. אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו...". וכך גם נפסק להלכה ברמב"ם הלכות אבל פ"א הי"א, ובשולחן ערוך יורה דעה סי' שמה סע' א. וכל זאת עד כדי כך, שבפי העם שגור הביטוי "המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב", וכבר העירו גדולי האחרונים שביטוי זה איננו ממקור חז"לי, וניסו למצוא לו סימוכין[3].

המדרש על נסיבות מותו של שאול המלך

לאור זה עולה שאלת התנהגותו של המלך שאול, שאיבד עצמו לדעת. מעשהו (שמ"א לא, ד) הובן, על פי רוב הדעות, כדגם לאיבוד לדעת המותר על פי ההלכה. את הפסוק "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם" (בראשית ט, ה) דרשו בבראשית רבה (פרשה לד, יג): "אך - להביא את החונק עצמו. יכול כשאול, ת"ל אך. יכול כחנניה מישאל ועזריה, ת"ל אך"[4]. כלומר, מהתיבות "את דמכם לנפשתיכם אדרש" למדו שאסור לאדם להתאבד, ומהמילה "ואך" הסיקו שיש יוצאים מן הכלל שהותר להם לאבד עצמם לדעת, ואחד מהם הוא שאול. במדרש לא מובא הסבר מדוע מעשהו של שאול שונה ואיננו כלול בקטגוריה של התאבדות שהיא אסורה, אך מהמסופר בתנ"ך שם עולה שהסיבה להתאבדותו של שאול היא פחדו שהפלשתים יתעללו בו: "ויאמר שאול לנשא כליו שלף חרבך ודקרני בה פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי, ולא אבה נשא כליו כי ירא מאד, ויקח שאול את החרב ויפל עליה"; ואם כך, על פניו כוונת המדרש להתיר לאדם להתאבד כשיש חשש שהוא עשוי לעבור עינויים פיסיים קשים, והדרך היחידה להימנע מכך היא על ידי התאבדות[5].

תפיסת המדרש הרואה היתר לאיבוד עצמי לדעת כדי להימנע מייסורים, נראה ללמדה מעוד מקורות תלמודיים ומדרשיים. בגיטין נז, ב מובא המקרה של אותה אֵם ששבעה מבניה נהרגו על קידוש השם, ולאחר הריגת בנה האחרון "אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: אם הבנים שמחה" (תהלים קיג, ט)[6]; לא רק שאין מגנים אותה, אלא אף משבחים אותה! ונראה שהסיבה להיתר ההתאבדות במקרה הזה היה הייסורים הקשים שאם זו הייתה סובלת אילו הייתה נשארת בחיים[7]. וכן בתענית כט, א[8] מובא שבשעת החורבן והיציאה לגלות בבית ראשון עלו רבים מפרחי הכהנים לגג המקדש והשליכו עצמם לתוך האש, וגם שם אין גינוי לתופעה זו[9].

וכן נראה מדברי ר' יהודה במדרש איכה רבה על הפסוק "על אלה אני בוכיה עיני עיני ירדה מים..." (איכה א, טז):

ד"א על אלה אני בוכיה... ר' יהודה אומר על סילוק דעת ועל סילוק שכינה, אפשר שהיה צדקיה רואה אחרים שהיו מנקרין את עיניו ולא היה לו דעת להטיח את ראשו בכותל עד שיצאת נשמתו אלא גרם לבניו שיהרגו לפניו, אלא על אותו שעה נאמר (ירמיה ד, ט) יאבד לב המלך ולב השרים" וגו'.

מבואר מדבריו שהיה על צדקיה להתאבד כדי שלא לעבור את ההתעללות ולראות איך הורגים את בניו לעיניו (שם, פרשה א, נה)[10].

זאת ועוד, מהגמ' בכתובות נראה להוכיח שלא רק בגין סבל פיזי קשה הותר להתאבד, אלא אף בגין סבל נפשי (שם, קג, ב):

ההוא יומא דאשכבתיה דרבי, נפקא בת קלא ואמרה: כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העוה"ב. ההוא כובס כל יומא הוה אתי קמיה, ההוא יומא לא אתא. כיון דשמע הכי, סליק לאיגרא ונפל לארעא ומית. יצתה בת קול ואמרה: אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא[11].

אולם מדברי הגמ' בבא קמא צא, ב נראה שחלקו על תפיסה זו, שכן שם הובאה דרשתו של ר' אלעזר הלומד מהפסוק "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש" שאסור לאדם להתאבד: 'דתניא: (בראשית ט, ה) ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש - ר' אלעזר אומר: מיד נפשותיכם אדרש את דמכם'. דרשה זו מקבילה לתחילת המדרש שהובא לעיל "אך - להביא את החונק עצמו", אולם המשכו של המדרש הנ"ל, ש"אך" בא למעט את התאבדותם של שאול, חנניה מישאל ועזריה, אינו מובא. ומדברי ר"י בתוספות (שם ד"ה "אלא") עולה שהבינו שר' אלעזר אוסר כל התאבדות, שכתבו "ואור"י דאין מביא ראיה אלא שאסור לחבול אפילו לצורך... וכן ההיא דאך את דמכם שהרג את עצמו בשביל שום דבר שירא". וכן הובא שם בפסקי תוספות אות רטו: "אסור... להרוג עצמו שירא משום דבר". עולה אפוא שרבי אלעזר חולק על הנאמר בחלקו השני של המדרש[12].

וכך עולה גם מדברי רבי חנינא בן תרדיון (ע"ז יח, א):

...מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בס"ת, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה... אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש! אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו.

לפי דבריו, אין היתר לאדם לקצר ימיו ואפילו לא את רגעיו האחרונים אף אם מלאים הם סבל רב, וזאת מתוך התפיסה שרק נותן החיים הוא ייקחם.

וכך נראה גם מהמדרש באיכה רבה (פרשה א):

מעשה במרים בת תנחום שנִשבת היא ושבעה בניה עמה... אמרו, לאחר ימים נשתטית האשה ההיא, ועלתה לראש הגג והשליכה עצמה ומתה, וקראו עליה אם הבנים שמחה (תהלים קיג, ט), ורוח הקודש אומרת על אלה אני בוכיה.

כלומר, בניגוד לגרסה בבבלי (שהובאה לעיל) שמעשה ההתאבדות של אם הבנים נעשה מתוך הכרה, הרי שבמדרש תולים את התאבדותה באי שפיות.

היתר לאיבוד נפשו של שאול על פי הגאונים והראשונים

אצל הגאונים והראשונים אנו מוצאים שתי עמדות מנוגדות באשר להתאבדותו של שאול. מספר מקורות מצדיקים את מעשהו מסיבות שונות:

א. היתר מחמת הייסורים. באוצר הגאונים לסנהדרין[13] מובאת תשובתו של גאון, שממנה עולה שהתאבדותו של שאול הייתה מותרת כדי שלא יסבול ייסורים. הגאון מתייחס בדבריו לנאמר בבבלי פסחים נג, ב:

עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו [עצמן] על קדושת השם לכבשן האש, נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים...

עצם שאלתו של תודוס על חנניה, מישאל ועזריה אינה מובנת, שהרי בידוע שההלכה היא שכשאונסים אדם לעבוד ע"ז בפרהסיא - ייהרג ואל יעבור. והסביר הגאון ששאלת תודוס נוגעת לצורת המוות שלהם, לכך שחיכו שיטילו עצמם לכבשן האש ולא איבדו עצמם:

...לאו למימרא שהיה להן להחיות עצמן ולעבוד ע"ז, אלא שהיה להם להרוג עצמן כאשר עשה שאול...[14]

העולה מכך שייסורים וסבל יש בהם כדי להתיר לאדם לאבד את נפשו.

גישה כזו נראית גם מדברי הרמב"ן בספר "תורת האדם" ענין ההספד (מהדורת מוסה"ק עמ' פד):

וכן מצינו בגדול שאִבד עצמו לדעת מפני האונס, כגון שאול מלך ישראל שאִבד עצמו, אלא שהיה אִבוד מותר לו, כדאמרינן בבראשית רבה אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם, יכול אפילו נרדף כשאול, ת"ל אך. לפיכך לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת, ונענשו עליו בשלא הספידוהו כראוי, כדאמרין ביבמות ויאמר ה' על שאול ועל בית הדמים" (שמואל ב, כא, א), על שאול - שלא נספד כהלכה, ואל בית הדמים - על אשר המית הגבעונים.

מהעובדה שהרמב"ן אינו מביא שום גורם להצדקת התאבדותו של שאול, עולה שלדעתו נבעה התאבדותו מפחדו מייסורים שייגרמו לו כמפורש בכתוב, והתאבדות כזו איננה בכלל "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש". כך עולה גם מדברי התוספות בגיטין נז, ב, בהסתייגות אחת: לדעתם, יש להתיר התאבדות רק כשיש חשש שייגרמו לאדם ייסורים שאינם ממיתים, כלומר ייסורים ללא סוף, אבל ייסורים הגורמים למוות אין בהם כדי להתיר התאבדות. כך מובא בגמ' שם:

מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון. הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא? דרש להן הגדול שבהן (תהלים סח, כג) אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים, מבשן אשיב - מבין שיני אריה אשיב, ממצולות ים - אלו שטובעין בים. כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים ק"ו בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך - כך, אנו שאין דרכנו לכך - על אחת כמה וכמה! אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר (תהלים מד, כג) כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה".

בתוספות שם (ד"ה "קפצו") הקשו על שמעשה התאבדות זה עומד בניגוד לדברי רבי חנינא בן תרדיון שהובאו בעבודה זרה יח, א "...מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו" - הרי שרבי חנינא בן תרדיון איננו מתיר לאדם להתאבד למרות הסבל והייסורים, ואם כן איך הותר לנערות ולנערים אלו להתאבד? ותירצו התוספות:

...הכא יראים היו מיסורין, כדאמרינן (כתובות לג, ב) אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא[15], ועוד דעל כורחך היו מענין אותן ולא היו הורגים אותן.

בתירוץ הראשון משמע שאין הכוונה לפחד מהייסורים גרידא, שהרי רבי חנינא בן תרדיון לא התיר להתאבד רק משום ייסורים (ראה ההסבר לקמן); בתירוץ השני התוספות מבחינים בין ייסורים כבמקרה של רבי חנינא בן תרדיון שבוודאי יביאו לידי מוות, לבין ייסורים שאדם אינו רואה את סופם; יסורים מהסוג השני הם אלו שאותם נערים ונערות חששו להם, ולכן התאבדותם הייתה בהיתר.

גם הראשונים על כתובות לג, ב נראה שחולקים על ההיתר להתאבד בגלל ייסורים. רב קובע שם "אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא". התוספות שם ד"ה "אילמלי" התקשו בזה:

תימה מנא לן דהא אמרי' בהרואה (ברכות סא, ב) כשהוציאו את ר"ע אמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה אימתי יבא לידי ואקיימנו בכל נפשך, אלמא משמע דבכל נפשך מיירי אפי' היו מייסרין את האדם ביסורין קשין דומיא דר' עקיבא שהיו מסרקין בשרו במסרקי ברזל, וכ"ש לנגודי. ואור"ת דאותו צלם לא היה עבודה זרה ממש אלא היה עשוי לכבוד המלך, ואעפ"כ היה בו קידוש השם ולכך מסרו עצמן למיתה...[16]

לעומת זאת בשיטה מקובצת שם (ד"ה "ובקונטריסין") הובא בשם ר' אליעזר, שהחובה של "יהרג ואל יעבור" היא למות למען קידוש השם, אבל אין חובה שיתייסר ולא יעבור:

פי' ה"ר אליעזר דלא חייבה תורה אלא למסור עצמן למיתה כדכתיב בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך, אבל להחמיר עליהם יותר ממיתה לא היו חייבים. ויפה פי'. ומה שהקשה עליו ר"ת ז"ל מרבי עקיבא וחבריו שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל ולא פלח, נ"ל דלא קשה מידי, דהתם הכאה שיש בה קצבה הויא, דכיון שסרקו את בשרו ברור הוא שימות במיתה גמורה... אבל הא דאמר רב... פירושו הכאה בלא מיתה קאמר, כגון שהניחום שנה או שנתים ויכו אותם בכל יום, והויא הכאה שאין לה קצבה שהיא חמירא יותר ממלקות ומיתה, ובהא לא חייבתו תורה, דלאו נוטל נפשך הוא.

לאור דעה זו מובנת גם התאבדותו של שאול מהחשש שיתעללו בו לאורך זמן.

ב. ההיתר משום החשש שלא יעמוד בניסיון עבירה: דעה אחרת מובעת בספר "בעלי התוספות" על התורה (בראשית ט, ה):

ואמרו בבראשית רבה (פרשה לד, אות יג), יכול אפילו כחנניה מישאל ועזריה, תלמוד לומר "אך"[17]. פירוש יכול אפילו כמו אלו שמסרו עצמן לקדוש השם שלא יוכל לחבול בעצמו אם הוא ירא שלא יוכל לעמוד בניסיון, ת"ל "אך", כי בשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג עצמו. וכן בשאול בן קיש (שמ"א לא, ד) שאמר לנערו שלוף חרבך ודקרני בה וכו', ת"ל אך, שאם ירא אדם שמא יעשו לו יסורים קשים שלא יוכל לסבול ולעמוד בנסיון שיכול להרוג את עצמו. ומכאן מביאין ראיה השוחטים התינוקות בשעת השמד.

על פניה נראית הדרשה הראשונה תמוהה, שהרי חנניה מישאל ועזריה לא לקחו את חייהם בידיהם! ולכן פירשו שדרשה זו באה ללמד שבנסיבות הדומות לאלה שעמדו בהן חנניה מישאל ועזריה, כשיש חשש שלא יעמדו בניסיון, הותר לאבד את הנפש. לאור הבנה זו בא ההמשך: "יכול כשאול", כלומר, גם התאבדותו של שאול הייתה מותרת משום שחשש שיכפוהו לעבור עבירה שהיא בדין של "יהרג ולא יעבור" ולא יעמוד בניסיון.

וכך עולה גם מדברי התוספות בעבודה זרה יח, א:

אור"ת דהיכא שיראים פן יעבירום גוים לעבירה כגון ע"י יסורין שלא יוכל לעמוד בהם אז הוא מצוה לחבל בעצמו, כי ההיא דגיטין [נז, ב] גבי ילדים שנשבו לקלון שהטילו עצמם לים.

ועוד מצינו כדעה זו בדברי התוספות גיטין נז, ב: "...הכא יראים היו מיסורין, כדאמרינן [כתובות לג, ב] אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא". כפי שהוכחנו לעיל, אי אפשר לומר שרק בגין ייסורים הותר להם להתאבד, שהרי שאלתם הייתה מרבי חנינא בן תרדיון שלא התיר להתאבד בגלל ייסורים, אלא על כרחנו כוונתם כפי שכתבו בע"ז, שחששו שבגין הייסורים לא יעמדו בניסיון ויעברו על האיסור.

שיטה זו מפורשת בחידושי הריטב"א, ע"ז יח, א:

...אומר ר"ת דהיכא שמתירא שלא יכריחוהו לעבור על דת מותר לחבול בעצמו. והכי איתא במדרש, כתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, מכאו אזהרה לאדם שלא יחבול בעצמו. יכול אפילו כשאול מלך ישראל, פי' שחבל בעצמו מפני שהיה מתירא שמא יעבירוהו על דת, ת"ל אך מיעט, דבכי האי גוונא שרי. ומכאן לומדים לשחוט הנערים בגזרות מפני העברת הדת. ע"כ מצאתי בגליוני התוספות, והם דברים שצריכין תלמוד ועיון גדול, אלא שכבר הורה זקן, ושמענו בשם גדולי צרפת שהתירו כן הלכה למעשה[18].

נעיר, שהקושי בהבנה זו הוא שמפשוטו של מקרא לא משמע שהתאבדותו של שאול הייתה מחמת החשש שיכפו עליו לעבור על ע"ז, אלא שהוא פחד מהתעללות הפלשתים[19]. אפשר שמפני כן, לדעת הרב קוק[20], פירש הרא"ש במועד קטן פרק ג סימן צד, שהתאבדותו של שאול הייתה מפני חששו מהתעללות של עריות:

וכן מצאנו בגדול שאבד עצמו לדעת מחמת שמפקירין אותו, כגון שאול מלך ישראל שאיבד את עצמו לדעת, אלא שהיה איבוד מותר לו כדאיתא בבראשית רבה ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם, יכול אפילו נרדף כשאול תלמוד לומר אך, לפיכך לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת, ונענשו עליו במה שלא הספידוהו כדאיתא ביבמות (עח, ב) ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על שאול שלא נספד כהלכה.

נסכם ונאמר שלדעת ראשונים אלו, ייסורי הגוף כשלעצמם אינם מהווים היתר לאיבוד לדעת; רק כשאדם עומד בפני מצב שיש חשש שעל ידי ייסורים יכפו עליו לעבור עבירה שהיא בדין של "ייהרג ואל יעבור", והוא חושש שלא יוכל לעמוד בניסיון זה - הותר לו לאבד עצמו כדי להימנע מהעבירה.

ג. ההיתר לשאול בעקבות דברי שמואל על מותו הצפוי: הרד"ק טוען ששאול עשה כדין משום שידע שעומד הוא למות, שהרי נמסר לו על כך ביום הקודם על ידי שמואל שאמר לו "ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלשתים ומחר אתה ובניך עמי" (שמ"א כח, יט):

ולא חטא שאול בהרגו עצמו... לפי שהיה יודע שאול כי סופו היה למות במלחמה כי כן אמר לו שמואל...[21]

בדרך זו גם פירש גם אברבנאל [עמ' שו].

ויש לדון בדבריהם - האם היתר זה להתאבד בנסיבות של ידיעה מוקדמת על המוות הצפוי הוא דווקא כשידיעה זו באה על ידי נביא, או שמא כל ידיעה מסוג זה, כגון שרופאים מודיעים לחולה שלמחלתו אין תרופה ותוך תקופה קצרה הוא בוודאי ימות - האם לפי הדעות האלו יהיה מותר לחולה לאבד עצמו?

בפירוש זרע אברהם לר' אברהם מגולנא על המדרש שם כתב: "וי"א שהטעם הואיל ואמר לו שמואל הנביא למחר אתה במחיצתי, ודברי הנביא אף שהוא לרעה אינה חוזרת". משמע שרק נבואה על מותו הקרוב של אדם תתיר לו לאבד את נפשו, מה שאין כן הודעה של רופאים שאיננה ודאית. אולם דבריו מוקשים, שהרי פסק הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"י ה"ד: "דברי הפורענות שהנביא אומר כגון שיאמר פלוני ימות... אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו, ואין אומרים הנה דיבר ולא בא, שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה, ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה או שתלה להם כחזקיה", ואם כן גם נבואת הנביא לרעה איננה ודאית ויכולה להשתנות!

אך בשו"ת שואל ומשיב מהדורה קמא ח"א סי' קעב הסביר שיטה זו על פי דברי חובת הלבבות (שער הבטחון תחילת פ"ד):

...אמרו במדרש ב"ר אך בשר בנפשו, להביא ההורג עצמו לדעת. יכול כשאול, ת"ל אך. והטעם משום דבלא"ה כבר אמר לו שמואל למחר אתה ובניך עמי במחיצתי, וכן מצאתי ביפ"ת... ואני המתקתי הדברים לפי מה שכתב בחוה"ל בטעם דמאבד עצמו לדעת דאין לו חלק לעוה"ב, דהוה כמו מלך שמצוה לעבדו שישמור פקדונו עד יום פקדו, והעבד לא חש לזה והשליך פקדונו מידו טרם בא המלך. וה"ה בזה, הקב"ה צוהו שישמור גופו ונשמתו עד יום פקדו ויקח מידו נשמתו, והוא אבד עצמו טרם המועד. ולפ"ז כאן שבלא"ה הגיע המועד, שהרי א"ל מחר אתה ובניך עמי במחיצתי, א"כ כבר הגיע המועד, והיה מותר לקחת נפשו בעצמו שלא יתעללו בו הגוים.

בעקבות הסבר זה ייתכן לומר שגם הודעת רופא שזמנו של החולה למות הגיע תסיר את האיסור להתאבד, שהרי גם במקרה זה אין כאן הפרת הציווי לשמירת החיים[22].

ד. מעשהו של שאול הותר בגלל הצלת חיים: ה"ים של שלמה" בבא קמא פ"ח סי' נט כותב שהתאבדותו של שאול נבעה מהחשש שאם ייפול חי לידי הפלישתים יעשו ישראל מאמצים לשחררו מהשבי, וימותו רבים, 'ולפקוח נפש אחרים מותר לחבול בעצמו'.

ועל פי זה מתיר הרש"ל להתאבד במקרה של ניסיון לסחוט הודאה באמצעות ייסורים שבגינה ייהרגו יהודים: "ומ"מ אם מתיירא שלא יענו אותו על יהודים אחרים, ויאבדו ח"ו כמה נפשות מישראל, כמו שיש מקצת מושלים על דבר שקר שמענין יהודי אחד על הכלל ואחד יאבד בעו"ה הרבה, מותר להרוג בעצמו"[23].

ה. היתר מחמת חילול השם: הסבר נוסף משמו של "ים של שלמה" הוא שהריגת שאול המלך על ידי הפלשתים תגרום לחילול השם: "וגם אפשר משום כבוד מלך משוח ה', שאין ראוי שימות בידי הערלים ויעשו בו מיתת ענוי ובזיון, והוא חילול השם בדת אמונתנו". בעקבות הסבר זה יש מקום להתיר מקרים כגון אלו של חבר האצ"ל מאיר פיינשטיין וחבר הלח"י משה ברזני הי"ד, שנידונו למות על פעולות מחתרתיות שביצעו כנגד השלטון הבריטי, ופוצצו עצמם טרם עלותם לגרדום כדי למנוע חילול כבוד ישראל באומות[24].

הבנה אחרת: לשאול לא הותר כלל לאבד את נפשו, ומעשהו היה שלא כהלכה

בספר "בעלי התוספות" על התורה נמצאת שיטה אחרת, שדרשת המדרש "אך" באה לאסור על האדם להקדים ולהתאבד מחשש שלא יעמוד בניסיון הייסורים:

ויש שאוסרין, ומפרשים כן, יכול כחנניה וחבריו שכבר נמסרו למיתה? ת"ל אך, אבל אינו יכול להרוג את עצמו. יכול כשאול שמסר עצמו למיתה? ת"ל אך, פירוש שאינו יכול לחבול בעצמו כלל. ושאול שלא ברשות חכמים עשה[25].

אמנם, הסבר זה יש בו קושי, שהרי בדרך כלל "אך" בא למעט, ואילו כאן "אך" מרבה. ועוד, קשה לקבל הסבר זה העומד בניגוד לגמ' ביבמות עח, ב, בה דרשו את הפסוק "ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה ויבקש דוד את פני ה', ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים" (שמ"ב כא, א) שלא נספד כהלכה, מכאן ברור שהתאבדותו היתה כדין, שהרי המאבד עצמו לדעת אין מספידין אותו (שו"ע יו"ד סי' שמה סע' א)[26].

סיכום

מעשהו של שאול המלך היווה דגם ומקור לחז"ל, לגאונים, לראשונים ולגדולי האחרונים לדיון באיבוד לדעת בנסיבות מיוחדות. כפי שראינו, יש מחכמינו שסברו להצדיק את מעשהו מנימוקים שונים ועל פי הבחנות שונות, שלחלקן יתכן שיש נפ"מ למעשה. לעומת זאת אחרים קבעו ש"שאול שלא ברשות חכמים עשה", ואין ללמוד ממעשהו היתר לאדם לאבד את נפשו בשום מצב.ש"שאול שלא ברשות חכמים עשה". לעומת זאת קיימות דעות אחרות המצדיקות את מעשהו, וחלקן קושרות אותו לסבלו ולייסוריו. עם זאת  מצאנו בכך מספר הבחנות: א. רק מי שאינו רואה קץ לייסוריו הותר לו לאבד את נפשו כדי לשים קץ לייסורים אלו. ב. ייסורים פיסיים כשלעצמם אינם מהווים  היתר לאיבוד לדעת, רק כשאדם עומד בפני מצב שיש חשש שעל ידי ייסורים יכפו עליו לעבור עבירה שהיא מדין "ייהרג ואל יעבור", והוא חושש שלא יוכל לעמוד בניסיון זה – הותר לו לקחת את נפשו כדי להימנע מהעבירה. עוד ראינו שיש שהתירו לאבד את הנפש אם על ידי כך יגרום להצלת חייהם של אנשים אחרים. כן מצאנו שכשיש חשש שהריגתו על ידי אחרים תגרום לחילול כבוד ישראל ולחילול השם – הותר בלקיחת נפשו כדי למנוע זאת. ויש שסברו שכאשר יש ידיעה ברורה על המוות הצפוי בקרוב (במקרה של שאול נודע לו הדבר על ידי נביא) – ניתן להצדיק זאת.