[1] בפיה"מ אבות פ"ד מ"ה ביאר הטעם: "שהוא חילול השם אצל ההמון, לפי שהם יחשבו התורה למלאכה מן המלאכות אשר מתפרנסים בהן, ותתבזה אצלם, ויהיה עושה זה דבר ה' בזה". ויש לצרף לכאן מ"ש הרמב"ם בהל' יסודי התורה פ"ה הי"א: "ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חילל את השם... הכל לפי גודלו של חכם". ודון מינה ואוקי באתרא.

[2] אבות פ"ד מ"ה.

[3] =העולם הבא (כמ"ש הרמב"ם בפיה"מ, הובאו דבריו לקמן הערה 7). ואולי י"ל שזהו על דרך מ"ש הרמב"ם בפיה"מ סנהדרין פרק חלק: "כבר הזכירו דברים זולת אלה שהעושה אותם אין לו חלק, אמרו המלבין פני חברו ברבים אין חלק לעולם הבא, והקורא לחברו בכנויו, והמתכבד בקלון חברו, לפי שלא יבוא מעשה מן המעשים האלו, ואף על פי שהם קלים לפי מחשבת החושב, כי אם מנפש חסרה שלא הגיעה לשלמות ואינה ראויה לחיי העולם הבא". (ועיין היטב בלשון הרמב"ם הל' תשובה פ"ג הי"ד. ואכ"מ).

[4] אבות שם.

[5] שם פ"א מ"י.

[6] שם פ"ב מ"ב.

[7] ראה פיה"מ על אבות פ"ב שם בפירוש "גוררת עוון": "כמו שביארו במקום אחר (ראה קידושין כט, א; ל, ב), אמרו, סופו שהוא מלסטם את הבריות". ויעויין בפיה"מ פ"ד שם שהאריך וכתב: "אל תעשה התורה קרדום לחפור בה, כלומר אל תחשבה כלי לפרנסה, וביאר ואמר שכל מי שיהנה בזה העולם בכבוד תורה שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא. והעלימו בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלוי... והביאו בני אדם לסבור שטות גמורה שזה צריך ומחוייב לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים העוסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות, אין בתורה מה שיאמת אותו ולא רגל שישען עליה בשום פנים", עיי"ש בארוכה.

[8] ללשון זה – "מעלה גדולה" – השווה רמב"ם הל' תשובה פ"י ה"ב "ומעלה זו היא מעלה גדולה מאוד", והל' מתנות עניים פ"י ה"ז "מעלה גדולה שאין למעלה ממנה".

[9] ראה רמב"ם לעיל (הל' ת"ת פ"א ה"ט): "גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים כו' ואעפ"כ היו עוסקין בת"ת".

[10] השווה לשון הרמב"ם בהל' תשובה פ"ט ה"א: "נמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא". וראה מורה נבוכים ח"ג פכ"ז ש"התורה האמיתית... באה לתת לנו שתי השלמויות יחד... וכבר כתבה התורה שתי השלמויות והגידה אלינו שתכלית אלו התורות כולם היא להגיע אליהם, אמר ית' (דברים ו, כד) 'ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה', והקדים הנה השלמות האחרון לפי מעלתו כמו שבארנו שהוא התכלית האחרון, והוא אמרו 'לטוב לנו כל הימים', הנה ידעת אמרם ז"ל בפירושם (קידושין לט, ב; חולין קמב, א) והוא שאמרו ית' (דברים כב, ז) 'למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב, והארכת ימים - לעולם שכלו ארוך', כן אומרו הנה 'לטוב לנו כל הימים' הכוונה הענין ההוא בעצמו, ר"ל להגיע אל עולם שכולו טוב וארוך, והיא העמידה המתמדת. ואמרו 'לחיותנו כהיום הזה' - זאת העמידה הגשמית הראשונה הנמשכת קצת זמן".

[11] ראה לקמן בפנים (קרוב לסוף המאמר) ובהערה 50 מקורות לכך.

[12] ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ח ה"א: "הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא והיא החיים שאין מות עמהן והטובה שאין עמה רעה, הוא שכתוב בתורה (דברים כב, ז) 'למען ייטב לך והארכת ימים', מפי השמועה למדו, 'למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב; והארכת ימים - לעולם שכולו ארוך', וזהו הוא העולם הבא". וראה גם הל' תשובה פ"ט באמצע ה"א: "...כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב".

[13] השווה לשון הרמב"ם הל' תעניות פ"ה ה"ט : "זו היא מידת כל העם... אבל חסידים הראשונים כך היתה מידתן" וכו'.

[14] באופן אחר קצת כתב בספר ראשון לציון (לבעל אור החיים הקדוש), הל' צדקה (סי' רמח סע' כא), ש"דייק הרמב"ם ז"ל דכל זה לא מיירי אלא במי שהוא מטיל פרנסתו על הזולת, שיושב ולומד ובהכרח על הציבור לפרנסו, אבל אם הציבור או היחיד מבקשים ממנו ללמוד בעדם או לזכות - לאו איסורא עביד, דכן מצינו היתר בהדיא 'שמח זבולון כו' ויששכר באהלך' [דברים לג, יח ופירוש רש"י שם; בראשית רבה פרק צט, ט. ועוד] ושמעון אחי עזריה [סוטה כא, א] וכיוצא בזה, אלא דבזה לא מיירי [הרמב"ם] כלל, אלא דוקא בנידון הנזכר שמטיל פרנסתו וצרכי עצמו על הזולת כמאן דתובע שכר לימודו, דבזה פשיטא שהוא נוטל חייו מן העולם, וכן דייק רמב"ם בפיה"מ בהדיא". וראה גם בערוך השולחן יו"ד סי' רמו סע' לט-מ: הרמב"ם "גינה אותם שהם בעצמם קבעו להם חוקים על יחידים ועל קהלות והם בעצמם בקשו ממון, עיי"ש, אבל אם הציבור קבלו עליהם חכם פלוני שישלמו לו כך וכך שכירות וכך וכך הכנסה, ודאי דגם לדעתו היתר גמור הוא. ורבים וגדולים תפסו בכוונתו שאוסר לגמרי ליטול ממון בעד הרבנות, והשיגו עליו בחוזק יד. ולענ"ד גם הרמב"ם אינו חולק על זה, דכשהציבור מקבלים עליהם להחזיקו ולנהוג בו כבוד, פשיטא דזהו כבוד התורה. ולא אסר אלא כשהחכם מטיל עליהם כמו שנתבאר".

[15] א. בפיה"מ שם כתב להוכיח מהלל הזקן, ש"לא יסופק לבר דעת שאילו היה מסכים לקבל מבני דורו, לא היו מניחים אותו לחטוב עצים" ואעפ"כ היה הלל "בז למה שבידי בני אדם הואיל והתורה מנעתו מזה". הרי מבואר, דאפילו בכה"ג שאנשי דורו רוצים לפרנסו [ויתירה מזה: אילו היה הדבר בידם היו מפרנסים אותו 'בעל כרחו', ו"לא היו מניחים אותו לחטוב עצים"], מנעתו התורה מזה. ב. בפיה"מ שם כתב שאלישע הנביא "לא היה מקבל ממון מבני אדם, כל שכן שלא היה מטיל עליהם ומחייבם בחוקים", ומסגנונו משמע דגם בלי הטלת חוב על האנשים הרי עצם קבלת התמיכה היתה למורת רוחו. ג. בפיה"מ שם מבואר שההיתר היחידי לסמוך בכל מאודו על אחרים הוא "באנשים בעלי מומים בגופותיהם או זקנים באו בימים עד שלא יוכלו לעשות מלאכה", שאם לא היו מקבלים ממון אחרים היו מתים, וזולת מצב כזה אין להשליך עצמו על אחרים כלל. ודוחק לומר דמיירי רק בכה"ג שמשליך עצמו עליהם 'בעל כרחם'. ד. בסוף דבריו בפיה"מ שם כתב שישנם שני אופנים שבהם מותר לתלמיד חכם לקבל תמיכה מכספם של אחרים, ואלו הם: "שיתנו ממון לאדם, יעשה להם סחורה בו בבחירתו, אם ירצה - ועושה זה יש לו שכר על כך, וזה הוא מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים"; "ושתמכר סחורתם תחילה למה שימכר, ותתפס להם ראשית השוק דוקא". והנה, אם באנו לומר שלפי דעת הרמב"ם יש לתלמידי חכמים לקבל תמיכה כספית כל אימת שהיא ניתנת ברצון וחפץ הנותן, צ"ב: כיון שהרמב"ם מדבר להדיא ממי שעושה "בבחירתו - אם ירצה", למה הגביל את היתר התורה לשני אופנים הנ"ל של הטלת מלאי ותפיסת ראשית השוק, דכיון שעושה ברצון ואין המקבל כופהו או לוחץ עליו, למה לא יפרנסוהו בכל מכל כל?! ועל כרחך, דס"ל להרמב"ם דגם בכה"ג אין היתר.

[16] הגרמ"פ מציין למ"ש הרמב"ם בהל' רוצח ושמירת הנפש פ"ז ה"א (בנימוק הדין ד"תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו") ש"חיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין".

[17] ולפי דבריו צ"ל דמ"ש הרמב"ם בהל' מתנות עניים פ"י הי"ח "לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הצבור... ואפילו היה חכם ומכובד והעני יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות", מיירי ג"כ בכה"ג שעדיין יוכל לעסוק בתורה כדבעי.

[18] ועל דרך זה כתב הגרמ"ש אשכנזי שליט"א בפירושו הארוך להל' ת"ת לאדה"ז (קה"ת תש"ס) פ"ג ס"ב (עמוד 131): "אם מלאכת עראי אינה מספקת לו לכדי חייו וצריך לעשות מלאכתו קבע או להתפרנס מהצדקה יתכן שגם להרמב"ם מותר ליטול מהצדקה על מנת שיוכל לעשות תורתו קבע", עיי"ש. ואכ"מ.

[19] כל זה כתב הגרמ"פ לפי שיטת הרמב"ם שבדרך כלל אסור לקבל תמיכה כספית כדי ללמוד תורה. אבל יש להעיר שבלאו הכי כתב הגרמ"פ (שו"ת אגרות משה, יורה דעה, ח"ב סי' קטז) דלא קיי"ל כשיטת הרמב"ם בענין זה, עיי"ש.

[20] בסגנון אחר יש לומר: כל דברי הרמב"ם בענין זה בנויים על הנחה מוקדמת שאפשר לקיים מצות תלמוד תורה כראוי וביחד עם זה לעסוק במלאכה לצורך פרנסה, והיינו על ידי שימעט בעסקו ויעסוק רוב זמנו בתורה. הרי כתב הרמב"ם בפרק זה עצמו (הל' ו–ט) דמי שרוצה "לקיים מצוה זו כראוי... לא יסיח דעתו לדברים אחרים... שמא תאמר... עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי ואחזור ואקרא, אם תעלה מחשבה זו על לבך אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם, אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי... לא כל המרבה בסחורה מחכים, וצוו חכמים הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה... דברי תורה אינם נמצאים... אלא [במי ש]עושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו... ושאר יומו ולילו עוסק בתורה". [וראה מ"ש הרמב"ם בהלכה קודמת (הל' ת"ת פ"א הי"ב): "היה בעל אומנות, והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע"]. בהתחשב עם שתי אפשרויות אלו, לעסוק בתורה כל היום ממש ולקבל תמיכה מאחרים, או לעסוק בתורה רוב היום ובמלאכה מיעוט היום – סבר הרמב"ם שמחוייב לעשות כאפשריות השניה. אבל אילו יצוייר מצב (כמו שהוא באמת בימינו ברוב המקומות) שבכדי לפרנס עצמו וב"ב יצטרך לעסוק במלאכה רוב היום ככולו ולא יוכל "לקיים מצוה זו כראוי" אם לא יקבל תמיכה מאחרים, גם הרמב"ם היה מודה ומורה שיש לו לקבל תמיכה מהציבור כדי לקיים מצות תלמוד תורה כראוי.

[21] לפי דברי האג"מ דברי הרמב"ם בהי"א מזכירים את מאמר המשנה (אבות פ"ו מ"ד): "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל כו' וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא".

[22] ושם הי"ט: "וכל מי שצריך ליטול וציער ודחק את השעה וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הצבור אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו".

[23] להעיר גם מלשון הרמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ח-ה"ט: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין... אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים... גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה".

[24] בברייתא קידושין כט, א: ת"ר, האב חייב בבנו למולו וכו' וללמדו אומנות... רבי יהודה אומר, כל שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות, ובגמרא שם: כאילו מלמדו ליסטות. ובגמרא שם ל, ב: מאי בינייהו, [פירש רש"י: מאי קא מוסיף רבי יהודה]; איכא בינייהו דאגמריה עיסקא [פירש רש"י: אם לימדו סחורה לתנא קמא הרי לימדו חיים, לרבי יהודה דאתי לטעמא אומנות דוקא, דכמה פעמים שאין לו במה לעשות סחורה ועומד ומלסטם]. וראה מגן אברהם או"ח קרוב לסוף סי' קנו שפסק כת"ק. וכבר העירו האחרונים (ראה שו"ת בנין ציון סימן קכה ועוד) שהרמב"ם השמיט מספר היד את החיוב ללמד בנו אומנות (קידושין שם; קידושין פב, א (במשנה). וראה גם ברכות סג, א [דרש בר קפרא כו'] וכתובות ה, א). וראה גם שו"ת אגרות משה או"ח ח"ב סקי"א. ואכמ"ל.

[25] ראה לדוגמא ספר הברית חלק ב, מאמר יג, פרק א בארוכה. וראה גם שו"ת שארית יעקב (להגאון ר' יעקב זאב כהנא - נכד אחי הגר"א, אב"ד פאסוואל - ווילנא תרנ"ה) בהקדמה: "לכו וראו מפעלות האלקיים האלה, חבל תנאים ואמוראים, אשר כולם אוהבים את המלאכה אפילו מלאכה נמבזה, ואפילו בעיסקא רובא דרובא נפשם קצה בזה כי נקטי כשיטת רבי יוחנן (ולא כרבנן) בקידושין ל, ב כי המלאכה מכבדת לבעליה", עיי"ש. ואכמ"ל.

[26] 'אגרות הרמב"ם', מהדורת שילת, מעלה אדומים-ירושלים, תשנ"ה, עמוד שיא.

[27] וראה רד"ק ומצודות תהלים שם: "יגיע כפיך כי הטובה היא שיחיה ממלאכתו ולא יהנה מאחרים, כל זמן שיוכל ליגע עצמו במלאכה, ואם תחיה בזאת ההנהגה, אשריך וטוב לך".

[28] ראה לקמן בפנים - קרוב לסוף המאמר. ויש להעיר ממ"ש בפירוש מרכבת המשנה (לר' יוסף ב"ר משה ב"ר יהודה אלאשקר) עמ"ס אבות פ"א מ"י בביאור מאמר חז"ל (ברכות ח, א) "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאילו בירא שמים כתיב אשרי איש ירא את ה' (תהלים קיב, א), ובנהנה מיגיעו כתוב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", ש"יש לומר שהוא מדבר בשני בני אדם, אחד קורא שעה אחת ביום והולך למלאכתו, ואחד קורא [כל] היום כולו, שמא תאמר לא יש שכר אלא למי שקורא היום כולו, אבל מי שקורא שעה אחת אין לו שכר כל כך - בא לומר שגדול הוא הקורא שעה אחת ונהנה מיגיעו, יותר ממי שקורא היום כלו ואינו עושה שום מלאכה כדי לקיים את התורה... והנה הביא ראיה מפסוק יגיע כפיך כי תאכל, ר"ל שתביא לך הנאה לעצמך ביגיעתך ולא תניחהו לאחרים".

[29] והרי, בדרך כלל, הביטוי "מעשה ידים" בספר היד (בהל' אישות ובהל' נדרים ובהל' עבדים וכו') אינו מוגבל לאומנות דוקא אלא לכל הרווחה באיזה אופן שתהיה.

[30] וכמו שנקט גם בספר שם יוסף הנ"ל בחילוקו בין צדקה לדורון.

[31] ראה פסחים נג, ב: "...דאמר רבי יוחנן כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז, יב), כי בצל החכמה בצל הכסף", ופירש רש"י "מטיל מלאי, נותן סחורה לתלמידי חכמים להשתכר בה". אבל במאירי פסחים שם פירש כמבואר בפיה"מ, וז"ל: "כל המטיל מלאי לכיסן של תלמידי חכמים, ר"ל, שמתעסק בסחורה על ידם להיות הם משתכרים בה וכן כל המהנה תלמיד חכם מנכסיו על איזה צד זוכה ויושב בישיבה של מעלה שהרי אף הוא מסייע בחכמתו וגורם להעמידה". [ויש להעיר שבפירושו על סוטה מז, ב, "משרבו מטילי מלאי על בעלי בתים רבה השוחד והטיית משפט", פירש רש"י: "מטיל מלאי, הדיינים מטילין מלאי פרקמטיא שלהם על בעלי בתים היודעים בטיב סחורה שישתכרו הדיינין על ידו". ואכמ"ל]. לכללות הענין של הטלת מלאי - ראה גם רמב"ם הל' דעות פ"ו ה"ב: "מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם... לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם כו' ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם ולהתחבר להן בכל מיני חיבור".

[32] ועד"ז י"ל לפמ"ש הכסף משנה בהל' ת"ת פ"ג שם (ה"י) בדרך אפשר, והובאה דעתו להלכה בשו"ע הרב הל' תלמוד תורה פ"ד סע' טו, "שכוונת רבינו כאן היא שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד, אבל שילמוד מלאכה המפרנסת אותו, ואם תספיקנו מוטב, ואם לא תספיקנו יטול הספקתו מהצבור ואין בכך כלום", שכל זה הוא ע"פ הדין, אבל גם במקרים שמעיקר הדין מותר להתפרנס מן הבריות - מ"מ מעלה גדולה להימנע מכך, ומידת חסידות היא שיתפרנס ממעשה ידיו דוקא. וכל החכמים שהביא הרמב"ם בפיה"מ אבות לא סמכו על היתר זה שכתב הכס"מ, וקיימו בעצמם מאמר הכתוב "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". אבל יש להעיר שהכסף משנה סיים בעצמו שקשה מאד להעמיס פירושו בשיטת הרמב"ם בפיה"מ.

[33] והרי אין ביגיע כפים אפילו 'מעשה מצוה'! ופשוט לפענ"ד שמי שנפל לו הון רב בירושה אינו מחוייב אפילו על פי מדת חסידות להתייגע כדי ליהנות מיגיע כפיו דוקא.

[34] ראה (לדוגמא) מורה נבוכים חלק שלישי פרק יב: "המין השלישי מן הרעות הוא מה שימצא כל אחד מבני אדם מפעולתו בעצמו, וזהו הרוב... וזה המין הוא הנמשך אחר המדות המגונות כולם, ר"ל רוב התאוה במאכל ובמשתה ובמשגל, ולקיחתם ביתרון כמות, או בהפסד סדר, או בהפסד איכות המזונות, ויהיה סיבה לכל החליים והמכות הגשמיות והנפשיות", עיי"ש בארוכה.

[35] ראה פיה"מ להרמב"ם סנהדרין בהקדמה לפרק חלק: "והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצות התורה... ושגמולו הגדול הוא העולם הבא". ובפיה"מ פאה פ"א מ"א: "אם קיים האדם המצות המיוחדות לו בעצמו במה שבינו לבין בוראו יש לו על זה שכר יגמלהו ה' על כך לעולם הבא כמו שנבאר בפרק חלק". ועל מה ששנינו (קידושין פ"א מ"י) "כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ", פירש הרמב"ם: "כל העושה מצוה אחת, שיעשנה יתירה על זכיותיו שהם כנגד עונותיו כדי שיהיו זכיותיו מרובין על עונותיו במצוה זו... מטיבין לו ומאריכין את ימיו בעולם הבא. וענין נוחל את הארץ - ארץ החיים, כלומר העולם הבא" [וראה הל' תשובה רפ"ג. ואכמ"ל]. ועל מה ששנינו (סוף מסכת מכות) "רבי חנניה בן עקשיה אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", פירש הרמב"ם: "מיסודות האמונה בתורה, שאם קיים האדם מצוה משלוש עשרה ושש מאות מצוות כראוי וכהוגן, ולא שיתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא, לכן אמר רבי חנניה כי מחמת ריבוי המצוות אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלימות ויזכה להישארות הנפש באותו המעשה. וממה שמורה על היסוד הזה שאלת רבי חנניה בן תרדיון 'מה אני לחיי העולם הבא', וענהו העונה 'כלום בא לידך מעשה', כלומר, האם נזדמן לך עשיית מצוה ראוי, ענה לו שנזדמנה לו מצות צדקה בתכלית השלמות האפשרית, וזכה בה לחיי העולם הבא". [ויעויין בפיה"מ אבות רפ"ב בענין שכר שבת ומילה וכו']. וראה עוד בהל' יסודי התורה פ"ד הי"ג: "...האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצוות... הם הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא"; הל' איסורי ביאה פי"ד ה"ג וה"ד: "...מודיעין אותו שכרן של מצוות... ומודיעין אותו שבעשיית מצוות אלו יזכה לחיי העולם הבא". הל' מתנות עניים פ"י ה"ו: "הכופה אחרים ליתן צדקה ומעשה אותן, שכרו גדול משכר הנותן... ועל גבאי צדקה וכיוצא בהם אומר ומצדיקי הרבים ככוכבים" (ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא - הל' תשובה רפ"ט); ובסוף הל' מעילה: "בעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא". [ובסוף הל' שבת: "כל השומר את השבת כהלכתה כו' כבר מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא". ובהל' מלכים פ"ה הי"א: "אפילו הלך בה [=בארץ ישראל] ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא". פ"ז הט"ו: "וכל הנלחם בכל לבו כו' יזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא"].

[36] ראה מורה נבוכים ח"ג פי"ז: "אנחנו נאמין שכל אלו הענינים האנושים הם כפי הדין... שהמשפט מחוייב בהכרח בחקו יתעלה, והוא שיגמול העובר על כל מה שיעשה ממעשה הכבוד והיושר ואע"פ שלא צווה בו על ידי נביא... אמרו אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה... ואמרו אינו דומה מצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה, וביארו שהוא אע"פ שלא ציווה נותנין לו שכרו", עיי"ש.

[37] במורה נבוכים שם פכ"ז (ואילך) בענין מצוות התורה והזכיה – על ידיהן – לחיי העולם הבא, כתב בתוך דבריו: "כוונת כלל התורה... תיקון הגוף יהיה כתיקון עניני מחיתם קצתם עם קצתם, וזה הענין ישלם בשני דברים, האחד מהם להסיר החמס מביניהם, והוא שלא יעשה כל איש מבני אדם הישר בעיניו וברצונו וביכולתו אבל יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת הכל, והשני, ללמד כל איש מבני אדם מידות מועילות בהכרח עד שיסודר ענין המדינה".

[38] ראה לשון הרמב"ם בהל' תשובה פ"ט ה"א: "...כך הוא הכרע כל הדברים, הקב"ה נתן לנו תורה זו עץ חיים היא, וכל העושה כל הכתוב בה, ויודעו דעה גמורה נכונה, זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה... שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך... שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה". [וראה גם שם ה"ב: "וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא" ובסוף הל' מלכים ספי"ב: "...שיהיו פנויין בתורה וחכמתה... כדי שיזכו לחיי העולם הבא". ובפיה"מ סנהדרין בהקדמת פרק חלק: "כדי שתשלם להם הידיעה ויזכו לחיי העולם הבא"].

[39] השאלה בעיקרה היא כלפי עולם הבא, כי בעוה"ז י"ל בפשטות, דמי שנהנה מיגיע כפו אינו תלוי בדעת אחרים להספקת צרכיו, ובזה יזכה (בדרך הטבע) ל"שלמות הגוף... שיהיה בריא על הטוב שבעניניו הגשמים, וזה לא יתכן אלא במצאו צרכיו בכל עת אשר יבקשם והם מזונותיו ושאר הנהגת גופו כדירה ומרחץ וזולתם" (לשון הרמב"ם במו"נ ח"ג פכ"ז).

[40] ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ח ה"ב: "העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה כו' אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה".

[41] ואין לבאר עפמ"ש הרמב"ם בהל' זכיה ומתנה פי"ב הי"ז: "הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו, לא בנדיבים, והרי נאמר (משלי טו, כז), ושונא מתנות יחיה", שהרי לא שלל בנדו"ד קבלת שום מתנה, ואדרבה - כמבואר ממ"ש בפיה"מ עמ"ס אבות שם.

[42] במסכת גיטין סז, ב [ובפירוש רש"י שם]: "רב יוסף איעסק [לתלגא] בריחיא [כדי שיחמם ויזיע]. רב ששת איעסק בכשורי [לשאת קורות ומשאות]. אמר, גדולה מלאכה שמחממת את בעליה".

[43] ראה רמב"ם הל' דעות פ"ד הי"ד: "ועוד כלל אחר אמרו בבריאות הגוף, כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה וכו' אין חולי בא עליו וכחו מתחזק". [ושם ה"ב: "כללו של דבר יענה גופו וייגע כל יום בבקר עד שיתחיל גופו לחום"]. וגם זה נוגע להזכיה בעוה"ב, וכמ"ש הרמב"ם שם בתחלת הפרק: "היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה".

[44] במעלת מידת ההסתפקות האריך הרמב"ם בכמה מקומות, ומהם בביאור המשנה (אבות פ"ב מ"ט) "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם... עין טובה... לב טוב", וביאר הרמב"ם "עין טובה - ההסתפקות במה שיש לאדם, והיא ממעלות המידות... לב טוב רוצה בו פעולות הטוב, והן הפעולות הממוצעות, והן הן מעלות המידות, והן כוללות את ההסתפקות". וראה מורה נבוכים ח"ג פמ"ח: "ועם מה שצותנו התורה מאיסור המאכלים האסורים צותנו גם כן בנדרי איסור, והוא כי כשיאמר אדם זה הלחם אסור עלי או זה הבשר אסור עלי, נאסר עליו לאכלו, כל זה להרגיל לקנות מדת ההסתפקות, ולחסום תאות המאכל והמשתה".

[45] לשון הרמב"ם בהל' דעות פ"א ה"א.

[46] אבות פ"ה מי"ז. ועד"ז במורה נבוכים ח"ג פרק נו"ן.

[47] לשון הרמב"ם: הל' דעות פ"ב ה"ז; הל' שקלים פ"ב ה"י; הל' נדרים פי"ג הכ"ג; הל' סנהדרין פ"ב ה"ז.

[48] בפיה"מ ריש מס' פאה כתב הרמב"ם: "וכל המצות שבין אדם לחבירו נכללים בכלל גמילות חסדים, התבונן בהם תמצאם".

[49] ואעפ"כ - משנתנו לא זזה ממקומה!

[50] תדא"ר פי"ח. ובילקוט שמעוני תורה רמז תתקמ: מעיד אני עלי שמים וארץ שכל ת"ח שהוא קורא ושונה לשם שמים ואוכל ושותה משלו ונהנה מיגיעו ומעמלו ואינו נהנה משל אחרים עליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי תאכל וגו'. וראה גם ברכות ח, א.

[51] נדרים לח, א ובכס"מ.

[52] ויעויין גם לשון הרמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ז: "וכן לא יהיה בעל נפש רחבה נבהל להון ולא עצב ובטל ממלאכה, אלא בעל עין טובה ממעט בעסק ועוסק בתורה, ואותו המעט שהוא חלקו ישמח בו".

[53] ואכן לפ"ז נ"ל שאם זיקת הת"ח לתמיכת הציבור אינו בגלל חסרון במדת ההסתפקות - ומה שאינו עוסק במלאכה כדי פרנסתו הוא בגלל שאם יעשה כן לא יוכל לקיים מצות ת"ת כראוי וכנ"ל על פי מ"ש האג"מ – לא נפקע מכלל 'אשריך בעוה"ז ובעוה"ב'.

[54] לשן הרמב"ם סוף הל' תמורה.

[55] לשון הרמב"ם בפיה"מ על סנהדרין שם.