המעין -

חזרה למאמרי המעין

נתקבלו במערכת

מרֹרים. חמשת מיני המרור שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח. זהר עמר. נוה צוף, תשס"ח. 94 עמ'. (02-5380195)

פרופ' זהר עמר הוא מחברם של עשרות ספרים ומאמרים בענייני הריאליה של התורה ושל ארץ הקודש ('במה מדליקין', תולעת השני, הארבה ועוד). ספרון זה עוסק בהגדרת וזיהוי סוגי המרור הרבים והשונים שהוזכרו כ'מועמדים' לשמש כמרור לפסח במשך הדורות, מתקופת המקרא ועד לדורות האחרונים, כולל דיון ממצה בייחס לחריפית ('כריין', 'חזרת'), שאין לה אף אחד מהסימנים שמנו חז"ל למרור הכשר – לא טעם מריר (אלא חריף), לא שרף, לא עלים מכסיפים ולא שינויים במהלך ההתפתחות ('תחילתה... וסופה...'). הראשונה בסדר העדיפויות ובוודאות-הזיהוי היא החזרת (חסה; עי' במאמרו של המחבר 'חמשת מיני המרור על פי שיטת הרמב"ם' ב'המעין' של ניסן בשנה שעברה [מח, ג] עמ' 108 ואילך), ובעקבות הדיון בה נוסף בירור מרתק ומקיף בשאלות המסקרנות-תמיד בענין התולעים בחסה – האם זו בעיה חדשה? האם ובמה נשתנה בענין זה דורנו מהדורות הקודמים, ולמה? מה הייחס בין התולעים בחסה התרבותית - לתולעים בתאנים למשל, הגדלים כיום בדרך כלל הפקר? ועוד (המחבר לא התייחס בדבריו ובביליוגרפיה המקיפה שבסוף הספר לדיון המעניין שנערך בנושא הייחס ההלכתי לתולעים ב'המעין' טבת תשס"ז [מז, ב; עמ' 67 ואילך] בין הרבנים לוין ועמנואל). לדעת פרופ' עמר אין ספק שהשינויים האקולוגיים והחקלאיים של הדורות האחרונים (וכן התחממות כדור הארץ) אחראים לריבוי העצום של התולעים בימינו ולגיוונן. הוא מוכיח שאין מה להשוות בין גידול החסה היום - לתקופות בהן החסה היתה גידול בעל, שנזרע פעם אחת בשנה בחודשי החורף ונקטף באביב (כך שרק על שולחנם של אנטונינוס ורבי עלתה כידוע החזרת 'בימות החמה ובימות הגשמים')... ועוד הוא טוען שהקדמונים ידעו להבדיל היטב בין תולעת שפירשה ונאסרה לבין אחותה שלא פירשה ואין שום איסור לאוכלה, אך היום מחמירים בדרך כלל בכל תולעת מפני הספק. את הדיון בענין התולעים מסיים המחבר ברעיון מוסרי-חינוכי: ראוי להתערב ולשנות את מהלך הבריאה הטבעי רק במידת הנחוץ, ולא יותר; עינינו רואות שדווקא התולעים, הנחותות בין בעלי החיים, נבחרו בידי ההשגחה העליונה כדי להראות לנו את הצורך בענוה ובהגבלת-כוחנו בהתערבות בבריאה, כעין מאמר חז"ל (סנהדרין לח, א ועוד) 'יתוש קדמך במעשה בראשית'... עבודה מושלמת, כדרכו של פרופ' עמר.

הגדה של פסח שיר מזמור לתודה. להעביר את ליל הסדר ברוח הדורות, וללמד אמירת תודה מלאה. נערך ע"י ישראל מאיר לוינגר. ירושלים תשס"ח. 144 עמ'. (02-6428483)

לאלפי ההגדות הקיימות היום בחנויות הספרים נוספה הגדה חינוכית-חווייתית מהודרת זו, שבמרכזה ראיית נוסח ההגדה, וה'סדר' של ליל הסדר, כדרך דידקטית מיוחדת-במינה כדי ללמוד דרכם לשבח את ריבונו של עולם. הגות ואקטואליה, התבוננות בהיסטוריה הרחוקה והקרובה, פרשנות למדנית עם מעט 'וורטים', דקדוקי הלכה ונוסח עם הסברים ברורים ופשוטים, כל זה בתוספת הערות דידקטיות ואף הומור דק מפעם לפעם, יצרו בסופו של דבר 'הגדה של פסח' מיוחדת במינה. עשרות רבות של ציורים וצילומים נלקטו בקפידה לצורך אותה התבוננות חינוכית-היסטורית העוברת כחוט השני לאורך כל החיבור הזה, ובהם בין השאר השוואות בין-דוריות של ציורי ארבעת הבנים - ולעומתם גם של חכמי 'בני ברק', צילום של דגמי בית המקדש ואיורים מהגדות ישנות. כך למשל דף מרכזי אחד (עמ' 50-51) כולל ארבע תמונות וארבעה תרשימים כהמחשה לכך שאכן 'בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו': משריפת יהודים על המוקד במסעי הצלב (ולא בתקופת האינקויזיציה כפי שנרשם בטעות), עבור דרך השואה, ועד צילומים של פיגועי טרור במדינת ישראל של היום; והקדוש-ברוך-הוא מצילנו מידם. הרי"מ לוינגר, לשעבר ראב"ד הקהילה החרדית בבאזל, מחבר ותיק בענייני הלכה וריאליה-הלכתית ומומחה ידוע לענייני כשרות, מציג בהגדה זו תוכן מורחב של ליל סדר שמסתמא זוכים לו בני ביתו בכל שנה ושנה, שבמרכזו הודייה לה', הודייה שהיא הבסיס האמיתי לחינוך לעבודת ה'; וזו היא הרי המטרה העיקרית של ליל הסדר.

בא לכלל כעס בא לכלל טעות. כעס אצל אדון הנביאים ותוצאותיו. עיון בסוגיות בתורה על פי המקורות. יהודה קופרמן. מכללה ירושלים, תשס"ח. רסג עמ'. (02-6423098)

ספר זה הוא החדש מבין השלושה הכלולים בסידרת הספרים החוסה תחת הכותרת הצנועה 'עיון בסוגיות בתורה על פי המקורות', שהוציאה לאור עתה 'מכללת ירושלים לבנות'. הספר, פרי ידיו של מייסדה וראשה הרב יהודה קופרמן שליט"א, כולל דיון בארבע 'סוגיות' – מי מריבה, שבת בפרשת המן, געולי מדין (סוגיא זו התפרסמה על גבי דפי 'המעין' בתשס"ב-תשס"ג) ומות נדב ואביהוא. הרב קופרמן, אבי חינוך הבנות התורני בארץ, למדן ומחנך בעל שם, העומד על משמר המסורת והמסגרת - ובד בבד פורץ דרכים בחינוך והוראה ואורחות-חיים, ממשיך בסוגיות אלו את הדרך אותה החל לסלול לפני כיובל שנים, בתחילת דרכו כמורה לתנ"ך כשהוא עולה-חדש מאירלנד, שעיקרה הוא לקשר בין שתי התורות שעם ישראל אינו אומה אלא בהן - התורה שמן השמים (תורה שבכתב) והתורה שמסיני (תורה שבע"פ), בדרך פרשנית-למדנית מיוחדת במינה. רוב פעולותיו של הרב קופרמן במשך יובל השנים הזה היה בהוראת תנ"ך ומפרשיו, בתחילה בישיבת 'קרית נוער' ואח"כ במכללה לבנות, אותה הקים מן המסד ועד הטפחות, ובחינוך דורות של לומדים ובעיקר לומדות של תנ"ך ויהדות ברמה גבוהה, באופן ששינה לבלי הכר את החינוך הדתי בארץ. רק מעט מזמנו הקדיש לכתיבה ולההדרה, ומן המעט הזה הופיעו כבר בעבר, בין השאר, י"א חוברות ובהן 'סוגיות', שכונסו בשני הספרים הראשונים בסידרה ('סוגיות בפרשת שופטים' ו'נתעלמה ממנו הלכה' – חמש ההלכות שנתעלמו ממשה רבנו). הספר השלישי הוא 'אומר הבא מן החדש', והוא כעין המשך לכרך השני הנ"ל – ארבעה מקרים בהן עקב כעס ('כעס' במדרגה של אדון הנביאים!) טעה משה בהלכה ידועה. אבן היסוד בשיטת הלימוד של המחבר, הבאה לידי ביטוי בכל ספריו – הסדרה בת ג' הכרכים 'מקומו של פשוטו של מקרא בשלימות התורה ובקדושתה', וביאוריו על פירושי ר"ע ספורנו ו'משך חכמה' על התורה - היא השילוב שבין ההלכה, המחשבה והפרשנות, איחוד שמצד אחד משאיר את הלומד במסגרת תורנית-מסורתית של תלמוד תורה, הנמשך איש מפי איש, דרך חז"ל וגדולי הראשונים והאחרונים ועד למסורות היסוד ודרכי הדרשה שהגיעו אלינו מפי משה רבנו ע"ה, ומצד שני פותח לו פתח רחב לחדש ולהרחיב ולמצוא פשטים חדשים וטעמים חדשים בכל פסוק ופסוק ובכל מילה ומילה, וק"ו שבכל ענין וענין. בולט מאוד ב'סוגיותיו' של הרב קופרמן שהמקורות אותם הוא מפרש, והפרשנים אותם הוא מציג ומנתח, מופיעים באות גדולה יותר מאשר ההסבר של המחבר עצמו, ואפילו ציון המקור לכל פיסקא כתוב באותיות גדולות ובולטות, כביכול מדגיש לנו הרב קופרמן שאין הוא אלא נושא הכלים של הראשונים והאחרונים אותם הוא מצטט, וכל מטרתו ליישב ביניהם ולהכניס אותם למסגרת אחת שתביא בכנפיה ענין, נושא, סוגיא תורנית, מבוארים ומפורשים מכל צדדיהם – הפרשני, ההלכתי והמחשבתי. המחבר מקפיד להביא בכל סוגיא גם מקורות שאינן 'פרשני' תנ"ך, כמו פירושים על התלמוד ותשובות של קדמונים, שלימודם מאיר ומבהיר, מחדש ומסביר, פוקח עיניים ומיישב את הלב. כך הסוגיא האחרונה, מות נדב ואביהוא (המכילה כמעט חצי ספר - עמ' קמה-רסג), פותחת בפרק על ימי המילואים וחנוכת המשכן ובסיבת התפרסותם על פני שני ספרים (ויקרא ובמדבר), הסבר מהי 'האש הזרה' אותה לקחו שני הכהנים והשיטות השונות בענין חטאם, הפן השני של חטאם – 'בקרבתם לפני ה'' – ומשמעותו, והסיבה לכניסת סוגיא זו לפרשות בהן בא משה לכלל כעס וטעות – 'ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף ויקצוף' וכו'. הפרק הבא עוסק במשמעות כל הנלמד לשעה וגם לדורות ב'ימי מילואים' נוספים שהיו ויהיו במהלך ההיסטוריה (בספר יחזקאל ובימות המשיח; הלכה לשעה שהיא עצמה גם הלכה לדורות!), והפרק האחרון דן בפסוק האחרון בפרשה זו: 'וישמע משה ויטב בעיניו' – מה היתה ההוא-אמינא שלו ומה המסקנה ומה היה הוויכוח בין משה [ששמע - וטעה] לבין אהרן [שלא שמע - וצדק], ונוספו עוד שני נספחים למדניים על שיטת רש"י בסוגיא ועל ענין 'לא מצינו חטאת נשרפת אלא זו'. מלאכה מושלמת, לשעה ולדורות. יהי רצון שינוב הרב קופרמן בשיבתו ויביא לפנינו עוד סוגיות וספרים רבים מסוג זה, שיש בהם 'טופח על מנת להטפיח' – ביאורים וחידושים בעניינים קשים ומורכבים בתנ"ך ומפרשיו, והוראת דרך ללמדנים ומחנכים איך להורות את ספר הספרים בעמקות ובענין, בקדושה ובטהרה.

ילקוט רֵעים חרדים. שירת משוררים אגודאיים צעירים בארץ-ישראל בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. יוסף פונד. ירושלים, כרמל, תשס"ח. 240 עמ'. (02-6540578)

כשמדברים על ספרות ושירה, בימינו – והרבה יותר לפני שנות דור, עולים מיד במחשבה בעיקר דמויות סופרים ומשוררים שנטשו או שלא ידעו כלל את בית המדרש ואף את אלוקי ישראל. ד"ר פונד מרמת גן, חוקר שמתמחה בחקר תנועת 'אגודת ישראל' על כל גווניה, מצא מציאה – כמה שירים של משוררים חרדים שהתפרסמו בכתבי-עת שונים בארץ סביב תקופת השואה, ונגעו לליבו כנותם ורגישותם. יגע ד"ר פונד ומצא עולם שלם של ספרות ושירה חצי-מחתרתי, מתנצל וגם מתריס, מורד ושמרן בעת ובעונה אחת, עולם שדמויותיו חיו בסתירה-פנימית-קיימת – עם חיבור עמוק לעולמם הישן, לגדוליו ולמנהגיו, ומאידך רצון למצות את הטוב שבכלים ובתוכן של העולם ה'אחר', ה'נאור', ה'מתקדם'. מלחמה היתה לנפשות יקרות אלו מפָנים ומאחור; הם חששו להיפגע אישית ומשפחתית אם ייוודע אפילו לקרובים להם עיסוקם ה'חריג' – אך סלדו מקשר הדוק-מדי עם הציבור החילוני, המאיים רוחנית וחברתית. העוני החומרי ועת הצרה הלאומית לא סייעו בידם לעקוף את הקשיים האלו, ומצד שני דווקא אלו היוו לגביהם גורם מתסיס ומדרבן להוציא את לבטיהם והרהוריהם, דמיונותיהם ורגשותיהם, לרשות הרבים. חציו הראשון של הספר עוסק בתופעה המיוחדת הזו, שיסודה בפולין שלאחר מלחמת העולם הראשונה והמשכה בא"י עד לאחר קום המדינה, ובתיאור דמויותיהם של כמה כותבים מתוך קבוצה זו. חציו השני מציג כמה עשרות שירים מכתביהם של שבעה משוררים נבחרים. אחד מהם הוא אברהם הויזמן הי"ד, דמות פלאית ממש, איש היישוב הישן בכל לבו ונפשו, שנהרג כאיש ה'הגנה' בכיבוש הקסטל במלחמת השחרור; מתברר שכבר מגיל צעיר שלח ידו בכתיבה, ובאופן נבואי-ממש כתב בשנת תש"ה באחד משיריו: 'נפשי בערגת צלמהּ מתהפכת, הִקָּרֵב כָּלִיל כקרבן-תודה... על נשמתי שלוה עברה, בקדושה ידעה את המנוחה'... הספר כתוב בחיבה ובהערכה לגיבוריו, ומעניין אם תהיה לו השפעה אקטואלית על משוררים בפוטנציה בני דורנו, דור שהשירה חביבה עליו.

מהלכי משפט. מהלכים משפטיים בהלכה בנושאי אבן העזר וחושן משפט. נלווה אליו קונטרס 'אביעזר', ובו חומר עזר לנבחני הדיינות. אברהם שיראזי. נתניה, תשס"ט. ס'+643+44 עמ'. (077-8133337)

הרב שיראזי, דיין ומרביץ תורה בנתניה, חיבר ספר עב-כרס ובו ל"ד 'מהלכים' בענייני אבן העזר וחושן משפט. 'מהלכים' – מפני שכל אחד מהסימנים בספר, והספר כולו, נוצרו תוך כדי לימוד וכתיבה, בנין וסתירה, הגהה ותיקון, שמיעת הערות מחכמים ותלמידים (הערות שמובאות בשמם) וניסוח הדברים מחדש פעם אחר פעם. המחבר מספר בהקדמתו שהוא משתדל ללכת בדרכם של הגאון ר' אליעזר גולדשמידט זצ"ל ושל יבל"א הגר"ע יוסף שליט"א, שמתייחדים בכך שבכתביהם נוסף לעומק העיון והכרעת הדין קיימת בהירות ומתיקות, וכפי הנאמר בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל: 'כל סברא שאי אפשר להסבירה לבעל בית – אינה סברא'... המחבר לא נרתע מלהיכנס לנושאים כבדי משקל, מן המסובכים בענייני אבן העזר וחושן משפט, כמו למשל כשרות בחורה רווקה שחייתה תקופה מסויימת בחו"ל, 'מן הפלג בעם הרחוק מן התורה והמצוות, שהתחנך על ערכים המורים כי אין הבדל בין יהודי לגוי', ואין לו כלל מודעות לצורך לשמור את עצמו מבעילות אסורות - להינשא לכהן, בהנחה שלא שמרה את עצמה בחו"ל מבעילת גוי ונאסרה בכך לכהונה; תוקף עדות חוקר פרטי שקיבל שכר עבור מציאת ממצאים מסויימים, והאם יש לדונו כנוגע בדבר וכנוטל שכר להעיד, ואף לחשוש שמא הוסיף פרטים מדמיונו; היתר הורדת תוכנות וקבצים בעזרת תוכנות-שיתוף אינטרנטיות בלי לשלם לבעלי הזכויות; חוקי יסוד אזרחיים הקיימים במדינה ומשמעותם לענייני הלכה; קבילות עדותו של 'עד מדינה' על פי ההלכה (תוך כדי ניתוח משפטו המפורסם של אריה דרעי בכלים הלכתיים. המחבר קובע שהעדות העיקרית שהכריעה את דינו של דרעי לחובה אינה קבילה כלל על פי ההלכה [ולהבדיל גם על פי ההיבט המשפטי-אזרחי] מכמה וכמה טעמים); ועוד ועוד. בכמה פרקים בספר מנתח הרב שיראזי את חוקי המדינה ואת פסקי בית המשפט העליון ומנגיד אותם אל פסקי בתי הדין, ומראה עד כמה עיוותו אהרן ברק וחבריו במקרים רבים את משמעותו המקורית של חוק היסוד 'כבוד האדם וחירותו' כדי 'לכופף' בעזרתו את פסקי ביה"ד הרבני הגבוה. הספר מְלוּוֶה במבוא מקיף ומעניין; בין השאר מודה בו המחבר להוריו ולרבותיו, ולכל מוסדות התורה שלמד בהם, מהישיבה הקטנה 'מגדל אור' בראשות הרב גרוסמן שליט"א ועד ישיבת 'כנסת חזקיהו' בכפר חסידים, ובעיקר ל'כולל בית יוסף' בראשות רבה של נתניה הרב דוד שלוש ובנו הרב יהודה שלוש שליט"א שבו הוא לומד ומלמד עתה, ובו פועל גם ביה"ד לענייני ממונות 'שערי משפט'. המחבר וספרו מצטרפים לקבוצה גדולה של תלמידי חכמים צעירים וחיבורים חשובים שהם חלק מתופעה ברוכה של 'השבת שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה', תופעה הכוללת פתיחת בתי דין לענייני ממונות כמעט בכל אתר ואתר, תוך התייחסות הלכתית מתאימה ומושׂכלת למציאות הקיימת בחברה ובמשפט במקומנו ובזמננו. נדמה לי שדבריו של הרב שלמה דייכובסקי שליט"א בהסכמתו לספר, שהמחבר הולך בחיבורו זה בדרך שרק מעטים הלכו בה בגלל חוסר כלים מספקים לבחינת המשפט החילוני לאור ההלכה, ושאין ספק שדרכו היא הדרך הנכונה במציאות המשפטית הסבוכה של ימינו – מבטאים נכונה את ההערכה הרבה המגיעה ללא ספק לספר ולמחברו.

מוריה. קובץ תורני לחידושי תורה והלכה, גנוזות ראשונים ואחרונים, ופרקי עיון ומחקר. מייסד ועורך (תשל"ב-תשס"ז): הרב יוסף בוקסבוים זצ"ל; העורך: הרב אריה בוקסבוים; ראש המערכת: הרב שמחה חסידה. שנה כט גל' א-ב; ג-ד; ה-ז (שלז-שמג) [אדר שני תשס"ח – חשון תשס"ט]. מכון ירושלים. (02-6510627).

מאז פטירתו של מורי וידידי הרב יוסף בוקסבוים זצ"ל בחורף תשס"ז נטלו על שכמיהם בניו שליט"א את תפקידיו התורניים המגוונים של אביהם זצ"ל, ובראשם ניהולו ופיתוחו של 'מכון ירושלים' המפואר. בנו הגדול הרב אריה נטל על עצמו את עריכת כתב העת 'מוריה', החשוב שבכתבי העת התורניים בימינו, יחד עם ראש המערכת הוותיק הרב שמחה חסידה, שידיו רב לו בפרסום כתבי קדמונים. גליונות 'מוריה' שיצאו מאז לא מביישים את אלו שיצאו בחיי מייסדם זצ"ל, והם כוללים חומר חשוב ויקר. כך למשל את גליון אדר שני תשס"ח פותח מאמר מעניין מאוד מפרי ידיו של החוקר הלמדן הרב אליהו סולוביצ'יק שליט"א איש ירושלים, ובו הוא משחזר שתי תשובות מקוטעות של רב האי גאון, ועל פיהם הוא מסביר את שיטתו בענין חשבון שנות השמיטה, ואת הבנת הרמב"ם שגרמה לו להכריע בענין זה כשיטת הגאון ולא כשיטת עצמו. הרב סולוביצ'יק מקדים למאמרו הערה, שזו הדגמה למורכבות העריכה הדרושה בהוצאה לאור מחדש של תשובות רה"ג בפרט ותשובות הגאונים בכלל, מפעל שהרב סולוביצ'יק 'דוחף' אותו בכל כוחו כבר כמה שנים. בהערותיו הוא מסתייע ברב שי ואלטר שליט"א מהמכון ללימוד התכונה שע"י ישיבת כרם ביבנה, שספר מקיף שלו בענין מנייני השנים וחשבונות השמיטה עומד לצאת לאור בקרוב. בגל' תמוז תשס"ח מופיעה במדור 'גנוזות' תשובה מתוך שו"ת 'נופך' מאת רבי אברהם אבן טואה בענייני תענית; ר' אברהם, מבני בניו של הרשב"ץ בעל התשב"ץ, היה מגדולי הרבנים באלג'יר בדור גירוש ספרד, ונוסף לשו"ת נופך שעומד לצאת מכת"י ע"י מכון שלמה אומן במסגרת מפעלי 'מכון ירושלים' – הוא מחברו של הטור הראשון של 'החוט המשולש', החלק הרביעי של שו"ת התשב"ץ שבו שלושה קבצים מפרי עטם של צאצאי הרשב"ץ דוראן, שגם הוא עומד לצאת בקרוב במהדורה מחודשת ומתוקנת ע"י מכון שלמה אומן הנ"ל. באותו גליון כותב הרב שלמה זעפרני, דיין בשכונת הר נוף בירושלים, על דין חיי שעה ודין תרומת אברים אחרי מות מוחי. הוא מוכיח שלמרות שלעיתים חיי שעה נדחים מפני חיי עולם – אין שום היתר ליטול חיי שעה של אחד על מנת להציל חיי עולם של אחר. אולם הוא מתקשה מסוגיא מפורשת בנדרים כב, א שעולא עודד רוצח ששחט את חברו ואמר לו 'ופרע לו בית השחיטה' למרות שזה יקרב את מותו של הנרצח, וכך הציל עולא את חייו; לדעת התפארת ישראל על המשנה יומא פרק ח' אכן מוכח מכאן שמותר לקרב מיתת אחר כדי להציל את עצמו, אך הגרש"ז אוירבך זצ"ל יישב שגם לדעתו מדובר רק על סיוע לקירוב מותו של מי שיחיה רק חיי שעה בגרמא של דיבור בעלמא, ואין היתר בשום אופן לקרב את מותו במעשה גם לדעה זו. אח"כ דן הרב זעפרני בהגדרת מות מוחי מבחינה הלכתית, אם זה נחשב מצב של 'הותז ראשו' שהוא כמת - או לא, ונפקא מינה אם ניתן ליטול ממנו אברים להשתלה. הרב זעפרני מביא את דעת הגר"מ פיינשטיין זצ"ל שהתיר בתנאים מסויימים, את דעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל שקבע שזהו ספק מת ספק גוסס, ואת דעת הגרי"ש אלישיב שליט"א שנחשב כחי גמור לקולא ולחומרא. שאלה זו הופכת להיות אקטואלית וקריטית יותר ויותר, והרבה נפשות מישראל יינצלו כל שנה אם יימצא מוצא להגדיר את רגע המות לכל הדעות לפני שפעילות מסויימת של אברי הגוף פסקה לחלוטין. גל' חשון האחרון פותח בתשובות חדשות של הגאונים מתוך כת"י שבו בעיקר תשובות של התשב"ץ ובני דורו; המהדיר הרב א"י גולדמינץ שליט"א, מעורכי 'מוריה' ומבכירי החוקרים במכון שלמה אומן, ליקט תשובות גאונים מתוך התשובות שבכת"י לונדון הנ"ל, אך לא הסביר מה היו שיקוליו בהכריעו שאכן אלו תשובות גאונים, מעבר לסגנונם ה'גאוני'. בהמשך מביא הרב בצלאל דבליצקי מהנהגותיו של הגה"צ ר' דוד בהר"ן מירושלים מפי כתביו של סבו הגה"צ ר' שריה דבליצקי שליט"א, בהן באות יח כתוב שהגאון הנ"ל 'הידר אחר מצות מכונה דוקא, ואמר בדרך צחות הלואי שמצות היד יהיו כשרות כמו מצות מכונה שלו'... הוא מספר שם בשם הגרי"מ חרל"פ זצ"ל שאברך ירושלמי חצוף פנה במוצאי שביעי של פסח לאחד מגדולי ירושלים שאכל מצות מכונה וביקש ממנו חתיכת מצה כדי לאכול חמץ מיד בזמן היתרו; זה לא הקפיד ונתן לו את מבוקשו, 'אך חצוף זה לא השלים שנתו'... קונטרס שלם של תשובות מגדולי דורנו שליט"א מובא בהמשך הגליון לזכרו של הגאון ר' ישראל גרוסמן זצ"ל, ובס"ה למעלה מ-250 עמודי חוברת זו מלאים וגדושים בחידושי תורה והלכה במיטבם. יישר כוחם של העושים והמעשים.

בדד, כתב עת לענייני תורה ומדע. חוברת 20 – אייר תשס"ח. עורך: עלי מרצבך. הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן. 111+120 עמ'. (merzbach@macs.biu.ac.il)

פעמיים בשנה יוצאים לאור גליונות 'בדד' בעריכתו של פרופ' מרצבך מהישוב שילה, איש המחלקה למתמטיקה של אוניברסיטת בר אילן, כשהם כוללים מדור עברי ומדור אנגלי. מטרתם העיקרית לשרת אנשי תורה רחבי אופקים ובעלי השכלה כללית מסוימת, ולהציג לפניהם במה תורנית-מדעית שיש בה מאמרי הגות ומחקר, רעיונות חדשים וגישות מגוונות, בכל הקשור לייחסים המורכבים בין עולם התורה והעולם המודרני. החוברת מיועדת מצד אחד לאנשי מקצוע בתחומי מדע מסויימים – אך גם לרבים המתעניינים בתחומים מדעיים, תרבותיים וחברתיים מתוך מבט של תורה. בפתיחת החוברת העשרים של כתב עת חשוב זה מציג הרב ד"ר דרור פיקסלר את דעתו על השימוש באינטרנט, כשהוא מקביל ומנגיד אותו לשימוש בטלוויזיה (מול ציבור רחב המשווה את הפסול בשני אלו). פיקסלר מצביע על החולשות והפגמים של שני מדיומים אלו –  אך מדגיש את יתרונות האינטרנט מול חולשת הטלוויזיה; כך למשל חדוות היצירה, הקשרים הבין-אישיים, האפשרות להביע דעה ולהשפיע על תכנים, היכולת להשיג מידע ולהפיק תועלת מדעית ולימודית, כל אלו קיימים במידה מרובה בשימושים השונים של האינטרנט – ולא (או כמעט שלא) בטלוויזיה. המחבר מביא את דבריו של הפילוסוף היווני סוקרטס, שבראשית תקופת הבית השני, כשתרבות יון החלה להפוך מתרבות של דיבור לתרבות של כתיבה, הוא הביע את חששו מן המילה הכתובה, ואף ליגלג עליה ועל חולשתה בהבעת רגשות ובשמירה על צנעת הפרט. למרות שבוודאי צדק – אין ספק שהכתיבה גרמה לפיתוח עצום של התרבות, ביון עצמה ובשאר חלקי העולם. כך, כותב הרב ד"ר פיקסלר, כל החששות המובעים בקשר לאינטרנט בוודאי צודקים ואמיתיים, אך הוא מהווה כלי שאין לו תחליף, ואין שום אפשרות גם לגוף המסתגר ביותר למנוע את השפעתו לאורך שנים. אין אלא ללמוד להתגבר על סכנותיו (בין השאר בעזרת כלי סינון טובים, הקיימים היום בשוק ומשתפרים מגירסה לגירסה), ולחנך מגיל צעיר לחינוך מושכל ו'כשר' בו, כדי שהוא אכן יהיה כלי שיוסיף ויחזק את לימוד התורה והחינוך התורני – ולא יפגע בו ח"ו. בהמשך החוברת מופיע מאמר המתאר מערכת ממוחשבת המפותחת בימים אלו שתפקידה יהיה לפענח באופן אוטומטי ראשי תיבות בטקסטים תורניים בהתאם להקשרם. פרופ' זהר עמר מוכיח שמחלוקת זיהוי צמח השיפון (מחמשת מיני דגן) היא מחלוקת עתיקת יומין, ויסודה אולי בזיהויים שונים של צמח זה כבר בתקופה עתיקה בבבל ובארץ ישראל, מה שמביא למסקנה שהמסורת האשכנזית הקדומה בענין זה אינה אנכרוניסטית ומושפעת סביבתה (כפי שטענו רבים) – אלא יתכן שהיא המשכה של מסורת ארצישראלית אוטנטית. במדור האנגלי סוקר המהנדס המוכשר יוסף יצחק איידלר את ההתייחסות במשך הדורות ליחידת האורך מיל כמידת זמן, ומראה שהשיעור הקטן יותר, בו המיל הוא י"ח דקות, מתאים הרבה יותר מחבריו לנתונים האובייקטיבים ואף לפשט הסוגיות. נגענו רק בקצה המזלג בארבעה מתוך המאמרים הרבים שבחוברת גדושה זו; אין ספק שהיא ממלאת את תפקידה הנ"ל באופן מושלם.

אסיא. כתב עת לרפואה, אתיקה והלכה. העורך: ד"ר מרדכי הלפרין. חוברת פג-פד, תשרי תשס"ט [כא, ג-ד]. יו"ל ע"י המכון ע"ש ד"ר פלק שלזינגר ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה ליד המרכז הרפואי שערי צדק, ירושלים. 238 עמ'. (02-6555266)

חוברות 'אסיא' כבר קנו לעצמם שם ככלי המרכזי בדורנו לבירור ענייני רפואה והלכה, בדור שבו הנושאים הכלולים תחת הכותרת הזו מעוררים ענין רב אצל הרבה אנשי תורה ורפואה וגם בציבור הרחב. החוברת האחרונה כוללת בתוכה סקירה רחבה מן הצד הרפואי וההלכתי של נושא שימור הדם הטבורי והשימוש בו, אותו דם שהעביר בזמן ההריון מזון, חמצן וחומרים חשובים אחרים מן האם דרך השליה לגוף העובר, ושעד עתה הושלך עם השליה סמוך לאחר הלידה ככלי אין חפץ. והנה לפני שנים ספורות התברר שדווקא בדם הזה נמצא, נוסף לתאי דם רגילים, אחוז גבוה של תאי דם צעירים בדרגות בשלות שונות, כולל תאי אב שנמצאים בשלבים מוקדמים ביותר של התפתחות (כמו התאים הנמצאים במוח העצם) וכן תאי גזע שעשויים להתפתח לתאים ורקמות מסוגים שונים. בעקבות גילוי זה פותחו שיטות טיפול מצילות חיים במחלות ממאירות וחיסוניות מסוגים שונים, בעיקר כשהן מופיעות אצל ילדים, בעזרת מרכיבים מדם הטבור. אם הדם אכן עומד להיזרק – אין שום בעיה שהמערכת הרפואית תשתמש בו לצרכים אלו, אך כיום מקובל יותר ויותר לבצע קשירה מאוחרת של חבל הטבור, רק אחרי ששארית הדם שבו הוחזרה לגוף היילוד, ואם כן תרומת דם זו תבוא על חשבון בריאות העובר ורווחתו; האם זכותה של האם לוותר על תועלת זו בשם תינוקה, כדי להועיל לאנשים אחרים? על כל הנושא הזה ועל השלכותיו נמצא חומר רב במאמר הפותח את החוברת, כולל גילוי דעת הלכתי חתום ע"י כמה מגדולי הרבנים הממליצים ליולדות להסכים לתרומת הדם הטבורי לצורך שימורו ושימוש בו, בעיקר אחרי שאגודת 'דור ישרים', המפורסמת במניעת מחלות גנטיות בציבור הדתי, הסכימה ליטול על עצמה גם הקמת 'בנק דם טבורי' לתועלת הציבור כולו. בהמשך מפרסם גיסי שלומי רייסקין מאמר מדהים, ש[עדיין] עומד ברגלו האחת בתחום שאפשר לכנות אותו 'מדע בדיוני' - אך מחר-מחרתיים הוא יכול להפוך למעשי ורלוונטי; הוא מתאר כיווני מבט רפואיים והשלכות הלכתיות אפשריות של השתלת רקמות מוח ואף ראש שלם [!] מאדם אחד לגופו של אדם אחר: מיהו אותו אדם חדש? האם 'הכל הולך אחר הראש' – או שגם לגוף עצמו יש משמעות בקביעת זהותו של אותו אדם, שהרי 'רובו ככולו'! והאם קיים רגע אחד, בזמן שבו מנותק הראש כדי להשתילו בגוף ה'תורם', שבו האדם מוגדר כ'מת', כך שאם ההשתלה תצליח חייו בהמשך יהיו חיים חדשים, מנותקים מחייו הקודמים? ומה יהיה גידרה של השתלת ראש של זכר בגוף של נקבה ולהיפך? השאלות המתעוררות בענין זה רבות, מתחום ההלכה-נטו – ומתחום ההנהגה הראויה הכלולה בכותרת 'אתיקה'. יש להדגיש שאין מדובר בנושא שאינו קשור למציאות, כי מתברר שכבר לפני כשלושים שנה נעשה ניסוי כזה בקופים בארה"ב, כאשר ראש של קוף הוסר והושתל על גוף של קוף אחר שראשו הותז, והניתוח הצליח במידה מסויימת: החיה ה'חדשה' הצליחה להריח, לטעום, לשמוע ולראות, והיא אפילו ניסתה לנשוך את הרופא - עד שגוועה לאחר שעות מספר... אפשר להניח שהמאמר הזה עוד יעורר הדים. בהמשך עוסק הרב נפתלי בר אילן פעם נוספת בענין תרומת לב להשתלה, ומחדֵש שמותר למי שחייו אינם אלא 'חיי שעה' לתרום אותם להצלת מי שעתיד לחיות 'חיי עולם', כי למרות שנפשו של אדם אינה קניינו – ניתנה לו רשות להקריבה כדי לקדש שם שמים או כדי להציל את זולתו; ק"ו שיש לאדם רשות להודיע מראש, שאם חלילה יהיה במצב של טריפה ויאבד את הכרתו (ואז הוא יהיה במצב של ספק מת ספק טריפה) - רצונו להציל בעזרת אבריו מי שיוכל להינצל בהם ולחיות בעז"ה 'חיי עולם'. ולכן כל מי שמודיע מראש על רצונו לתרום את אבריו כשיגיע למצב הנ"ל יהיה מותר לו לדעה זו לתרום את אבריו, גם לדעת הפוסקים האוסרים להסתמך על מות מוחי כקובע את רגע המות, או אוסרים לבדוק את מצב מוחו בהיותו עדיין בגדר 'ספק גוסס'. אולם המחבר מדגיש שללא העמדת נציג רבני בכל צוות הקובע את אפשרות השתלת האברים אין שום מקום לפעול על פי היתר זה. בחוברת עוד נושאים רפואיים-הלכתיים מגוונים, שיעניינו לא רק אנשי מקצוע בתחום.

שיבת ציון. ביאורים חידושים ועיונים בהלכות העתידות לבוא בעניני טהרה ובית המקדש. פרה אדומה. יו"ל בס"ד ע"י יוסף דוב לובאן. מהדורה שלישית מורחבת. ירושלים, תשס"ט. 2 כרכים. (02-6250319)

למרות שנראה שענייני 'הלכות העתידות לבוא בענייני טהרה' בכלל והלכות פרה אדומה בפרט אינם נמצאים בראש מעייניהם של לומדי התורה בדורנו – שתי המהדורות הראשונות של הספר 'שיבת ציון' על הלכות פרה אדומה הוכיחו כנראה את ההיפך (על המהדורה הראשונה של 'שיבת ציון' על פרה כתבתי ב'המעין' ניסן תשס"ד [מד, ג] עמ' 93; על חלקים אחרים של 'שיבת ציון' כתבתי בגל' תמוז תשס"ו [מו, ד] עמ' 94). מהדורה שלישית מתוקנת ומורחבת זו מוכיחה גם שהרב לובאן, תלמיד חכם מעולה וצנוע שעוד עתידו לפניו בעז"ה, יודע לשנות פרקו כמה וכמה פעמים; לקראת המהדורה השלישית שיכלל ושיפר ותיקן בגוף הדברים, עימד מחדש את הספר ושידרג את כריכתו, ואף הוסיף מפתח מפורט למשניות ולתוספתות של מסכת פרה שהדיון בהן מהווה את מרכזו של הספר, ומהן אפשר להגיע בקלות-יחסית לסוגיות הבבלי והירושלמי, מדרשי ההלכה, הרמב"ם, הראשונים והאחרונים, בהם מסתעף הדיון בכל סעיף וסעיף (המחבר מבטיח שעם השלמת הסדרה יכין מפתח מפורט לכלל המשניות וסוגיות התלמוד בכל ספרי 'שיבת ציון'; מומלץ מאוד לענ"ד שהמפתח יכלול גם הפניות לנושאים ותתי-הנושאים הרבים בהם דנה הסדרה הזו, לא כולם בענייני טהרות). הספר נפתח בתמצית ההלכות, מסודרת לפי שערים ונושאים, עם הפניות לסעיפי הספר, ובספר עצמו כל פרק עוסק באחד מפרטי הלכות פרה אדומה מן המקרא התלמודים ומדרשי ההלכה, עבור דרך שיטות הראשונים והאחרונים ועד לפסק ההלכה. בפרק הראשון סע' ו (כרך ראשון עמ' עד) דן הרב לובאן על איזה 'אדום' מדובר בהל' פרה אדומה, ומביא בין השאר את דעתו של בעל 'משנה אחרונה' שכל צבע הנוטה לאדום מספיק כדי להכשיר פרה להיות 'פרה אדומה'. המחבר מעיר שיתכן שזו מחלוקת תנאים, וכמובן שיש לכך נפ"מ גדולה מאוד – פרה שכולה אדומה-כדם היא תופעה נדירה ביותר, אך אם גם פרה חומה-כתומה כשרה – נותר רק למצוא את זו שאין בה שום פסול אחר (קיימת חשיבות להגדרת הצבע האדום בקשר להלכות שונות, נוסף לנידה ולפרה אדומה – נגעים, טריפות, כלי מקדש ועוד, ויתכן מאוד שלא אצל כולם מדובר על אותו 'אדום'. ואכמ"ל). חריצותו של הרב לובאן נושאת עוד פירות רבים: נוסף לכל הספרים והקונטרסים שהוציא לאור ושההדיר עד עתה – הספיק בשנת תשס"ז להוציא לאור את הקונטרס 'רינת ציון' – עניינים עמוקים בעיון תפילה, ובתשס"ח ספר נוסף בסדרת 'אהבת ציון', בו חלק 'בנין ציון' עוסק בנושאים הקשורים להגיון וסברת התלמוד, וחלק 'דורש ציון' – נושאים במדרשי הלכה; ומעיינו ב"ה אינו פוסק. הרב המחבר מתאר במבואו ל'שיבת ציון' הנ"ל כמה מאנשי 'ירושלים של מעלה' שזכה לחיות במחיצתם בשנים האחרונות, ואת דמותו של הגאון ר' יחיאל מיכל הורוויץ זצ"ל ("ר' מיכל דיין"), מגדולי ירושלים בדורם של הראי"ה קוק והרי"ח זוננפלד זצ"ל (שר' מיכל היה מקורב לשניהם), שבביתו הוא זוכה לגור. אין ספק ש'שיבת ציון' המחודש יהווה כלי מחזיק ברכה לכל העוסקים בהלכות פרה אדומה, וכאמור – מסתבר שאינם מעטים.

הכי אתמר. קובץ מאמרים מפרי הלימוד בישיבה הגבוהה איתמר. עורך: הרב רועי זק. גל' ג, אב ה'תשס"ח. 126 עמ'. (02-9978114)

הרבנים, האברכים והבחורים של הישיבה הגבוהה באיתמר, לשעבר בראשות הרב אביחי רונצקי שליט"א (עתה הרב הראשי לצה"ל) וכעת בראשות הרב יעקב כהן שליט"א, עסקו בשנת תשס"ח בלימוד בעיון של מסכת בבא קמא, ופירות לימודם נאספו בחוברת נאה זו: חידושים בסוגיות ה'קלאסיות' של המסכת כצרורות, כופר, קרן, בור המתגלגל, 'תברה או שתייה' וכד', ומאמרים בתנ"ך, באמונה ובהלכה. באחד מהם מתחבט הרב עמיחי כנרתי, ר"מ בישיבת איתמר (ומהדיר הספר 'לקט יושר' במסגרת 'מכון שלמה אומן'), האם מותר לכתחילה לאכול בשבת בבוקר סעודה קלה כך שהסעודה העיקרית ביום השבת תהיה הסעודה השלישית, כמו שמקובל במשפחות רבות יוצאות גרמניה (כך גם הנהיג הרב יששכר מאיר שליט"א בזמנו בישיבת הנגב שבנתיבות, מסיבות פרקטיות – כדי שהלימוד בעיצומו של יום בשבת לא יהיה 'על בטן מלאה'; במחנות צה"ל ג"כ מקובל כך, מסיבות אחרות). לדעתו זו מחלוקת ראשונים, ולנוהג לאכול בבוקר השבת ארוחה קלה יש בהחלט על מי לסמוך. כמו-כן דן הרב כנרתי בשאלה השנויה במחלוקת אם סעודה שלישית ביו"ט חובה. בסוף החוברת מתפרסם, כנראה בפעם הראשונה, כרוז מחאה של מרן הראי"ה קוק זצ"ל שהופץ בשנת תרפ"ט, נגד הפגיעה בכבודו של רשכבה"ג ר' חיים עוזר גרודזנסקי זצ"ל במהלך הבחירות לרבנות העיר וילנא. הראי"ה מצטרף בו לחרם שהטיל מרן החפץ חיים זצ"ל על העיתון היהודי-פולני 'היינט' בעקבות הדברים החמורים שפורסמו בו, והוא מסתיים 'בברכה מקודש לכל עם ה' מכבדי התורה ומוקיריה, המצפים לרוממות קרנה בבוא לציון גואל במהרה בימינו. אמן'.

אבני משפט. קובץ תורני בעניני אבן העזר וחושן משפט. בעריכת הרב מאיר ברקוביץ. גל' י, כסלו תשס"ט. יד ברודמן, רחובות. 294 עמ'. (08-9452189)

כולל 'יד ברודמן' להוראה ולדיינות ברחובות בראשות הרב משה חיים דימנטמן שליט"א הוציא מקרבו כבר כמה וכמה מורי הוראה ודיינים. כתב העת שהוא מוציא לאור מכיל פסקי דין ובירורי הלכה בענייני חו"מ ואה"ע שנכתבו בידי רבנים ודיינים מבוגריו, וכן מאת תלמידי חכמים נוספים. הגליון פותח דווקא בנושא שאינו ממוני ואינו אישותי – מאמר בענייני 'בל תאחר' מראש הכולל הגרמ"ח דימנטמן. בהמשך מובא פסק דין מפורט של בית הדין הגדול, שהחליט לבטל חיוב של אשה הפרודה מבעלה כבר שש שנים לקבל גט, גם אחרי שבית הדין שוכנע שאין שום סיכוי לשלום בית; הערכאה הראשונה, בית הדין האזורי, סיכם את דיוניו הממושכים בפרשה כאובה זו בהחלטה שהמצב מצד הבעל הוא הרבה יותר מאשר 'מאיסה עלי', ושאין הוא מאמין בכנות דבריה של האשה ברצונה בשלום בית, ולכן חייב את האשה לקבל גט עם פיצוי כספי מכובד, ובכל זאת ביה"ד הגדול החליט ברוב דעות ש'חרם דרבנו גרשום' המונע גירוש אשה בעל כורחה תקף גם במקרה זה, ולמרות הפירוד הגדול והעמוק חייב הבעל להמשיך לשלם את מזונות אשתו, וכמובן שאסור לו להינשא לאחרת. אני הקטן בוודאי שלא ראוי להביע דעה בענין זה שדנו בו ת"ח חשובים מכל הצדדים, אולם אודה ולא אבוש שלבי נוטה לדעת דיין המיעוט של בית הדין הגדול, שסבר לקבל את הכרעת ביה"ד האזורי לאחר שהעובדות מרחיקות מן הדעת כל אפשרות לשלום בית במקרה כזה; לדעתו היה צורך ללחוץ על האשה להסכים לקבלת גט, ואין הצדקה לחייב את הבעל במזונות למשך זמן בלתי מוגבל למי שהיא אשתו רק 'על הנייר'. ושתי הערות לי בענין פסק הדין המפורט הזה ונספחיו (דעת המיעוט, הערות עליה מאת דייני הרוב, מכתב מבית הדין האיזורי לבית הדין הגבוה, ועוד): א. הבדלי הרמות בכתיבת הנימוקים והדיונים בין הדיינים השונים, ההבדלים המהותיים ביניהם בבהירות הכתיבה ובאיכותה, בולטים מאוד ומצערים מאוד, למרות שאין בהם כמובן כדי להוכיח על נחיתות ברמת הידע, ההבנה וכח ההכרעה של דיין זה או אחר. ב. למרות ששמות בני הזוג נשארו חסויים, הפרטים בקשר לגילם ומקום מגוריהם ומצבם המשפחתי וכו' מפורטים מאוד, ואין ספק שרבים ממכריהם יזהו במי מדובר; השאלה אם נתנו הדיינים את דעתם על כך, ואם אין כאן לפחות משום אבק לשון הרע! בקובצי פסקי בתי הדין הרבניים משתדלים לעמעם את הפרטים עד כמה שאפשר, ואמנם לעיתים שאלה זו קיימת גם בהם. והיות וזהו המצב - ברור לי מדוע הדיינים של ביה"ד האזורי נמנעו מלפרט בפסק דינם את מהות המריבות והטענות בין בני הזוג, עובדה שסייעה לשני דייני ביה"ד הגדול לקבל את הערעור של האשה: הם ידעו שפרטים מביכים אלו עלולים להתפרסם ולגלות את קלונם של זוג יהודים מכובדים ברבים, ולא יכלו לקחת זאת על מצפונם. נדמה לי שעל הדיינים עצמם וגם על עורכי הקובץ הזה היה להקפיד יותר למחוק כל סימן שיש בו כדי לחשוף את בני הזוג ואת מריבותיהם ברבים, וזה לא נעשה. בהמשך הגליון מובאים כמה פסקי דין של בתי דין לממונות שע"י ישיבת ה'הסדר' בשדרות, דיני פרוטה ודיני 'מאה', כאשר הטענות ופסק הדין ומקורותיו מובאים בקיצור רב – אך בבהירות ובדייקנות למופת (אמנם גם שם לא הקפידו מספיק למחוק את סימני הזיהוי של המתדיינים!). אמנם תמוה שכמה פסקי דין חתומים רק ע"י שני דיינים; לא מובא לכך נימוק. בסוף הקובץ עוסק הרב נקש, ר"מ בישיבת שעלבים ובוגר ה'כולל' הנ"ל, בענייני גירות אקטואליים; בין השאר הוא רוצה לחדש שהלל קיבל ללא בדיקה רצינית את הגר שנדחה באמת הבנין בידי שמאי (שבת לא, א) רק מפני שידע שנדחה כבר בזלזול ע"י שמאי, וסבר שאם הגר הזה מוכן להסתכן פעם נוספת לספוג בבי"ד אחר תגובה כ"כ שלילית כדי להתגייר – סימן שלבו לשמים...

פסקי מרן הראי"ה קוק זצ"ל לחג הפסח. ליקט וערך: עמיחי כנרתי. איתמר, אדר תשס"ט. 50 עמ'. (02-9709988)

חוברת נוספת יצאה זה עתה מבין ידיו החרוצות של הרב כנרתי שליט"א, ר"מ בישיבה הגבוהה שבאיתמר. מדובר על פסקי הלכה שנלקטו מרשימות לפסח שהיה מעורר מהן הראי"ה קוק זצ"ל את הציבור בדרשות 'שבת הגדול' במשך השנים, מהן נדפסו בשו"ת "אורח משפט" ובסידור "עולת ראיה", ועליהן נוספו פסקים לפסח משאר ספריו, וכן דברים מתוך רשימה מכתי"ק שעדיין לא נדפסה, שהגיעה אל העורך מעזבונו של הג"ר רפאל הכהן קוק זצ"ל רבה של טבריה, אחיינו ותלמידו של הראי"ה זצ"ל. המלקט סידר וערך, פתח ראשי תיבות, השלים מילים, העיר והיפנה (בעיקר לפסקי ה'משנה ברורה', שכבר הראי"ה בזמנו התייחס אליו כפוסק המכריע), והוציא כדרכו דבר שלם מתחת ידו. בין שאר 'אזהרותיו' עמד הראי"ה על הצורך להקפיד על קיום דינא דגמרא לחַלק לתינוקות ערב פסח קודם הסדר (וגם במשך הסדר) אגוזים 'ושאר דברים שחביבים להם' כדי שהילדים ירגישו בהם שינוי וחידוש, ומתרעם על אלו ששכחו דין מפורש זה; העורך מפנה להערה בלוח 'דבר בעתו' של הרב גנוט שליט"א, שם הוא מציין מנהגו של גדול אחד שליט"א לחלק לקטנים מתנות קטנות במשך הסדר, שבימינו יגרמו לילדים רצון להישאר ערים הרבה יותר מאשר 'קליות ואגוזים', והן-הן הדברים. מעניין לציין שהרב קוק בכל אזהרותיו והדרכותיו לא מפרט את מהות השיעורים כזית וכביצה אותם הוא מזכיר בתוך דבריו, ומשתיקתו מסתבר שנטה לשיעורים המצומצמים יותר והמקובלים יותר, ולא לשיעורי הנו"ב והחזו"א; ואכמ"ל. בין האזהרות לקראת ימי החג מזהיר הרב על גילוח הזקן, ומדגיש ש'עכ"פ המגלחים ע"י המאשינקע ראוי להשאיר קצת עיקרי השערות שלא יהיה כעין תער, וה"ה המגלחים במספריים', כדעת חלק מן הראשונים שאין להקל בגילוח צמוד לעור גם במכשיר שפעולתו כמספריים ולא כתער (וכפי שהכריע גם מרן הח"ח), שלא כדעת המקילים היום להתגלח במכונות גילוח חשמליות (אפילו כאלו המקובלות כ'כשרות'). העורך מוסיף כמה הערות משלו בסוף הקונטרס, האחת בענין המנהג שלא לומר 'והוא רחום' בתחילת תפילת מעריב בחולו של מועד, מנהג אותו נהג גם הראי"ה ושהעורך מחזק אותו ממקורות רבים, והשניה בענין מכירת חמץ חפוזה הנהוגה בחלק מן הקהילות, בה בעל-הבית-המוכר רק מוסיף את שמו לרשימת המוכרים שאצל הרב ואינו ממלא טופס מפורט, מנהג שיש בו לדעת העורך חשש רציני לחוסר גמירות דעת. החוברת, המוקדשת לאמו האצילה ז"ל של העורך והמלקט שליט"א, מסתיימת בדברי זכרון מרגשים מאת שכנתה של הגב' כנרתי ז"ל, המאירים את דמותה המיוחדת של 'שכנה טובה' אמיתית. תנצב"ה.

בעקבות רש"י. פרשת בא. ביאור ועיון. מאת שאול דוד בוצ'קו. כוכב יעקב, תשס"ז. קעה עמ'. (02-9972023)

הרב בוצ'קו שליט"א הוא דור שלישי לראשי הישיבה ממשפחת בוצ'קו: סבו ר' אליהו זצ"ל הקים בין שתי מלחמות העולם את ישיבת 'עץ חיים' במונטרה, שהיתה שנים רבות המרכז התורני החשוב ביותר במערב אירופה; אביו ר' משה שליט"א הנהיג את הישיבה שם במשך שנים רבות, וזכה להעלות אותה לארץ הקודש (כאן היא נקראת 'היכל אליהו' על שם מייסדה בחו"ל) ולהעבירה בחייו, עד מאוע"ש, לראשותו של בנו ר' שאול דוד שליט"א, שמנהיגה ומפתחה במרץ בישוב 'כוכב יעקב' שמצפון לירושלים, בו הוא משמש גם כרב היישוב. בין שאר עיסוקיו הספיק רש"ד בוצ'קו להוציא לאור סידרת ספרים בשם 'בעקבות רש"י', שאמורה לתת ביד לומד הפרשה הסבר מדוייק ושיטתי בפשט דברי רש"י, מדוע פירש דווקא פירוש זה ואיזו הבנה בפסוק הוא דוחה במילותיו הקצרות, כל זה בחלק ה'ביאור'; בחלק ה'עיון' דן המחבר בעומק דברי רש"י, ברעיונות ובטעמי המצוות, בהסבר ההגיון שבדברי רש"י במקומות שהם נראים תמוהים ממבט ראשון, וכד'. שני הפירושים מהווים יחד שלימות אחת שמראה ברש"י פנים חדשות, כפי שכותב הר"מ בוצ'קו אבי המחבר בברכתו הקצרה בראש הספר, שלאור פירושו של בנו שליט"א הוא מרגיש צורך ללמוד מחדש את כל פירוש רש"י עה"ת... כך למשל רש"י בפרק יב פס' ב מבאר בשני אופנים את התיבות 'החודש הזה לכם': חודש ניסן, והירח החדש. המחבר מראה ב'ביאור' איך שני הלימודים האלו מוכרחים, אחד כ'פשט' ואחד כ'דרש', ואיך רש"י ממשיך את פירוש הפסוק דווקא על דרך הדרש. ב'עיון' מאריך המחבר בחידוש הגדול שיש בנתינת האחריות על קידוש הזמנים לעם ישראל, אחריות שמוגבלת מתחילתה בתיבה אחת: 'הזה', דווקא 'כזה ראה וקדש', האחריות נתונה לנו דווקא אם אנחנו מקפידים ללכת בתלם שהיתווה לנו רבונו של עולם. גם הזמן של בין השמשות, שבו ראה משה רבנו את הלבנה בראש החודש הראשון, מצביע על כך שאין כאן לא גילוי גמור – ולא הסתר גמור, הוא מבטא את כל מערכת עבודתו של האדם בקיום המצוות במשך כל חייו, ועוד ועוד. המעיינים בפירוש רש"י שאינם עושים את חובתם כ'מצות אנשים מלומדה' יפיקו תועלת רבה מסדרת ספרי 'בעקבות רש"י', שחמישה כרכים ממנה כבר יצאו לאור.

קובץ דקדוקי תורה. במסורת המקרא בספרי תורה נביאים וכתובים, בכתיבתם ובקריאתם בנקודותיהם ובטעמיהם, ובכללי דקדוק לשון הקודש מספרים וסופרים. נקבץ ונסדר ע"י אריאל למשפחת יצחק הלוי. ירושלים, תשס"א. 14+קפג+74 עמ' + פד דפים. (02-5371766)

לשון הקודש שפה מסובכת היא. יש בה כללים ופרטים רבים, ויוצאים מן הכלל לא מעטים כמעט לכל אחד מכללים ופרטים אלו. בסיסה איתן בכ"ד הספרים של התורה שבכתב, עם המסורת עתיקת היומין של אופן המבטא והניגון שנותרה בעל פה – עד שעברה בתקופה קדומה להיות גם היא 'תורה שבכתב' בעזרת מערכות הניקוד והטעמים, שנמסרו במשך הדורות מפי רבנים חכמים לאוזני תלמידים מבינים, עד שנתקבעו לנו בתקופת חכמי המסורה בסימניהם ובחוקיהם. אולם הגלות הארורה פגעה גם כאן באחדות העם, ובמשך הדורות נחלקה המסירה לשיטת מערבאי (בני בבל) לחוד ומדניחאי (בני א"י) לחוד, השיטה הבבלית של הניקוד העליון מול הניקוד הטברני התחתון, הגיות שונות וניגונים שונים בכל עדה ועדה, עד שנעשתה תורת הניקוד והמבטא לתורות הרבה. ושוב באו גדולי ישראל בתחום זה במשך הדורות, וניסו לאחד וליישר, לצקת מן הפרטים כללים ולדון על הפרטים מן הכללים, והרבה הועילו ותיקנו, אולם שאלות הרבה נשארו פתוחות עד היום גם בעניינים יסודיים ביותר. עתה בדור שהתורה ב"ה חביבה על לומדיה ומקיימיה גם חלק זה של ידיעת לשון הקודש עד לעומק כרעיה וקִרבה זוכה לעדנה, וקבוצות הולכות וגדלות של תלמידי חכמים ובני ישיבות מכל העדות והגוונים עוסקים ומבינים ומעמיקים גם בענייני דקדוק ומסורה והבנת לשון הקודש. בין העדות ידועה עדת בני תימן גם בדיוק מסורתה וגם בהגייתה המיוחדת, שבה לכל אות ולכל סימן ניקוד קיימת צורת הגיה נפרדת, בניגוד למבטאי העדות האחרות שאצל כולן קיימות 'חפיפות' בביטוי הגיים שונים (קמץ – חולם, סמ"ך - ת"ו רפה, ועוד רבים). המחבר הרב אריאל למשפחת יצחק-הלוי המפוארת בחכמיה ורבניה כבר דורות רבים, העמיק חקר והגביה למעלה, בירר ובדק והתבונן בכל מה שידוע עד כה בכמה מהנושאים הכבדים האלו, ולבסוף הצליח לפתח שיטה חדשה בהסבר חלוקת התיבות ההברות וכללי הדגש, שלדעתו מיישבת את רוב הקשיים שהתחבטו בהם דורות של מדקדקים. אמנם לא רבים יקבלו שחכם בן זמננו יבוא לחדש שיטות שלא שׂערום קדמונינו, לקבוע חלוקה שונה לתנועות והסבר חדש לסימן הדגש ולדרך הטעמתו, גם אם סברתו נראית, וגם אם מצדדים מסויימים היא 'מתלבשת' ככפפה ליד לצורת ההגייה של בני תימן, ולא נותר אלא להציג את הדברים לפני מומחים בתחום ולנסות לשכנע אותם באמיתותם. בספר זה (בחלקו העיקרי, קונטרס 'פרק בשיר', שם הרומז ל'פרק בשיר' שהיה ידוע בימים קדמונים ואבד עם השנים [עי' יומא פ"ג מי"א]) מנסה המחבר לשכנע מביני דבר בצִדקת שיטתו החדשה. במקביל הוא מציג לפני הקורא כמה חיבורים קדמונים, הראשון צילום של כת"י 'מחברת התיגאן' (בלשון יהודי תימן תאג', תיגאן ברבים, הם ספרי תנ"ך מנוקדים ומוטעמים; מחברת התיג'אן – חיבור על ספרי המקרא האלו), ספר דקדוק עתיק בענייני לשון הקודש והמסורה מכתיבת ידו של רבי בניה הסופר, גדול סופרי תימן בכל הדורות שחי לפני כשש מאות שנה, שרבים מהכללים שחידש הרב יצחק-הלוי נסמכים עליו; אחריו צילום הדפוס הראשון של הספר 'מדקדוקי הטעמים' המיוחס לר' אהרן בן אשר, גדול חכמי המסורה בכל הדורות, בנו של ר' משה בן אשר שנחשב גם הוא לאחד מגדולי בעלי המסורה; ואחריו צילום של ספר 'חלק הדקדוק' מכת"י, הערות על סדר המקרא באותיותיו נקודותיו וטעמיו ומסורת קריאתו כפי שנשתמרה בדיוקה ובדקדוקה בידי בני תימן, שנתחבר בידי ר' יחיא צאלח (המהרי"ץ) גדול חכמי תימן, בתוספת תיקונים והערות. כל חלקי הספר הזה משלימים זה את זה, ובנוסף לחשיבותם העצמית – הם אמורים להביא את הקורא המבין לדון מחדש ביסודות הדקדוק העברי בכלליו ובפרטיו, ואולי גם לקבל את חידושיו של המחבר, אותם כה טרח לפרוש לפני חכמי הדור בספר זה ובמאמרים בכתבי עת שונים.

זמן חירותנו. מסות על חג הפסח ועל ההגדה. הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק. ערכו: יואל ב' וולוולסקי וראובן ציגלר. אלון שבות, עמותת תורת הרב, תשס"ז. 168 עמ'. (02-9937333)

הרב סולוביצ'יק זצ"ל היה מגדולי הלמדנים של דורנו, ומגדולי הוגי הדעות שבו. הוא עמד בתפר שבין עולם התורה, המשתלשל עד לקבלת התורה מסיני לפני שלושת אלפים שנה – ובין העולם המודרני המתעורר בהווה, וכיוֵן דורות של תלמידים להיות חוט השדרה של הקהילות הדתיות ושל עולם התורה ההולך ונבנה בארה"ב וגם בארץ ישראל ובמקומות רבים בעולם. למעלה מארבעים שנה העביר אלפי שיעורי הלכה, אמונה והנהגה בפורומים שונים, שרק חלקם הועלו על הכתב בידיו ובידי תלמידיו, ומעט מהם הוקלטו. כמה מתלמידיו המובהקים הקימו אגודה שמשימתה לוודא שכל האוצרות האלו לא ירדו לטמיון. צוות שלם העתיק, תִמלל, סידר, מיין וערך, וכך יצאו כבר לאור באנגלית ובעברית ט"ז כרכים על נושאים שונים באמונה ומחשבה במסגרת הסִדרה 'מאוצר הרב', ובהם ספר זה - 'זמן חירותנו'. כדרכו של 'הרב' (כפי שהוא מכונה עד היום ע"י רבבות תלמידיו ותלמידי-תלמידיו) הפרט הוא רק התבטאות מצומצמת של הכלל, וכך לכל פרט בליל הסדר קיימות לפי דבריו משמעויות החורגות הרבה מעבר לקיום מצוה מסוימת בערב מסוים. לדעת 'הרב' ליל הסדר מלמד אותנו על גישת היהדות לסעודה, ללימוד התורה, לחירות, ועוד. הספר מתחיל בתיאור נפלא של ליל סדר שחל במוצאי שבת אותו חווה הרב סולוביצ'יק כילד בבית סבו ר' חיים מבריסק, ושל צליל הברכה 'המבדיל בין קודש לקודש' של ר' חיים שעדיין מתנגן באוזניו; בהמשך מתאר הרב סולוביצ'יק איך במשך שנים ניסה לרדת לסופו של מובן ה'קודש' האחד מול ה'קודש' השני. לדעת 'הרב' מצוות האכילה שבסדר ממחישות לנו את היחס של האדם לחומר בכלל ולתזונה בפרט, ובקנה מידה יותר רחב – את היחסים המסובכים בין הרוח לבין הגוף, בין האידיאל לבין הממון. הרב מזכיר לשמצה את הגישות המרקסיסטיות והמטריאליסטיות, ומנגיד בינן ובין גישת התורה, המקדשת את החומר ומכוונת את האדם 'לאכול לפני האלוקים'. כל זה רק טיפה מן הים, פירור מתחילת הפרק הראשון של הספר העוסק בליל הסדר ובמשמעויותיו, כשאחריו באים פרקים על עבדות וחירות, על הסמליות שבמצה, הגְנות והשבח, ההיסטוריה ויִעוד החיים, משה רבנו והגאולה, הפסח והעומר, היחס לזמן, ועוד. לדעת 'הרב' מעשה הספירה המדויק מדגים לנו את הגישה המחשבתית והמעשית העומדת במרכז חייו של כל אדם מישראל, המחייבת כל יהודי להיות זהיר ומדויק בכל מעשה שהוא עושה ולשאוף לשלמות, שלמות שרק בה מתמלא חובו כלפי בורא עולם. את הספר הזה, כמו גם את האחרים בסדרה ('מן הסערה', מסות על אבלות, ייסורים והמצב האנושי; 'עבודה שבלב', מסות על התפילה; 'אדם וביתו', שש מסות על חיי המשפחה, ועוד), תרגם מאנגלית פרופ' אביגדור שנאן, והתרגום דומה לסגנון שאר כתבי הרב סולוביצ'יק בעברית – שפה 'גבוהה' וריבוי יחסי של מילים לועזיות, שמקשה במידה מסוימת על מי שאינו רגיל בכך 'להתחבר' לתכנים העמוקים והיפים שבספר; אך המאמץ כדאי.