תרומות על הבאר
(13 נובמבר 2018) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין -

חזרה למאמרי המעין

'פתח תקוה'...

'פתח תקוה'...

אשתדל להשיב על עיקרי טענותיו של הרב בצלאל דבליצקי שליט"א בקיצור[1]:

א. לגבי מידת החידוש שבמאמר - זאת ישפוט רובו הגדול של הציבור שידיעותיו ההיסטוריות נשענות בעיקר על מקורות נפוצים; מקור כזה הוא הספר 'מרא דארעא ישראל', שהוא ודומיו הם הבסיס לידיעותיהם של אנשים רבים אודות תולדות היישוב הישן. בניגוד ל'שרי המאה', המפורסם כמספר מעשיות יפות בעלמא (בלשון 'מספרים ש'...) מבלי לערוב בדרך כלל לנכונותן ההיסטורית, 'מרא דארעא ישראל' ודומיו מתיימרים לתאר מציאות עובדתית, מגובה במסמכים נדירים, ולכן הם ראויים לטיפול נקודתי ולחשיפת הפגמים הרווחים בהם.

ב. ענין מאמרי אינו רי"מ פינס האדם, ולא להילחם על כבודו הרמוס באתי. מוקד עיסוקי, כפי שהוצהר בפתח המאמר, הוא דרכי ההנהגה השונות שנהגו בהן גדולי אותו דור בכלל וגדולי ירושלים בפרט, דרכים שחלקן נמחקו והועלמו מן ההיסטוריוגרפיה החרדית – כמומחש היטב בפרשת החרם. אך היות שדברי רב"ד הוקדשו ברובם לעיסוק ברימ"פ עצמו במטרה להציגו באור שלילי, אני נאלץ שלא ברצוני לעסוק מעט בסנגוריה.

ג. לדעתי נכשל רב"ד בהסתמכות מופרזת על זכרונותיה של איטה ילין, אותם הוא מקבל כעדות אותנטית. הספר 'לצאצאי' נכתב בתרצ"ה-תרצ"ו, יותר מחמישים שנה לאחר רוב האירועים הנזכרים בו (בענייננו), וכדרכם של ספרים מסוג זה אי אפשר לו להימלט מ"שיפוץ" הזכרונות והטייתם הסובייקטיבית ל"מיקומו" הנוכחי של הכותב. אולם אחַר שעשה רב"ד שימוש בספר, היה עליו לציין מתוכו גם עובדות שאינן הולמות את מגמתו להטיל על רימ"פ את האחריות לאופיה ואורחותיה של בתו; לפי דבריה שלה היא גדלה בילדותה במוהילוב אצל סבָתה חנה אלמנת הר"ש לוריא, ושם השפיעה עליה דודתה "שתפסה את מקום אמי בחינוכי", ושלחה אותה ללמוד בבית ספר נוכרי, כאשר הוריה מצידם "היו בטוחים שמסרו אותי לידים נאמנות"...[2]

ד. רב"ד גם נכשל בשימוש בחצאי עובדות. כך הוא מספר למשל על ידידות רימ"פ עם אליעזר בן יהודה, אולם הוא אינו מספר שבן יהודה "התנהג בשנים הראשונות לביאתו לירושלים כיהודי אדוק": גידל זקן, לבש בגדים ארוכים וכובע מקומי, והתעטף "בטלית מצוייצת כהלכה"! לימים הודה שהיתה זו תחפושת שנועדה לקרב את הירושלמים למטרותיו, ולפיכך כשראה שאינה מועילה חזר להופעתו המקורית[3]. מהי איפוא התלונה על רימ"פ? הרי אפילו קנאי ירושלים בעלי העיניים הצופיות למרחוק לא חזו באותו זמן את הסכנה הטמונה באב"י, ורק בסביבות תרנ"ד הוכר טיבו[4]. אגב, בין היוצאים נגדו באותה תקופה היה גם רימ"פ עצמו, שמאז היפנה לו עורף ונעשה לאויבו החריף[5] – גם על כך איננו שומעים מהרב"ד.

ה. רב"ד מספר על חברותו של רימ"פ באגודת 'בני משה', ומואיל לציין שבהמשך יצא רימ"פ במלחמה פובליציסטית כנגד 'אחד העם' והלאומיות החילונית שלו. אולם הוא אינו מציין שרימ"פ, לצד שומרי מצוות נוספים שהיו חברים באגודה זו, פרשו ממנה עוד בתרנ"ב, בין השאר לאחר שנתגלעו חילוקי דעות חריפים בינם לבין ראשי האגודה בשאלת הגדרת שמירת המצוות בתקנון האגודה[6].

ו. באופן דומה, רב"ד רואה פגם בכך שרימ"פ קירב את אנשי ביל"ו. תמוה שהוא אינו מעריך את העובדה שרימ"פ קירב אותם, עד שהודות לקירוב זה נמנעו הללו כמעט לחלוטין מחילול שבת, ואף החליטו (יושבי גדרה) לשבות כהלכה בשמיטת תרמ"ט, מבלי להזדקק להיתר המכירה[7]!

ז. רב"ד מזכיר את חתניו של רימ"פ, ובראשם דוד ילין, "אשר מידת דתיותם ושלימות אמונתם ידועה למדי"; אולי אין הוא יודע, שכשבחר רימ"פ בדוד ילין לחתנו עדיין היה הלה שומר מצוות לכל דבר[8]. בנוסף, כפי הידוע ביקש רימ"פ תחילה להשיא את בתו איטה לא לדוד ילין אלא לחיים מיכל מיכלין, מי שהיה אח"כ מזכירו של הרש"ס ודמות ידועה ביישוב הישן[9]. לא למותר לציין גם את דברי איטה ילין בזכרונותיה (ח"א עמ' 62), שאביה הצטער כל חייו על שהסכים לנישואי בתו הבכורה ליצחק כלב; אם לימים לבו נקפו גם על בחירתו בדוד ילין, זאת איננו יודעים – איטה אשתו בוודאי לא היתה מספרת לנו על כך.

ח. רב"ד מזכיר לגנאי את דברי איטה ילין על כך ש"תלבושת משפחתינו היתה שונה לגמרי מהתלבושות הירושלמיות... משפחתינו היתה היחידה שלא שינתה את תלבושתה האירופית". גם אם נקבל עובדה זו כנכונה קשה לראות בכך עוון. כך למשל עשרים וחמש שנים לאחר פרשת החרם עלה לירושלים אדם אחר שלא החליף את הופעתו לזו המקובלת במקום, ובעקבות כך "הסתייגו ממנו הת"ח והלומדים מפני צורתו החיצונית ותלבושתו המודרנית". גם לאדם זה היה רקע שהחשיד אותו בנטיה להשכלה: "אף שמעו עליו שיודע שפות זרות, רוסית וצרפתית, גם יש לו ידיעה במדעים חיצוניים ויודע פרק בחוקי משפט של נכרים כמו עורך דין". וכאילו לא די בכך, אף אשתו לא נראתה כאחת מנשות היראים: "ביחוד נרתעו בני ירושלים כששמעו שאשתו לובשת פאה נכרית עם כובע אירופית". אדם זה היה הרב יצחק ירוחם בן המהרי"ל דיסקין[10]!

ט. אכן, יש להודות שהביקורת על השם 'עגבניה' שבחר רימ"פ לירק הנקרא באנגלית Tomato, מוצדקת היא; אף ידידיו לא ידעו להשיב מה ראה לבחור לירק זה דווקא באותו שם זר ומוזר, המבוסס על כינויו של הירק בשפה הגרמנית העממית ('תפוח האהבה')[11]. אולם רימ"פ חידש עשרות מילים נוספות שאין בהן שמץ גנאי, ותמוה הוא הניסיון להשליך מן המילה 'עגבניה' על כלל פעליו של רימ"פ.

י. רב"ד מבקש לשלול "טעות נפוצה", והיא התייחסות למתנגדי החרם על רימ"פ כמי שהסכימו לתוכניותיו. הוא מציין בין השאר את התנגדות הרש"ס ל"בתי הספר מן הסוג שפינס רצה להקים", ואת חתימתו על איסור בתי הספר. אכן, קירוב אישי והבעת אהדה כלפי אדם אינה מהווה בהכרח הסכמה לכל דעה ופעולה שלו, אולם ההנחה שרימ"פ תמך ב'שקאלעס' בטעות יסודה: "גם אני, כמו הקנאים, אין רוחי נוחה מבתי הספר"[12]. יתרה מכך: מה שעשה רימ"פ בתרמ"ב, בהקימו בית מדרש לנערים שמחצית היום למדו אוּמנות ומלאכה ומחציתו למדו תורה (ועליו יצא הקצף הגדול), אינו אלא מה שעשה הרב יונתן בנימין הורוויץ בתרס"ט, כשפתח בירושלים "בית לימוד מלאכה על טהרת הקודש" בצמוד לת"ת עץ חיים, בעידודו המפורש של הרש"ס, שכתב: ..."נכון לייחד מחלקה מיוחדת מחניכי הת"ת שאינם רואים ברכה בלימודם, שיתלמדו תורה ומלאכה בדרך התורה והיראה, וטובה תורה עם דרך ארץ..."[13].

יא. אודות פרשת החרם כשלעצמה, ניתן להסכים בהחלט עם ביקורתו של הנצי"ב על רימ"פ, שלא השכיל לדעת שלא כל מה שקביל ברוסיה ממנה בא - קביל בירושלים של 'שומרי החומות', ושהתנהג בתחילת דרכו בירושלים 'כפיל בחנות חרסינה'. רימ"פ לא יכול היה להעלות על דעתו שספרו 'ילדי רוחי', שיצא באירופה כעשור לפני החרם והכיל את תמצית דבריו במלחמתו כנגד ה'משכילים', בה זכה לתמיכתם של רבנים גדולים[14], עלול להיחשד לפתע במינות על ידי תלמידי המהרי"ל דיסקין. לכך יש להוסיף את אופיו של רימ"פ, שהִרבה להתפלמס ולעמוד על דעותיו בנחרצות, ונקל איפוא להבין כיצד עורר על עצמו את חמת קנאי ירושלים. הוא אכן התאים יותר באופיו ואורחותיו לאנשי 'הישוב החדש' שומרי המצוות, מאשר לישוב הירושלמי הישן[15]. אולם האם יש בכך בכדי להצדיק את נידוי רימ"פ ורדיפתו עד חורמה? וגם אם אכן כך סברו המהרי"ל דיסקין ועושי דברו - ניתן להצדיק לא-פחות את גישתם של הרש"ס והרמ"ג יפה ותלמידי החכמים האחרים, שתקפו בחריפות את התנהלותם של הקנאים; אולם בכל מקרה חובה להציג את העובדות בצורה אמיתית והוגנת.

יב. הרמ"ג יפה העיד שר' מנשה מאיליא היה 'אביו הרוחני' של רימ"פ. עובדה זו חשובה מפני שכמעשה הרב אירע לתלמיד: גם ר"מ מאיליא נרדף והושפל מפני שהחברה הסובבת לא עמדה על דעתו[16]. אף שאין להשוות בין מעמדו ומשקלו התורני של הר"מ מאיליא לרימ"פ - שניהם היו חדשנים וביקורתיים, חדי עט ובקיאים גם בהוויות העולם, שניהם שאפו לרתום את החול למרכבת הקודש – ושניהם עוררו על עצמם התנגדות רבה.

יג. לדעתי הרב"ד נותן משקל מופרז לביקורת שהיתה על השקפותיו של רימ"פ[17]. אכן, ידועה לנו דעה אחת שלו שזכתה לביקורת חמורה מצד גיסו הרד"פ, שתלה זאת בספרים החיצונים שקרא[18]. ידוע לנו גם שהרמ"ג יפה חלק עליו בכמה "דעות פרטיות", בעיקר בנוגע לדעתו אודות כמה ממנהגי ישראל – אך הוא עצמו קבע שבכך הולך רימ"פ בשיטת ר"מ מאיליא, שדעתו "היתה חופשית באיזה מנהגים התלויים ביסודות המקובלים". וגם כל אלה – כמו גם הדברים במכתבו לגיסו הרד"פ! – היו דיונים במישור התיאורטי בלבד, כשלמעשה כתב הרמ"ג יפה: "הנני מעיד שמעודו לא עשה מעשה להלכה גם לפסוק כביעותא בכותחא בלי הוראה ממני"[19].

יד. עוד יש להאריך בכל זה, ואין כאן המקום; אולם בסיכום, בחינת העניין בהקשרו המלא אינה מותירה ספק שביקורת הרד"פ על גיסו היתה נקודתית, ולצד ביקורת זו התקיימה הערכה חיובית כללית, והרד"פ ראה בגיסו אדם כשר וירא שמים הראוי ליחס מכובד – כפי שמוכיח הקשר ביניהם לאורך השנים, וכפי שמומחש ביתר שאת בהתגייסותו למענו בפרשת החרם. ואף שהיה רימ"פ שנוי במחלוקת במקצת דעותיו ואורחותיו - מעלותיו רבו ביותר על מגרעותיו, ולכן זכה לכבוד וליחס חיובי מצד גיסו הרד"פ, הרמ"ג יפה, הרש"ס רבה של ירושלים ורבים נוספים. הסתרת עובדה זו יש בה משום הטעיה, והטעיה זו באתי לתקן כאן.

                                                                                                            איתם הנקין



[1] רבות מהן נענות מאליהן במאמר נוסף אודות הפרשה אשר אי"ה יופיע בקרוב, בו ימצא הרב"ד בין השאר, כמבוקשו, עובדות ומסמכים רבים שטרם פורסמו, השופכים אור נוסף על פרשת החרם ובעיקר על מידת מעורבותו של הרב מרדכי גימפל יפה בהגנה על רימ"פ. כאן עלי להודות, שלא הכרתי את ההתייחסות ל'לוחות העדות' ב'ספרי ירושלים הראשונים' של שושנה הלוי; אילו ידעתי על כך, מובן שהייתי יכול לוותר על התיאור המפורט של תכולת הקונטרס (בעמ' 26-27 של מאמרי).

[2] 'לצאצאי' ח"א עמ' 11-12.

[3] ראה: יוסף קלויזנר, 'ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה' כרך ו (ירושלים תשי"ט) עמ' 85-88.

[4] לאחר שפרסם את המאמר הידוע שנתפרש כרומז למרידה במלכות. ראה מכתב רבני ירושלים לראי"ה קוק ב'חבצלת י"ג ניסן תרס"ה עמ' קמ-קמא, המזכירים שהם עמדו על טיבו של אב"י בערך עשור [בלבד!] לפני כן, בהקשר לאירוע הנזכר.

[5] ראה למשל מאמרו ב'חבצלת' כ"ט אלול תרס"ח [שנה 38 גליון 94].

[6] ראה במאמרה של גאולה בת יהודה, בתוך 'נוטרי מורשת', ירושלים תשכ"ח, עמ' רלה-רלו (ושם גם גירסה אחרת לפרשה, לפיה הוצאו רימ"פ וחבריו מהאגודה; אך מכל מקום ברור שהיו חילוקי דעות בינם לבין חברים אחרים באגודה סביב הגדרתה הדתית).

[7] הנהגה דומה אנו מוצאים במסע הרבנים המפורסם בתרע"ד, בו נענה רבי יוסף חיים זוננפלד לראי"ה קוק ויצא בריקוד (!) עם חברי קיבוץ 'פוריה' פורקי העול, כדי לקרבם לשמירת שבת וכשרות. ראה עדות הרי"מ חרל"פ, 'בתוך החומות', ירושלים תש"ח, עמ' 295-296.

[8] ילין נולד למשפחה מן הישוב הישן, למד בין השאר בישיבת 'עץ חיים', ובדיקת כתביו מן התקופה האמורה אינה מעלה דבר שיש בו כדי להעיד על פריקת עול תורה; ראה 'כתבי דוד ילין' כרך רביעי – אגרות, ירושלים תשל"ו, עמ' 27-28, 46, 330-332 ועוד. כאן המקום לציין שדברי הר"ד פרידמן במכתבו שהובא במאמר הקודם, על כך ש"מסרתי הקושאן... לחתנו השלם הר"ד יעלין, והבטיח לי...", מתייחסים קרוב לוודאי לביקורו של הלה בפינסק-קרלין באביב תרס"א (ראה שם עמ' 192, 201).

[9] ראה ספרו של הלה, 'בראי הדורות', ת"א תש"י, עמ' 10. כמובן, לעובדה זו אין זכר ב'לצאצאי'...

[10] 'בתוך החומות' עמ' 201.

[11] יש לתהות גם כיצד התקבל שם זה עד היום, והוא שגור על לשונם של כל בית ישראל, כולל גדולים וצדיקים!

[12] מתוך מכתב שיפורסם בע"ה במאמר השני.

[13] ראה 'האיש על החומה' ח"ב, ירושלים תשל"ג, עמ' 226-227.

[14] ראה למשל מכתב הרמ"ג יפה ב'הלבנון' י' סיון תרכ"ט [פאריס, שנה 6 גליון 20] טור 153-156, ומכתב הרב אברהם שמעון טרויב מקוידאן, 'דליית הכרם' מהדו"ת [חלק ג], ירושלים תשס"ג, עמ' תתתלח-תתתלט. לסקירת הפרשה כולה ראה: חיים חמיאל, "פולמוס מ"ל לילנבלום", 'סיני' כרך ס [תשכ"ז] עמ' רצט-שי.

[15] אחר החרם הוא כנראה הפנים נקודה זו, ובעשור הבא התרכזה פעילותו בענייני יפו המושבות. בהמשך, כשחזר לירושלים, כבר היה מקובל על רוב בני היישוב הישן כפי שהעיר הרב"ד בהגינות, והתאים את דרכיו בהרבה לאופיה של ירושלים (שהשתנה גם הוא בינתיים, ואכמ"ל).

[16] ראה התיאור ב'ישורון' ח"ה עמ' קצב, ההולם באותה מידה את רימ"פ.

[17] בפרט למול הערצת רב"ד את ר' מנשה מאיליא – ראה 'ישורון' כרך ו עמ' תשפז.

[18] מאידך, אני עומד על דעתי שהביטוי שכתב עליו גיסו, 'הכותב ברוב דברים לא חדל מפשע', אינו חורג מן הסגנון המקובל בפולמוס תורני בעידנא דריתחא. מליצה זו (המבוססת על משלי י, יט) רווחת בלשונם של ראשונים ואחרונים, ומשמעותה ביקורת על אריכות דברים שאין בה טעם לדעת המשיג; ראה למשל אליה רבה סי' שכ אות כ (שכתב כך על הלבוש!), נחלת שבעה - שטרות סי' יב השגה יב (על הסמ"ע!), ועוד.

[19] מתוך מכתב שיפורסם במאמר השני.