* תודות לר' אבישי אלבוים מנהל ספריית הרמב"ם, ולפרויקט השו"ת של אוני' בר אילן, על סיועם באיסוף חומר למאמר זה. המאמר מוקדש לזכר תלמידיי, אחיה חורי, איתן אורנבך, ישי קרויזר ואחִיו שלמה, זכר כולם לברכה, אשר עלו בסערה השמימה בדמי ימיהם, במוצאי ר"ח כסלו התשס"ח.

[1] סימן לדבר: מחלוקת בית שמאי ובית הלל במספר נרות חנוכה (שבת כא, ב): "פוחת והולך" או "מוסיף והולך". ועי' להלן במחלוקת התנאים, רבי מאיר ורבי יהודה.

[2] "לשון הקודש" היינו עברית, כלומר הלשון בה כתובים רוב ככל הכתבים העבריים: התנ"ך, המשנה, משנה תורה לרמב"ם, ואפילו מאמר זה. למרות ההבדלים בין תקופות הלשון, הלשון היא אותה לשון. גם אם יש כיום מי שמבדיל בין השמות (את השם "לשון הקודש" מייחד ללשון התורה ולשון הקדמונים, ואילו את השם "עברית" מייחד לעברית המדוברת היום), במקורם מציינים שמות אלו את אותה הלשון בדיוק: לשון התורה נקראת "עברית" (מסכת ידים פ"ד מ"ה), והלשון שלאחר התנ"ך נקראת "לשון הקודש" (סוטה פ"ז מ"ב). ועי' מ"ש הרשב"א (בחידושיו למגילה ח, ב) שבזמנו "נהגו הכל לקרוא ללשון הקודש עברי".

[3] וכן הוא גם בשפה האוגריתית העתיקה, ראה: דניאל סיון, דקדוק לשון אוגרית, ירושלים תשנ"ג, עמ' 59-60.

[4] ר"א אבן עזרא (ראה להלן) ותוספות ישָנים יומא נה, א.

[5] כך גם במִספר שבסוף הפרשה, בדברי ה', הוקדמו המאות לעשרות: "וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" (שם ו, ג).

[6] למעט מניין שנותיו של אדם הראשון (פסוק ה) שבו הוקדמו המאות לעשרות: "תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה". ועיין במשך חכמה בראשית ה,ב.

[7] אמנם, בכתובות ארמיות עתיקות נוהג הסדר היורד גם למטה מעשרים (כגון "שנת עשר ותלת"), וכך מקובל במצרית, בבבלית, בצידונית ובשפות שמיות עתיקות נוספות (ראה מאמרו של ע' בן עזרא, "המספר היסודי", בתוך: ספר יובל לכבוד הרב ד"ר שמעון פדרבוש, בעריכת: הרי"ל מימון, ירושלים, תשכ"א, עמ' צה-קד). יתכן שגם העברית הקדומה נהגה כך, ובמקרא נותר שריד יחיד לכך בפסוק "עֲשָׂרָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁקֶל" (יחזקאל מה, יב; ע"פ בבא בתרא צ, א). הסדר היורד לא נתבטל בסימני המספר הארמיים (עי"ש הערה 16) וגם לא בציון מספרים בגימטריה עברית (עי"ש הערה 46) גם במספרים שמתחת לעשרים, כגון: י"א, כ"ה, ל"ו, תרי"ג וכיו"ב (למעט שינויי סדר מכוונים: ח"י, ט"ל, תרח"צ וכיו"ב).

[8] הקדמת העשרות במספרים שלמטה מעשרים אינה קיימת כלל בעברית (ראה בהערה הקודמת ולהלן הערה 42), ונדירה בלשונות הגוים. ביוונית מקדימים את רכיב העשר לרכיב האחדות במספרים 13-19, אך במספרים 11 ו-12 סופרים כמו בעברית. בצרפתית מקדימים את רכיב העשר לרכיב האחדות רק בשלושת המספרים 17, 18, 19.

[9] ראה דברי הגר"א וערוך השולחן להלן הערה 36, וצע"ג ליישב דבריהם.

[10] במספר זה מופיעות האחדות בצורת נסמך (וּשְׁלֹשֶׁת, וְשֵׁשֶׁת) ולא בצורת נפרד (וּשְׁלֹשָׁה, וְשִׁשָּׁה). ראה הערת רד"ק (מל"ב כד, יד) על שינוי בענין זה בין הכתיב לבין הקרי: "עשרת אֲלָפִים גּוֹלֶה - כתיב 'עשרה' ו'עֲשֶׂרֶת' קרי, ואחד הוא". בתיאור המצב בלשון המקרא דן ר' חיים שרעבי (ראה להלן הערה 22, עמ' 178-180 "אֶחָד-אַחַד" ועמ' 468 "שנַיִם-שְנֵי"). שאלה זו נדונה לגבי לשון התפילה והברכות: "אֶחָד-אַחַד מהם" בברכת "אשר יצר" (עי' מ"ש ר' יעקב עמדין, לוח ארשׁ, א, ט, מהדורת ר"ד יצחקי, תשס"א, עמ' יז-יח); "שמונה-שמונת ימי חנוכה" בתפילת "על הנסים" (עיי"ש עמ' רסב והערת המהדיר 137, ומשנה ברורה סי' תרפב ס"ק ח). שאלה זו נוגעת גם לנוסח ספירת העומר: כיום נהוג מצד אחד למנות "היום שלושה ימים" וכן "שהם שלושה שבועות" (ולא "שלושת"; אך בשבה"ל שלהלן הערה 65 "שבעת"), ומצד שני: "היום שני ימים" או "שהם שני שבועות" (ולא "שניִם").

[11] למעט שנות אדם (בראשית ה, ה), נח (שם ט, כט) ואברהם (שם כה, ז) הכתובים בסדר יורד.

[12] ר"א אבן עזרא ב'שיטה אחרת': "...'יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה', ובאברהם נאמר (בראשית כה, ז): 'שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים', פעם יאמר חשבון הרב ראשון ואחר כך המעט, ופעם יאמר המעט ראשון ואחר כך הרב, לא יקפיד בזה הכתוב". ועי' בהערה הבאה.

[13] על כמה מנייני שנים בסדר היורד יש מקום להעיר: "וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים (בראשית יז, א): בזוהר (פרשת לך לך צה, א) עמדו על שינוי הלשון כאן בין "שָׁנָה" לבין "שָׁנִים" ("בקדמיתא שנה ולבסוף שנים"). ועי' ברד"ק שבסוף הערה זו, במאמרו של מר מרדכי אזרחי ("לענין ספירת עצמים מ-11 ואילך", בתוך: לשוננו לעם [א, ג], ירושלים מרחשון תשכ"ב, עמ' 6-8), במאמרו של ע' בן עזרא (הנ"ל בהערה 7) עמ' ק, ובכלי יקר על הפסוק שלהלן. גם שאלה זו רלוונטית לנוסח ספירת העומר, האם יש למנות "יום" או "ימים", ואכמ"ל; "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים' (שם כג, א) עי' בלשון ר"א אבן עזרא: "ומנהג הלשון להקדים המספר הרב על המעט, והֵפך הדבר, כמו שני יעקב" (ועי' בהערה הקודמת). לגבי החזרה על שם הדבר הספור ("שָׁנָה... שָׁנָה... שָׁנִים") עיין על אתר בפי' רד"ק, רמב"ן, הכתב והקבלה, ובמחקרו של פרופ' קאסוטו (ראה להלן הערה 22) עמ' 140; גילו של יוֹאָחָז בעת מינויו למלך יהודה מצוין בדהי"ב (לו, ב) בסדר עולה: "בֶּן שָׁלוֹשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה", ובמל"ב (כג, לא) בסדר יורד, כמו כל מנייני שנות המלכים וגיל התמנותם בספרי מלכים ודברי הימים.

[14] במגילת אסתר, למשל, כל המספרים בסדר עולה, כגון: "שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה" (א, א); "שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם" (א, ד); "חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף" (ט, טז). לעומת זאת כל המספרים בספר חגי בסדר יורד: "בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ" (א, טו); "בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד לַחֹדֶשׁ" (ב, א); ושם פס' י, יח, כ. ועי' מ"ש ע' בן עזרא (לעיל הערה 7) ששניוּת זו בלשון המקרא נובעת מהשפעות בין-לשוניות שונות: הארמית המאוחרת מזה - והמצרית והבבלית מזה.

[15] כתוצאה מהתפתחות זו, יתכן שמחבר מאוחר (כמו כותב מגילת אסתר) יבחר במודע בשיטת ספירה שאינה תדירה בלשונו, כדי לשוות ללשונו סגנון ארכאי.

[16] סנהדרין פט, א. רש"י: "סיגנון - דבר מליצות של רוח הקודש. עולה לכמה נביאים - נכנס בלבם לזה בלשון זה ולזה בלשון זה, והכל אחד".

[17] ראה דברי ר' יעקב עמדין (מגדל עוז, בית מדות, לח, עליית הלשון, פ"ב, עמ' 314): "לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, ובלשון מקרא עצמו הבדל גדול בין לשון תורה ולשון נביאים או כתובים, ובין נביא לנביא, ובין כתובים לכתובים חִלוּק רשום. ככה בדברי סופרים בין של תלמוד ירושלמי לבבלי הפרש רב כממזרח למערב, ובבבלי עצמו בין לשון מסכת נזיר וכריתות לשאר מסכתות הבדל מסוים, ובדברי אגדה בין מדרש למדרש חִלוּק עצום. ולשון ארמית שבהן חלוקה ג"כ הרבה... וכן ישתנו התרגומים זה מזה בלשונם, ומפרשי התורה... כמעט כל מפרש יש לו סגולה בפ"ע... וכל עם ומדינה יש להן טבע ומנהג אחֵר בדרכי הלשון".

[18] בדרך זו דוחה פרופ' יהושע מ' גרינץ (מחקרים במקרא, תשל"ט, עמ' 71-72 "מונחים קדומים בתורת כהנים"; לשוננו, מ, ירושלים תשל"ו, עמ' 29-30) את ניסיונם של מבקרי מקרא לייחס את שיטות הספירה השונות לסופרים שונים; לדבריו "אין הלשון נשמעת כלל לסברות של חוקרים". הוא מציין כי גם באוגריתית נוהגות שתי השיטות, ואין לבחירת סדר זה או אחר הסבר המניח את הדעת (והשווה למסקנותיו של קאסוטו להלן).

[19] כיו"ב מצאנו באותו עניין: "שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת... כָּל זְהַב הַכַּפּוֹת עֶשְׂרִים וּמֵאָה" (במדבר ז, פה-פו), ושם (פסוק פח): "עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים". כך גם ירמיה הנביא פותח בסדר עולה (נב, ל): "בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים לִנְבוּכַדְרֶאצַּר" ומסיים בסדר יורד: "הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים יְהוּדִים נֶפֶשׁ שְׁבַע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה".

[20] בפנימיות התורה (בדרך הדרש, הרמז והסוד) מסתבר שיש סיבה ושיטה לחוסר עקביות זה, "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא" (ע"פ דברים לב, מז). אמנם, טרם מצאתי מי שעסק ביישוב הדבר באופן שיטתי. ניתן למצוא פה ושם דרשת חז"ל שככה"נ נקודת המוצא שלה היא שאלת שיטת הספירה, כגון: "שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה (אסתר א, א) - אמר רב חסדא: בתחילה מלך על שבע ולבסוף מלך על עשרים ולבסוף מלך על מאה, אלא מעתה וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה (שמות ו, כ) מאי דרשת ביה? שאני הכא דקרא יתירא הוא: מכדי כתיב מֵהוֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ, שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה למה לי, ש"מ לדרשה" (מגילה יא, א; עיי"ש ח"א למהרש"א, טורי אבן, ומהר"ל, אור חדש, עמ' עד-עה הדן גם במחלוקת ר' יהודה ור' נחמיה על אתר: אסתר רבה א, ז).

[21] לא תהא תורה שלמה כשיחה בטלה (ע"פ בבא בתרא קטז, א).

[22] היו שניסו לאפיין את הסגנון המקראי בסוגיה זו על פי כלים ספרותיים (פרופ' מד"א קאסוטו, ספר בראשית ומבנהו, ירושלים, תש"ן, עמ' 142-146 "סדר היסודות במספרים המורכבים"; הספר יצא לאור באיטלקית בשנת 1934 ותורגם ע"י מ"ע הרטום. בדרכו הלך, והוסיף נופך משלו, ר' חיים שרעבי, בספרו "דיוקים ודקדוקים בתורה", זכרון יעקב תשס"ה, עמ' 180-190). בדרך זו הם דחו את ניסיונם של מבקרי מקרא לייחס את שיטות הספירה השונות לסופרים שונים. לדעתם הסדר היורד הוא הרגיל בשירה המקראית וכן בפרוזה הסיפורית והדיבורית, ואילוּ בסגנון הטכני (המצוי ברשימות שונות) שבו גדֵלה השאיפה לדיוק - מועדף הסדר העולה, שבו מצוינות תחילה הכמויות הקטנות (על השימוש בדרכי ניתוח ספרותיים לצורך הבנת התורה עי' בפתח ספריו של מו"ר הרב אלחנן סמט 'עיונים בפרשות השבוע', סדרה ראשונה וסדרה שניה, ע"פ הנצי"ב והראי"ה קוק). אמנם, גם להסבר זה ישנם חריגים רבים, כגון דברי כלב בן יפונה הנ"ל, וכגון החריגים שהזכרנו בסוף הערה 13 ובהערה 19, וכגון המספר 50,070 המופיע בקטע סיפורי בסדר עולה: "וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ" (שמ"א ו, יט. יש לציין שבכמה מן המקרים החריגים פִקפק קאסוטו בדיוק נוסח המסורה!).

[23] לצורך שאלת נוסח ספירת העומר התמקדנו בסדר האחדוֹת לעומת העשרות, ולא דננו בהרחבה בסדר מנין המאות והאלפים. נעיר בקצרה כי מצאנו בלשון המקרא גם סדר עולה (אחדות, עשרות, מאות, אלפים), גם סדר יורד (אלפים, מאות, עשרות, אחדות), וגם "ללא סדר", כגון: "שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף שְׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים וּמָאתָיִם" (במדבר ג, מג), וכן: "וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים" (שמות לח, כח). יש להעיר שהסדר האחרון הוא הסדר הנוהג בערבית. ואכמ"ל.

[24] וכבר במקרא עצמו נראה תהליך זה. מספרים בסדר היורד נפוצים בספרי המקרא המאוחרים שנחתמו לאחר חורבן בית ראשון: חגי, דניאל, עזרא ודברי הימים. יש משערים שהארמית (בה דברו גולי בבל) היא שהשפיעה על תהליך זה.

[25] תרגום אונקלוס לתורה ותרגום יונתן בן עוזיאל לנביאים.

[26] כגון: במועד קטן כח, א: "רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין"; ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ד: "תשעין ושית ליטרין"; בראשית רבה פד, ה: "מגורי - בגימטריא: מאתן וחמשין ותשע".

[27] לפחות לפי חלק מן הנוסחאות. בסנהדרין יג, א נחלקו תנאים בשאלה "כמה רובה של חודש": "ששה עשר יום דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר אחד ועשרים יום". כן הוא הנוסח בחלק מכתבי יד (יד הרב הרצוג, קרלסרוהא רויכלין) ובחלק מהדפוסים (דפוס ברקו רנ"ח, דפוס וילנה), אך בכתב יד מינכן ובדפוס פירנצה מופיע כרגיל בלשון חכמים: עשרים ואחד. כיו"ב בעוד מספר מקומות בספרות חז"ל.

[28] נוסח תוסכ"פ.

[29] יצוין שר' יהודה אמר דבריו בשם רבו של רבו, ר' אליעזר בן הורקנוס (עכ"פ לפי הנוסח הנ"ל בתוספתא). וע"ע בפירוש "יש סדר למשנה" כאן.

[30] האחרונים דנו בביאור דברי רש"י ובשאלה אם הוא גרס אחרת. הרב חבי"ב (להלן הערה 76; וכ"כ בעל ה"פרי חדש", להלן הערה 51) מאפיין את "שתים ואחת" כהקדמת המרכיב המשתנה, לעומת "אחת ושתים" המאופיין כהקדמת המרכיב הקבוע והתדיר (השווה לדעת ב"ה בברכות נא, ב: "ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה", ולספק הגמרא בזבחים צ, ב "תדיר ומקודש - איזה מהם קודם?"). לפי זה לדעת סתם משנה ("אחת ושתים") יש להקדים את העשרות ("עשרים ושתים"). ואולם, מהרש"ק (להלן הערה 87) מאפיין את "שתים ואחת" כהקדמת המרכיב הגדול, לעומת "אחת ושתים" המאופיין כהקדמת המרכיב הקטן. לפי זה לדעת סתם משנה ("אחת ושתים") יש להקדים את האחדות ("שתים ועשרים"). והעיר לי ידידי הרב ד"ר שלמה קסירר, כי עצם העובדה שנחלקו האחרונים בדברי רש"י מראה כי הקשר בין מניין ההזאות לשאלת סדר המספרים (יורד או עולה) נראה רופף, שהרי לכאורה כל מחלוקתם של ר' מאיר ור' יהודה אינה בהקדמת "כלל" או "פרט" (איך שלא נסביר, כנ"ל) אלא האם להקדים את מניין מה שעוסק בו כעת (ההזאות שלמטה, ולכן: "שתים ואחת"), או להקדים את מה שכבר סיים לפני כן (ההזאות שלמעלה, ולכן: "אחת ושתים"), וצ"ע מה הכריח את רש"י לחבר זאת עם שאלתנו! ויתכן שההסבר הוא שמלשון התלמוד "מר כי אתריה" ולא "מר כי רַבֵּיהּ" משמע שמדובר בהבדלי סגנון בלשון הדיבור במקומות התנאים, ומכיוון שבדיבור יומיומי אין משתמשים בסגנון הספירה שהזכירו התנאים ("אחת ושתים, אחת ושלש" או "שתים ואחת, שלש ואחת") לכן הסביר רש"י מהו הסגנון המצוי בלשון הדיבור שהשפיע על האופן שבו בחרו התנאים לנסח במשנתם את ספירת ההזאות של הכהן הגדול (דרך אגב, לאור דיוק זה נראה להוכיח שלדעת האמוראים היתה הלשון העברית מדוברת בזמן התנאים; וע"ע במאמרו של מורי פרופ' משה בר אשר "לשון חכמים - דברי מבוא", בתוך: ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, ירושלים תשנ"ב, עמ' 657-688, ובמקורות שציין שם בהערות 2, 7, 9, 73).

[31] עי' אנציקלופדיה תלמודית, ערך גט, עמ' תרנט הערה 425. ושם לאחר עמ' תרנו מובא צילום גט שנכתב ביום "עשרין וחמשה יומי בירח אייר, דשנת אלפא וארבע מאה ותלתין ותשעה שנין..." (=ד'תתפ"ח ליצירה).

[32] ב"י אה"ע סי' קכו ד"ה כתב ה"ר פרץ.

[33] בסמ"ק סי' קפד (מהדורת הרפנס תרצ"ה עמ' קנ) קיימת לכאורה סתירה: לאחר שר"י מקורביל כתב את "משפטי הימים" בסדר עולה ("באחד ועשרים, בשנים ועשרים" וכו'), כשבא להסביר את ההבדל בין לשון זכר בימים ללשון נקבה במנין השנים כתב "אבל בימים להֵפך, אחד עשר... הכל לשון זכר, כאשר בֵארתי למעלה, 'עשרים ואחד יום' וכולי; אבל בשנִים, מעשרים ואילך, תיבה שניה נקבה, כגון: עשרים ואחת, עשרים ושתים, עשרים ושלש, המנין המועט בלשון נקבה, וכן לעולם". מדברים אלו נראה שגם מניין הימים וגם מניין השנים צריכים להיכתב בסדר יורד! וצ"ל שדבריו הראשונים והמפורטים הם המדויקים, ובסוף דבריו נפלה טעות בדפוס, אולי בעטיו של פענוח שגוי של ראשי תיבות; ואה"נ יש לפקפק עד כמה ניתן לדקדק בענין זה בלשון הפוסקים שלא כתבו במפורש איזה מניין להקדים. יתכן שכך גרס המהרי"ל שלהלן, הכותב בשם "הסמ"ק ושאר פוסקים" שבמניין הימים מקדימים את האחדות. עכ"פ הב"י הבין שדעת הסמ"ק היא שיש לכתוב סדר יורד בכל מספרי הגט, וכ"כ הרמ"א בדרכי משה הארוך, וכנראה גרסו אחרת בראשית דברי הסמ"ק. ניתן גם ליישב באופן אחר, בלא להגיה לכאן או לכאן: אין זה משנה אם יקדים העשרות או האחדות לדעת הסמ"ק, ועיקר דבריו הוא להדריך כיצד לדייק במין המספר, וניתן לכתוב סדר עולה או סדר יורד (בין במניין הימים ובין במניין השנים). כעין זה כתב מהר"ם בן חביב בביאור דעת הטור (להלן הערה 36).

[34] ר' מרדכי בר הלל הי"ד, נהרג עקד"ה באשכנז ה'נ"ח (1298). דבריו מובאים בנוסחאות שונות בסוף מסכת גיטין (סי' תנד), ולפי חלק מהן דעת המרדכי שונה ממ"ש הב"י (עיין בטור השלם מהד' מכון ירושלים הערה כה. על ריבוי הנוסחים בספר המרדכי ראה במאמרו של שמואל כהן, סיני סט עמ' קג).

[35] ספר כלבו, סימן עו.

[36] כפי שמדייק הב"י, ר' יעקב בן הרא"ש בעל הטורים השתמש בשתי השיטות: בהדגימו כיצד למנות את הימים (בלשון זכר) נקט בסדר העולה (אחדות ואז עשרות), ובהדגימו כיצד למנות את השנים שִנָּה לא רק את מין המספרים ללשון נקבה - אלא גם עָבַר למנות בשיטת הסדר היורד (עשרות ואז אחדות). שיטה זו תמוהה, מדוע לחלק בין מניין הימים לשנים? אמנם הט"ז (ס"ק ז) נתן סימן לזכור שיטה מורכבת זו: "וסימנך: שָׁנִים רַבּוֹת (ע"פ קהלת ו, ג) יָמִים אֲחָדִים (בראשית כט, כ), פירוש בשנים יקדים הרוב ובימים המועט, והיא פלוגתא בין התנאים ביומא… ומאן דעביד כמר עביד ו[ד]עביד כמר עביד, אלא שהגדולים הכריעו לחלק כך בין ימים לשנים". אך מעבר לקבלת סמכותם של "הגדולים" אין כאן נימוק לחילוק, וברור שהסימן אינו אלא אסמכתא בעלמא. בשאלה זו דן רבה של ירושלים לפני שלוש מאות שנה רבי משה אבן חביב (נפטר בשנת תנ"ו) בספרו "גט פשוט" (על אה"ע סימן קכו סוף ס"ק כד): "ואיכא למידק, דבשלמא סמ"ק [שכתב סדר יורד] י"ל דפסק כר' מאיר, כיון דמתניתין סְתם ביומא סָתם לן כותיה; גם הכלבו [שכתב סדר עולה] אפשר להליץ בעדו דטעמו דפסק כר' יהודה דברייתא, משום דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה [עירובין מו, ב]; אמנם לסברת הטור דסבירא ליה דבימים מנין המועט קודם, ובשנים מנין המרובה קודם - זו מנא ליה? ויראה לי דאפשר לומר דכיון דאמרו בגמרא דרבי מאיר ורבי יהודה לא פליגי, וזה וזה יכשר, אלא דמר כי אתרֵיהּ ומר כי אתריה, לפיכך סבירא ליה לטור לעשות כתרווַיהו, בימים כרבי יהודה ובשנים כרבי מאיר, להורות דשני המניינים הם כשרים. אי נמי: דאפשר דכך הוקבע באתריה דטור בימים מנין המועט קודם ובשנים מנין המרובה; ואפילו הכי אם עשה להיפך, בימים מנין המרובה קודם ובשנים מנין המועט קודם, כשר" (ניתן לבסס את התירוץ האחרון, דאפשר דכך הוקבע באתריה, על פי עיון בכתבי בני דורו ומקומו של בעל הטורים: בנוסח שטר קבלת עדות המובא בשו"ת הרשב"א ח"ב סימן רכט נכתב "בשמונה ועשרים יום לחודש סיון, שנת חמשת אלפים וארבעים ושלוש". אמנם בשו"ת הריטב"א סימן קנט נאמר "ביום שבת, שנים ועשרים יום לחודש שבט, שנת חמשת אלפים וארבע ושבעים ליצירה", האחדוֹת לפני העשרות גם במנין השנים, וכיו"ב בשו"ת הריב"ש סי' קעט: "שנת חמשת אלפים ומאה וחמש ושישים"; והשווה לעיל סוף הערה 23, אך בריטב"א שם בסימן קסה הוקדמו העשרות במנין השנים: "שנת חמשת אלפים ושבעים ושתים", וכיו"ב בשו"ת הרא"ש כלל ד סימן י: "בשנת חמשת אלפים ושבעים ושלוש"). ומאי נפ"מ בין שני תירוצי מהר"ם אבן חביב? לפי תירוצו הראשון יש כאן בידול מלאכותי ושרירותי שמטרתו חינוכית: להורות שאין משנה באיזה סדר תספור, כי שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים; לפי זה היה ניתן לכתחילה לכתוב גם להֵפך: להקדים בימים את העשרות ובשנים את האחדות. [על פי תירוץ זה, מיישב בעל "גט פשוט" גם את הסתירה שבמנהגנו "דבסדר עבודה נהגו כר"מ ובעומר נהגו כר"י! ולזה יראה דאין לנו מנהג קבוע אלא פעם כך ופעם כך כדאשכחן בכה"ג בקראי... להורות דשני המניינים כשרים"]. לפי תירוצו השני, מקור החילוק בין ימים לשנים הוא במנהג הלשון במקומו של הטור, אם כן נראה שהחילוק שכתוב בטור אינו מחייב אלא במקומות שכך רגילים לדבּר. תירוץ שלישי, שלפיו החילוק בין ימים לשנים הוא מוכרח ואינו משתנה בין המקומות, נמצא בביאור הגר"א לשו"ע (ס"ק ח) המנמק זאת בסברא "שכן הוא במקרא". וכ"כ ערוך השולחן (אבן העזר, סימן קכו, סעיף כז): "ובשנים כותבין המספר המרובה קודם, דכן הוא במקרא: מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים, וכמוהו הרבה, אבל בימי החודש המועט קודם, כמו שאנו מונין ימי הספירה, וכן כתוב בתורה (במדבר כט, יב): 'וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי'... ומצינו בגמ' (יומא נה, א) דבמספרים היה מנהג מקומות... וגם במקרא מצינו לפעמים בשנים המספר המועט קודם, במלכים (א' ו, א): 'וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה' וגו' ". ראשית, יש לתמוה על הוכחת ערוה"ש מהמספר 15 (במדבר כט, יב), שכן כל הדיון הוא במספרים שמעל 21 (ראה הערה 42). בנוסף, הצבענו לעיל על רשימת מנייני ימים ושנים הסותרים כלל זה, וצע"ג ליישב דברי חכמים (ושמא ניתן להוסיף תירוץ רביעי, המבטל מעיקרו את הקושי: גם כאן, כפי שהצענו בשיטת הסמ"ק לעיל, לא מן הנמנע שהשינוי בין הרישא לסיפא אינו מכוון, ומקורו בפענוח שונה של ראשי התיבות).

[37] רבי יעקב בן משה מולין הלוי, נפטר בוורמייזא בשנת קפ"ז.

[38] רבי יעקב בן יהודה וויל (מהרי"ו), חי בגרמניה לפני שנת רט"ז.

[39] ספר מנהגי מהרי"ל, הלכות גיטין, יט (ירושלים תשמ"ט עמ' תקי).

[40] כוונת המהרי"ל לירושלמי יומא פ"ה ה"ד לגבי ספירת אחת ושבע או שבע ואחת: "אמר רבי יוחנן כדי שלא יטעה, אמר רבי זעורא כדי שיגמור הזיותיו מתוך שבע. והא קתני שבע ואחת! אמר רבי בון, כתיב אל פני הכפורת שבע, מה תלמוד לומר יזה - כדי שתהא הזייה ראשונה נמנית עמהן" (ועי' תוסכ"פ שם).

[41] שו"ת מהר"י ווייל סי' עב.

[42] האחרונים דנו אם הוא הדין במספרים שלמטה מעשרים: ר' מרדכי יפה מסתפק האם לפסול גט שבתאריך כתיבתו נכתב המספר 12 בסדר יורד ("עשרה ושנים"): "נראה לי שיש קפידה, שאין זה צחות לשון, וצריך עיון" (לבוש הבוץ והארגמן, אה"ע סימן קכו סעיף ה). על הלבוש (והובאו דבריו בבית שמואל ס"ק טז) חלק ר' משה אבן חביב (שם ס"ק כה) בהתבסס על דברי הגמרא ביומא המצדיקים את שתי שיטות הספירה, ולדעתו "יֵראה דאין לחלֵק בין עשרים ולמעלה לעשרים ולמטה" (הובאו דבריו בפתחי תשובה ס"ק י). מהר"ם אבן חביב מוסיף להפנות לשו"ת מהר"י ווייל שהבאנו. ברם, דווקא משם ראייה לפקפוק הלבוש: הרי נימוקו של מהרי"ו לכך שבדיעבד אין לפסול גט שכתוב בו "בעשרים וארבעה" הוא "דאשכחן בקרא כי האי גוונא", וכ"כ מהרי"ל "דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, הואיל דמסייע קרא לתרווייהו" - אך זהו דוקא במספרים שלמעלה מעשרים, אך במספרים שלמטה מעשרים לא מצינו סדר יורד כלל, לא בלשון מקרא (והאמור בהערה 7 יצא ללמד על הכלל כולו) ולא בלשון חכמים! אמנם נראה להכשיר מטעם אחר, "דבזמן אין שום טעות פוסל, כל שהזמן מוכח מתוך הגט שאינו לא מוקדם ולא מאוחר" (פתחי תשובה שם בשם תו"ג). עכ"פ, נראה שגם לפי מהר"ם בן חביב לכתחילה יש לספור את המספרים שלמטה מעשרים בסדר עולה. ברם, מדברי ר' חיים בנבנשתי ("שיירי כנסת הגדולה", להלן הערה 76) משמע שיש מי שסובר שלכתחילה סופרים בסדר יורד גם למטה מעשרים: לאחר הביאוֹ את שלוש דעות הראשונים (סמ"ק, כל בו וטור) הוא מוסיף לציין דעה רביעית: "ויש אומרים דבימים עצמם עד שיגיעו לעשרים מנין הקטן קודם, מעשרים ואילך מנין המרובה קודם". ואינני יודע מיהו החולק על כך (וכיו"ב תמהנו על ערוך השולחן לעיל הערה 36).

[43] בעשרות מקומות אחרים בבית יוסף מזכיר אותם מרן, וצ"ע מאי שנא הכא דלא. דבריהם כאן הוזכרו על אתר בדרכי משה ס"ק יא, ובהרחבה בב"ח.

[44] לעיל (הערה 33) הצענו שאולי זוהי דעתו של הסמ"ק.

[45] כאמור, מטרתו העיקרית של הטור להדגים את ההבדל בין לשון זכר ולשון נקבה בימים ובשנים. כיוצא בזה נראה להסביר את דברי רבי שמואל די מודינה (נפטר בסלוניקי בשנת שמ"ט) הכותב (שו"ת מהרשד"ם אה"ע סימן קח י ח): "כשיעבור מעשרים יכתוב בשנים 'אחת ועשרים' 'שתים ועשרים', המנין המועט נקבה; ובימים המנין המועט זכר: 'אחד ועשרים'".

[46] וכן נראה שהבין בדרכי משה ס"ק יא.

[47] ויתכן שאם במקומו רגילים לספור בסדר מסוים - לכתחילה חייב לכתוב כמנהג מקומו דווקא, בין סדר עולה ובין יורד.

[48] בין אם נפרש את דברי הבית יוסף "ונראה לי שאין קפידא בדבר כדאמרינן ביומא" כדעה החולקת על הראשונים, ובין אם זוהי פרשנות מחודשת לדברי הראשונים.

[49] ראה למשל: שו"ת ויוסף אברהם סי' כג; שו"ת דגל מחנה אפרים סי' ג לר"א לניאדו.

[50] ספר נחלת שבעה סימן ו-ז; ר"ש גנצפריד, דיני שטרות (בסוף חלק ממהדורות קצור שלחן ערוך, סימן ב, סעיף ג-ד); ר' אליהו חיים בר שלום, ספר משפט הכתובה (בני ברק, תשנ"ה, ח"א, עמ' קצא). ועיי"ש (עמ' קצח) שמביא בשם ספר פחד יצחק (ערך כתובה) נוסח כתובות ושטרות שהזמן כתוב בהם בסדר: אלפים, מאות, אחדות, עשרות (ועי' לעיל סוף הערה 23). להלן יובאו דעות הפוסקים (מג"א ופרי חדש) שהעדיפו את סברת מרן בב"י מאשר את פסקו בשו"ע.

[51] ס"ק ה. רבי חזקיה ב"ר דוד די סילְוָה, תי"ט-תנ"ח, פרסם את פירושו לשו"ע חלק יו"ד בחייו, ושאר החלקים הודפסו לאחר מותו ע"י בנו.

[52] כלומר, במקום שאין דרך קבועה בלשון הסופרים, פעמים סופרים בסדר עולה ופעמים בסדר יורד.

[53] עירובין מו, ב.

[54] ע"פ סנהדרין כז, א: "שאני התם דסתם לן תנא כרבי מאיר".

[55] איני יודע היכן; כנראה צ"ל הרמב"ם (הלכות עבודת יום הכיפורים פ"ג ה"ה).

[56] נראה דכצ"ל.

[57] פירוש קיצור זה צ"ע. אולי צ"ל: בע' (= בעומר). במהדורת מכון ראש פינה הציעו להגיה: "עשרים ואחד וב'" (= ושנים). [הוספת העורך, י"ק: ואולי צ"ל "כ"ב" (= עשרים ושנים)].

[58] מעניין שהפר"ח אינו טורח לציין שהכרעתו תואמת את דעת הסמ"ק והמרדכי הנ"ל.

[59] לפי הב"י, כנ"ל.

[60] לפי הב"י, כנ"ל.

[61] וכ"ד מהר"י ווייל. המהרי"ל כותב שזוהי דעת "הסמ"ק ושאר פוסקים".

[62] "והכי חזי לן למימני בעומר כלל תחילה ואח"כ פרט, כגון: עשרים ואחד".

[63] המקורות הראשונים שמצאתי שמזכירים במפורש שכן הוא מנהג העולם בספירת העומר הם מלפני כשלוש מאות שנה: ר' שלמה בן אברהם אלגאזי (גופי הלכות, אות שכג), והרב חבי"ב ("שיירי כנסת הגדולה" להלן).

[64] כגון: "האידנא עשרין ושיתא יומי בעומרא דאינון תלתא שבועי וחמשא יומי". בנוסח ה"שאמי" ספירת העומר בעברית, כנוסח עדות המזרח.

[65] עדות לספירה בארמית ניתן למצוא במקורות גאוניים, מתקופה שבה הארמית היתה בשימוש רב יותר מן העברית (עי' הערות 31 ו-97). בספר שִבֳּלֵי הלֶּקט (סדר פסח סימן רלד) מוכח שבזמנו נהגו לספור בעברית (כגון: "היום לעומר יום אחד", "היום לעומר שבעת ימים שהן שבוע אחד"), אך הוא מזכיר גם מנהג זה: "ובתשובות הגאונים זצ"ל מצאתי, מאן דאישתלי ולא בירך בלילה הראשון מברך בליל שני, ואמר דאיתמל הוה חד בעומרא ויומא דין תרין בעומרא".

[66] כמובן, אי אפשר להקיש ממנהג זה לספירה בעברית - "שאני היכא דאפשר מהיכא דלא אפשר".

[67] וזוהי כנראה הסיבה למנהג יהודי תימן הנ"ל לספור בארמית.

[68] עי' מגן אברהם (סימן תפט ס"ק ב) שאין למנות בלשון הקודש אם אינו מבין את מה שאומר, וכפי שהתבארה שיטתו ע"י רבי אברהם דובער כהנא שפירא מקובנה (דבר אברהם ח"א סימן לד): "שאין עניין הספירה שיוציא מילות המספר מפיו, אלא עניינה שיֵדע ויחליט... המניין שהוא סופר". כלומר, אין ספירת העומר "אמירה" או "תפילה", אלא בירור חשבוני שצריך לבטאו בדיבור (ועי' על כך בספרו של מו"ר הרב אלחנן סמט, עיונים בפרשות השבוע, סדרה שניה, פרשת בהר, עמ' 132-142). אמנם, יש חולקים על תפיסה זו (ראה שם בהערה 32 וע"ע שו"ת שאילת יעבץ ח"א סימן קלט).

[69] יכול אני להעיד על עצמי שבקוראי מספר בסדר עולה (כגון פקודי שבט ראובן) אני ממיר אותו במחשבתי לסדר היורד המורגל.

[70] אורח חיים סימן תפט ס"ק ה. תמצית דבריו הובאה ע"י ה"אליה רבה" (ושאר האחרונים): "מנין המועט קודם. ובמקומות שמונין מנין המרובה קודם - מונין כמנהג מקומו". וכיו"ב כתב חק יעקב (ס"ק י) בשם שו"ת אמונת שמואל (יובא להלן הערה 87), שיש להעדיף ספירה כמנהג המקום. ברם אחרונים רבים העתיקו מהמג"א רק את הקדמת האחדוֹת לעשרות, ולא הזכירו שכוונתו דווקא במקום שמנהגם לספור כך! כך בבאר היטב (ס"ק ט), חיי אדם (כלל קלא, י), שלחן שלמה (סע' ד), וכף החיים (סופר) ס"ק לג. וכ"כ משנה ברורה (ס"ק ט): "יש לומר מנין המועט מתחילה, כגון אחד ועשרים יום. וכל אלו הדברים אינן לעיכובא אלא לצחות הלשון". אף בערוה"ש (סעיף ה) כתב שלכתחילה "אומר אחד ועשרים שנים ועשרים, דלעולם המספר המועט קודם".

[71] יש לשים לב לחידוש בדברי המג"א: עד כאן דובר על מנהג הלשון בעברית, ואילו המג"א תולה את אופן ספירת העומר במנהג המדינה בלשון הדיבור שאיננו בעברית; "לשון חול" בדבריו היינו יידיש (ולא שיחת חולין בלשון הקודש).

[72] וכן דוברי אנגלית, צרפתית, ועוד (ראה ההערה הקודמת).

[73] הרב צבי כהן מבני ברק בספר "ספירת העומר" (פרק ה סעיף יט) מביא את דברי המגן אברהם וחבל הפוסקים אשר עמו, ומציין כי משמע מדבריהם שדוברי עברית כיום צריכים לספור בסדר יורד, אך מוסיף "לא נהגו כן" (הערה זו נוספה במהדורה המורחבת של ספרו). לעומת זאת, הרב משולם קלרברג מקרית ספר (שבזכותו התעוררתי לכתוב בירור זה) נוהג כך בספירת העומר הלכה למעשה (אגב, נראה שלדעת המג"א הוא הדין בכתיבת מניין הימים והשנים בגיטין).

[74] עליו כתב הרמב"ם בהקדמה למשנה שהיה "צח לשון ובקי בשפה העברית יותר מכל אדם" (עמ' ט במהדורת הר"י קאפח).

[75] הרב חיים ב"ר ישראל בנבנשתי, חי בטורקיה בשנים שס"ג-תל"ג.

[76] או"ח תפ"ט, הגהות הטור אות ה (ירושלים תש"ן, ח"ב עמ' 281).

[77] כך במקור!

[78] לאו דווקא. ראה לעיל הערה 11.

[79] שמות ו, טז; יח, כ: "וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה...". וכן שם (ז, ז): "וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה".

[80] בראשית מו, טו: "אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה ...שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ"; שם כו: "כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ".

[81] יש להבהיר כי פקודי בני ישראל (במדבר פרקים א-ב וכן פרק כו) כתובים בסדר יורד (אלפים, מאות, עשרות), כגון (א, מו): "כָּל הַפְּקֻדִים: שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" [=603,550], אלא שבציון מספר האלפים הוקדמו האחדוֹת לעשרות (סדר עולה), כגון: "שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת" (א, מג) [=53,400]. ברם, גם בציון מספר האלפים אין זה סדר עולה לגמרי, שכּן המאות צוינו תחילה: "מְאַת אֶלֶף וְאֶחָד וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (ב, טז) [=151,450]. על כן, תמוה שפקודי בני ישראל מובאים על ידי מרן החבי"ב לתמוך בסדר יורד. אם הנושא הנדון הוא הקדמת העשרות או האחדות בספירת העומר, העיקר הוא ציון מספר האלפים, שבו הוקדמו האחדות (סדר עולה)!

[82] יהושע כא, לט: "עָרִים אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה". ולא רק בספר יהושע, אלא גם בחומש במדבר: "אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר" (לה, ו-ז). אין הסדר היורד ביהושע רק מחמת לשון התורה, אלא זהו הסדר הרגיל בו, ראה שם ז, ה; טו, לב; יט, ל; וכן בהערה הבאה.

[83] "כָּל מְלָכִים שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד" (יהושע יב, כד).

[84] אין כאן "הכרעה" מן הבחינה העקרונית, שכן כפי שפתח את דבריו, שני הסדרים צודקים ומבוססים בלשון המקרא ובלשון חכמים, אלא תיתכן כאן רק העדפה מבחינה מעשית.

[85] דהיינו, הכלל "הלכה כסתם משנה" (שבת מו, א) אינו תקף אלא לגבי דינים שבהם התכוון התנא להכריע, אך סגנון לשוני אינו בכלל זה, וגם על התנא חל הכלל שאמרו בתלמוד "מר כי אתרֵיהּ".

[86] כמבואר לעיל הערה 30, בנוסף לנוסחים שונים בתלמוד המחליפים בין ר' מאיר ור' יהודה.

[87] רבי אהרן שמואל בן ישראל קוידנובר (מהרש"ק), נפטר ברוסיה בשנת תל"ו, בשו"ת אמונת שמואל סימן מט.

[88] וע"ע בפירוש "מלאכת שלמה" למשנה זו, ובדקדוקי סופרים על אתר.

[89] מתוך הקשר הדברים נראה שאינו מדבר על מנהג סופרי ספירת העומר, אלא על לשון הדיבור הנהוגה במקום.

[90] ע"פ ירושלמי (פאה פ"ז ה"ה ועוד): "כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין את יודע מה טיבה, צא וראה מה הציבור נוהֵג, ונהוֹג".

[91] ברכות מה, א ועוד.

[92] אם דבריו הנרחבים והמחודשים יותר שבהלכות גיטין היו כבר כתובים בעת שכתב את חיבורו על הלכות ספירת העומר, היה לו להתייחס אליהם (לאששם או לבטלם). לפיכך נראה שדבריו בהלכות גיטין הם משנתו האחרונה, "וישן מפני פרי חדש תוציאו".

[93] כלומר, העולם נוהג לספור ימי העומר תמיד בסדר העולה, שלדעת ה"פרי חדש" אינו הסדר הראוי והמדוקדק. אמנם, לולא דברי שכנה"ג היה ניתן לפרש ש"לא דייק" - היינו שמנהג העולם לספור שלא באופן עקבי, פעם כך ופעם כך, ואינם מדקדקים בכך.

[94] "ועתה" כאן איננה רק מילת קישור לציון מעבר למסקנה, אלא יש כאן התייחסות לשינוי שחל במציאות (כמו "והאידנא" בתלמוד).

[95] רבי דוד ב"ר שלמה משרקי (מזרחי) מגדולי רבני תימן, תנ"ו-תקל"א.

[96] היינו מנהג באופן ספירת העומר. אם המחבר היה מתייחס כאן למנהג לשון הדיבור, הניסוח היה צריך להיות חיובי: "ואם יש מנהג כבר - יספור כמנהג", ואז מקור דבריו היה צריך להיות "פרי חדש" ולא "שיירי כנסת הגדולה".

[97] ר' אברהם בן משה בפירושו "זית רענן" על "שתילי זיתים" (פתח תקוה, תשנ"ה, עמ' שכט) עמד על כך שהמחבר שינה קצת מלשון השכנה"ג, ומשמע שמנהגם בתימן היה להזכיר תחילה המניין המרובה, או שהיו מנהגים חלוקים בזה במקומו. יתכן גם שרבי דוד משרקי לא פרט מהו הסדר הנהוג בספירה בעברית, שכן במקומו ספרו בארמית. ועי' מ"ש תלמידו-חברו המהרי"ץ (רבי יחיא צאלח, מגדולי רבני תימן, תע"א-תקס"ה; עץ חיים, דף מא עמ' ב): "מיום עשרים ואילך צריך להקדים מנין המרובה: 'עֶשְׂרִין וְחַד' (היינו למנהג תימן שסופרים בארמית) כי כך צחות לשון ארמי, מה שאין כן בלשון הקדש דמקדים המנין המועט, עיין אחרונים". ברור שהאחרונים המוזכרים בסוף דבריו אינם מתייחסים להבדל שבין ספירה בעברית או בארמית, אלא רק לכך שבעברית יש להקדים המנין המועט, כנ"ל.

[98] המצדדים בדרך זו יזהירו מפני חֶמדת החידוש ומן הלהיטות לשַנות את המקובל ברוב עדות ישראל, ויחזרו על הכלל "חדש אסור מן התורה". ואף אם באופן עקרוני היה מקום לאמץ חידושי תורה אמיתיים המשפרים את דרך קיום מצוות ה', יש לנקוט בשמרנות כתגובת נגד לשינויים ולתיקונים הרבים שנערכו בנוסח התפילה (במאות השנים האחרונות בסידורי האשכנזים, ולאחרונה גם בסידורי עדות המזרח) ולקיים "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' - הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט, קכו), דהיינו: "בשעת המְחַדְשים - כנס" (ע"פ דברי הלל הזקן בברכות סג, א).

[99] המצדדים בדרך זו יתריעו מפני חשש מוגזם משינויים, שהגדירו הרמב"ם כ"טבע האדם שהוא נינוח תמיד במורגל" (מורה הנבוכים ח"ג פרק לב), ועצת היצר ("מן הזהירות - שלא תרבה להִזהר"; ר' בחיי בהקדמתו לספר חובות הלבבות). את הרצון לקיים את מצוות ה' באופן מדויק יש לתעֵל לאפיקים חיוביים, ולאפשר חידוש במקום המתאים ללא גזירת גזרות חדשות.

[100] עד כדי כך שבתי (בת השמונה) שאלה למה לא סופרים "כרגיל", וכך זכתה ללמוד פרק בלשון הקודש לדורותיה! שאלתה זרזה אותי להתעמק בסוגיה זו.

[101] כמובן, שחשוב מאוד גם הבירור המעשי: מהו רצון נותן התורה ממנו בסוגיה זו, הנוגעת באופן ישיר לדקדוק לכתחילה במצוה שיש אומרים שהיא מן התורה גם בטרם ייבנה המקדש ויקרב העומר, במהרה בימינו.