תרומות על הבאר
(27 נובמבר 2021) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין -

חזרה למאמרי המעין

עשר הערות קצרות למתפלל ולשליח הציבור

למדור 'תגובות והערות'

עשר הערות קצרות למתפלל ולשליח הציבור

א.                 בקדיש יש להפסיק הפסקה קלה אחרי התיבה 'כרעותיה' (בין אם מחברים את 'די ברא' ל'כרעותיה' ובין אם מפרידים ביניהם), ולא כפי שטועים הרבה להפסיק אחרי 'מלכותיה' (אולי בגלל שתיבה זו מתחרזת עם 'כרעותיה', או מפני שאחריה נוהגים להמתין לאומרי 'ויצמח פורקניה'); וכן אין להפסיק אחרי 'תושבחתא ונחמתא' אלא אחרי 'דאמירן בעלמא', לפני 'ואמרו אמן'.

ב.                 ב'ויברך דוד' אין להפסיק לפני 'וכרות עמו הברית', שהוא המשך הפסוק, אלא רק לפני 'ויושע ה' ביום ההוא' (הפיסקה בהרבה סידורים באמצע הפסוק נוצרה בגלל המנהג לשורר מ'וכרות' פסוק אחר פסוק ביום שמתקיימת ברית מילה בבית הכנסת).

ג.                  ישתבח – בסוף הברכה ראוי להפסיק מעט בסוף רשימת השמות והכינויים: 'מלך, א-ל, חי העולמים'.

ד.                 בברכת אבות 'ומקיים אמונתו לִישֵׁנֵי עפר', יש להדגיש את הצירה שתחת השי"ן, שלא ישמע כשב"א ('לִשְׁנֵי עפר'...). בכל אופן היו"ד אינה נשמעת.

ה.                 בסוף ברכת 'מודים' – 'כָלוּ' במלרע, 'תַמּוּ' במלעיל; האומר 'כלו' במלעיל (ואינו מבדיל בין חי"ת לכ"ף) נמצא מחרף ומגדף, כאילו אמר לא חלו = לא התחילו (או לא הרגישו, או לא התחוללו) רחמיך ח"ו!

ו.                   מודים דרבנן: על החזן להמשיך בברכת ההודאה כדרכו, לא בלחש (עי' מ"ב סי' קכז ס"ק ג; ומנהג תלמידי הרי"ד סולוביצ'יק מבוסטון שהחזן ממתין כשהוא שׁוֹחֶה אחרי התיבות 'מודים אנחנו לך' עד שיסיימו הציבור את מודים דרבנן).

ז.                  'לכו נרננה' – בפסוק הראשון 'נריעָה' - העי"ן קמוצה; בפסוק השני 'בזמירות נריעַ' – פתח ('גנוב') לפני העי"ן, ולכן צריך לבטא כמו 'נריאַע' (כפי שמבטאים 'שטיחַ' ולא 'שטיחַה'... וכן הוא ב'והיה אם שמואַעְ', 'שומֵאַעְ תפילה', 'מגבִּיאַהּ שפלים' וכד').

ח.                 'שוכן עד' – יש להפסיק מעט אחרי 'עד', ואח"כ 'מרום וקדוש שמו' ('שמו' מוסב גם על 'מרום').

ט.                 'הלל' שלם – כדאי שהש"ץ ידגיש שמזמור קטו הוא מזמור אחד ע"י אמירת הפסוק 'יראי ה' בטחו בה' עזרם ומגינם הוא' שבסוף החצי הראשון של הפרק בקול שקט ולא בנעימה; וכך גם בפרק קטז בפסוק 'אני אמרתי בחופזי כל האדם כוזב'.

י.                    בקריאת התורה – טעות נפוצה בקריאה האשכנזית להפסיק מעט אחרי 'תביר', בעוד שה'תביר' הוא מפסיק קטן מאוד, ובדרך כלל ההפסק האמיתי הוא בטיפחא או במפסיק האחר שאחריו, כפי שמוכח פעם אחר פעם מתוכן הפסוק (למשל בריש פרשת חוקת: 'הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר, ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי לא יטהר' – ההפסק העיקרי בשני חלקי הפסוק אחרי 'השביעי' ולא אחרי 'השלישי'; וכן בפסוק [במדבר א, כא] 'פקודיהם למטה ראובן ששה וארבעים אלף וחמש מאות', שאין הכוונה ל-6+40+1500 אלא ל-46000+500...).

קיימות עוד הרבה הערות חשובות לתיקון שיבושים מצויים בתפילה, אך לעת עתה מוצגות כאן הערות אלו.

אלי קלרמן

 

מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם; מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה. ונאמר ולעבדו בכל לבבכם, אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב - זו תפילה... אם היה רגיל - מרבה בתחינה ובקשה; ואם היה ערל שפתים - מדבר כפי יוכלו ובכל עת שירצה. וכן מנין התפילות - כל אחד ואחד כפי יכולתו, יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש שמתפלל פעמים הרבה. והכל היו מתפללין נוכח המקדש בכל מקום שיהיה. וכן היה הדבר תמיד, ממשה רבינו עד עזרא.

כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע - נתערבו בפרס ויון ושאר האומות, ונולדו להם בנים בארצות הגוים, ואותן הבנים נתבלבלה שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה, וכיון שהיה מדבר - אינו יכול לדבר כל צרכיו בלשון אחת אלא בשיבוש, שנאמר ובניהם חצי מדבר אשדודית, ואינם מכירים לדבר יהודית, וכלשון עם ועם. ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל - תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקודש עד שיערב עמה לשונות אחרות. וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר... כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן במהרה, ותהיה תפילת אלו העלגים תפילה שלימה כתפילת בעלי הלשון הצחה. ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפילות הסדורות בפי כל ישראל, כדי שיהא ענין ברכה ערוך בפי העלג.

           מתוך רמב"ם הלכות תפילה וברכת כהנים פרק א הל' א-ד  (ע"פ מהד' 'מפעל משנה תורה', עי' להלן עמ' 96-97)