תרומות על הבאר
(13 נובמבר 2018) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין -

חזרה למאמרי המעין

האם ניתן לסמוך על יצחק סאטאנוב?

האם ניתן לסמוך על יצחק סאטאנוב?

הגנתו הנרחבת של הרב רפאל בנימין פוזן על המדקדקים רז"ה וסאטאנוב מול מבקריהם הקשים בגליון האחרון של 'המעין', מעוררת ענין. ודאי נכונה עמדתו שהרז"ה אינו שייך למשכילי ברלין ולא נחשב לכופר או אפיקורוס. אבל דבריו על תנועת ההשכלה ותומכיה ביהדות החרדית גולשים מעיקר הדיון, שהוא טיבו של יצחק סאטאנוב, אם יהודי כשר היה; ובנושא זה, מלבד נסיון קצרצר לזכותו מן הספק, קיימת דממה ממושכת בכל המאמר, המפליג למחוזות אחרים של ההשכלה הברלינית ושיטת 'תורה עם דרך ארץ', שאולי היחס אליהם מציק מאוד לכותב הנכבד - אבל אין להם דבר עם השאלה המרכזית, אם צודקים שולליהם החריפים של חידושי המדקדקים רז"ה וסאטאנוב[1].

יצחק הלוי סאטאנוב (תצ"ב-תקס"ד) נקרא על שם עיר מולדתו סאטאנוב בפודוליה (היום במערב אוקראינה, בעבר במזרח פולין), אותה עזב, כמו רבים ממשכילי פולין, כדי להשתקע בברלין ולהיספח על בני חבורתו של הפילוסוף משה מנדלסון. סאטאנוב היה אדם בלתי יציב באופיו, ודו-פרצופי בהתנהגותו. בני דורו תיארוהו בתור "חציו מין וחציו מאמין"[2]. כלפי חוץ נראה היה כנאמן לה', בלובשו את מלבושי פולין מעל בגדיו המודרניים גם בעת שבתו בגרמניה[3], ובכתביו התחזה לעתים כמקנא קנאת ה'[4], ולא עוד אלא שפירסם ספר ביקורתי על הנחתו של רבי יעקב ישראל עמדין (תנ"ח-תקל"ו) בחיבורו 'מטפחת ספרים' כי בספר הזוהר נשתרבבו חלקים שלא יצאו מיד רשב"י; בספרו 'חיבורא תניינא' טען סאטאנוב המתחסד כלפי גאון דורו, כי "כל ההשגות שהשיג הגאון, המה כשגגה היוצאת מלפני השליט... ובמקום שיש חילול תורה אין חולקין כבוד לרב... סוף דבר כל חכם יבין מדעתו שבהיות דברי ספר הזוהר כנים ואמיתיים, בבחינת עצמם מעירים ומעוררים היראה והאהבה בלב הלומדים"[5]. מאידך אותו סאטאנוב השמיע ברבים את דעתו שיש להשמיט לחלוטין את לימוד הגמרא ממוסדות החינוך היהודים, בטענה האפיקורסית שתוקף המצוות חל רק על היהודים בשבתם בארצם, אך לא בגלות. בטענה משכילית זו דחה סאטאנוב בעזות פנים את הצורך לקיים את "החוקים והמשפטים המרובים שהעמיסו עלינו על ידי התלמוד הבבלי והירושלמי"[6]. אהבתו את תורת הקבלה, בניגוד לשנאתו לתלמוד, עוררה את סאטאנוב לפעולה נועזת של הבאת כתבי האריז"ל לדפוס, למרות ההקפדה ששררה עד ימיו להותירם בכתבי יד מחמת הצינעה הדרושה לתורת הסוד והנסתר. הוא היה הראשון שהוציא לאור את הספרים 'עץ חיים' ו'פרי עץ חיים' שנתחברו על ידי רבי חיים ויטאל[7].

סאטאנוב היה זייפן כרוני, וחיבורים אחדים הוציא בתור כתבי יד קדומים - אך אלה היו פירות דמיונו הכוזב[8]. הוא אף סייע לאחרים בזיופי ספרים משלהם[9]. בני דורו המרוחקים ממקום פעילותו לא יכלו להבחין בזיוף, מה גם שבמקצת ספריו מתנוססות הסכמות או חלקי הסכמות של רבנים גדולים[10], הסכמות שאף הן זויפו על ידו[11]. ממילא צוטטו ספריו לא אחת בתום לב על ידי חכמי ישראל, קדושים וטהורים[12]. אין תימה שספרו המפוקפק 'ויעתר יצחק' נחשב בעיני רבים וטובים לספר כשר וישר.

ברוחה של ההשכלה החדשה ששאפה 'לקדם', 'לשפר' ו'לתקן' את מצבו של העם היהודי, הן מבחינה חברתית ומדינית והן מבחינה תרבותית ודתית, חיבר סאטאנוב את מרבית ספריו[13], ובהם את הגהותיו לסידור התפילה בשם 'סדר ויעתר יצחק'[14], אותו הגדיר בתור 'פסקי ההגהות על סדר התפלה ועל כל ברכות הנהנים'. כדי ש'פסקיו' אלה יתקבלו על לב הציבור הרחב, שבאותם ימים היה רובו ככולו נאמן למסורת ישראל, העלים סאטאנוב את שמו כמחבר הספר, ותחת שמו ציין בעמוד השער כי הספר הוא סיכום הגהותיהם של "ארבעה מטיבי צעד בדיקדוק לשון הקודש, הלא המה: הרב הגאון מהו' יעב"ץ בספר 'לוח ארש', והמדקדק הרבני מהו' שלמה זלמן בספר 'שערי תפלה', והמדקדק הרבני יצחק לבית לוי בספר 'אגרת בית תפלה', והרב המאור הגדול המדקדק מהו' מרדכי דיסלדארף בסדר תפלה שלו". שלושה מתוך שמות החכמים ידועים הם לכל בית ישראל: הראשון – מגדולי האחרונים רבי יעקב עמדין הנ"ל, השני – המדקדק הפראנקפורטאי רבי שלמה זלמן הענא בעל 'בנין שלמה' (תמ"ז-תק"ז), והרביעי – אף הוא מגדולי הדור רבי מרדכי האלברשטאדט-דיסלדורף בעל 'מאמר מרדכי', ששימש ברבנותן של קהילות גריסהיים, דארמשטאדט (ת"ף) ודיסלדורף (ת"ק). אולם מיהו ה'גדול' המשורבב במקום השלישי בתור "המדקדק הרבני יצחק לבית לוי בספר 'אגרת בית התפלה'"? ובכן, 'גדול' זה הוא יצחק סאטאנוב בכבודו ובעצמו, כפי שנחשף בפירסומים אחרים בתור "המדקדק הרבני מהו' יצחק לבית לוי מסטנאב נ"י"[15].

כידוע אי אפשר לרמות את כולם כל הזמן. לאט לאט החלו להישמע קולות של ביקורת על פעילותו הספרותית. על הספר 'משלי אסף' שהוציא סאטאנוב בשני כרכים, ובו מליצות קצרות תוך חיקוי חיצוני של סגנון ספר משלי בתנ"ך, מתח בן דורו רבי פנחס אליהו מווילנא בעל 'ספר הברית' (-תקפ"א) ביקורת קשה, וחשף בו מגמות של אפיקורסות: "בדור הזה יש כמה ספרי יהודים גם כן שראוי לרחק אותם מהם, גם 'ספר אסף' אשר עשה הוא כדי להטעות עם ה', למען תפוש בית ישראל בלבם כי אסף הקדמון המוזכר בתהלים עשהו, ואינו כן רק הוא בעצמו חברו, ולהורות נתן זה שלא לחשוב שיש סתרי תורה בדברי הקדמונים שהרי גם הוא עשה כמו זה, וכל ספריו אשר עשה הוא וחבריו כיוצא בו שומר נפשו ירחק מהם". הוא ראה זאת כחלק מהמערכה הכללית של המשכילים: "ראיתי שבדורות הללו פסו אמונים מבני אדם, ודרכי הפילוסופיה החסרה נתחזקה בידם עד שעוברים על גופי תורה, ולא עוד אלא שמפרסמים את דבריהם ברבים ביד רמה... וכוונתם בו לצודד נפשות ולמשוך לבבות אל האפיקורסות... ולפעמים תולים דבריהם באילן גדול וכותבים מה שרוצים בשם איזה קדמון אשר לא עלה על לבו, כ'ספר אסף' שחיבר א"ס [=איציק סאטאנוב], ולפעמים כותבים דבריהם בשם איזה קדמון בפנים והמה עושים פירוש על דבריו"[16].

היות והרב פוזן בהגנתו על בית מדרשו של רמ"ד תולה עצמו באסכולת רש"ר הירש, כדאי להזכיר כי דודו של רש"ר הירש, רבי משה ב"ר מנחם מנדל פראנקפורטר, שכינה את עצמו 'מנדלזון' גם מתוך הזדהות עם רמ"ד, כתב על סאטאנוב בספרו 'פני תבל' דברים כדרבונות: "ר' יצחק מסטנאווע... ותלמידו... כל כוונתם להכחיש בתורת ה' על סיני... והעיזו פניהם... הכופרים האלה"[17]. ועוד: "יצחק סטנאוו... ותלמידו [יואל בריל]... כופרים ומכחישים בתורת ה', וכל מזימתן לא לרומם כבוד התורה, רק להרוס מוסדותיה... מרוב תשוקתם למינות... ובימי הכופרים האלה עוד פחדם ויראתם מפני המון אלפי ישראל הדבקים בתורת ה' על פניהם, על כן פעם יכפרו הכל, ופעם יודו במקצת ויתחפשו בבגדי האמונה"[18]. הוא לא הירפה מהדיון בו: "ר' איצק סטנאב, חכם להרע ולהיטיב, ובן ארבעים שנה היה כאשר בא מארץ פולין לאשכנז, ולא ידע כי אם תנ"ך, אז החל ללמוד דקדוק, וקרא ושנה הרבה מספרי חכמות חיצוניות. ויבן דפוס בביתו, וידפס 'מורה נבוכים' חלק ראשון עם פירוש שלמה מיימון, וחלק שני עם פירושו, וגם 'ספר כוזרי', ויעשה פירוש, ובכולם הראה כי היה לו מעט בקיאות בחכמת התבונה, אך נעלם מעיניו שאר החכמות, אשר ידבר בעינים רמות"[19]. "גם כתב ספר מליצה ומוסר ונקרא בשם 'משלי אסף', ויאמר כי הם מאסף המשורר, וכי מצא אותו באוצרות הספרים אשר למלך. גם בדא איזה מאמרים בלשון זוהר, וכל המבין יבין ההבדל בין ללשון זוהר הטהור ולשונו הסרוחה. גם הדפיס סדר תפלה בשם 'ויעתר יצחק', גם 'ספר אוצר השרשים', ושתיהן הראה כי רב כחו בדקדוק וסגולת הלשון. ומתוך שבחו נבוא לידי גנותו. בראשון לא היה מכיר ערכו, והוא מתנשא לכל לראש, ובקש לשלט בשתי ידיו, ובעיניו הוא משורר כהימן ואסף, ונפשו יבישה ואין כל מליצה בה, ואין רוח השיר נוססה בו, ויאמר במשליו הסרוחים, אל תהי כזבוב כשרץ, וחשב בזה מליצה דוגמת נעים זמירות אל תהי כסוס כפרד, וכהנה רבות. והשנית בקש להחזיר עטרה ליושנה כעזרא הסופר, והוא חצי מין וחצי מאמין, ואיך יתנשא כבעל קבלה הקדושה, ומכותלי ספריו נראה כי לא היה בעל קבלה, גם לא מאמין בקבלה, וכל מגמתו לעשות שם בארץ, וכל מעשיו כבן פריץ. והשלישית, כל הספרים הישנים אשר הוציא, מלאים שגיאות וטעיות וחסרות, וגורע ומוסיף מדליה, ונתן בדברי המחבר את דבריו הכוזבים, ופושט טלפיו להראות אמונתו, ושקר ומינות וליצנות על שפתיו. ועליו נאמר: עושה מלאכת ה' ברמיה"[20].

אין ספק כי החכם רבי בנימין וולף היידנהיים (הרוו"ה, תקי"ז-תקצ"ב) הושפע בכמה דברים מר"י סאטאנוב, וכפי שכתב בהקדמתו למחזור של פסח: "וזאת לדעת, כי בסדר התפלה הלכתי בשיטת החכם בעל 'ויעתר יצחק', והדפסתי רוב הנוסחאות על דעתו והכרעתו, כי רובם הם נוסחאות קדמוניות, והמה נכונים ומאושרים, לפי יסודי הלשון הברורים, חוץ מבמקומות מעטים שנגרר בהם אחר רבי זלמן הענא לשנות הנהוג בלא ראיה ברורה... נטיתי מעליו... לא רציתי לשלוח יד לשנות הנוסחא הישנה ואמרתי: 'הנח להם לישראל, אם אינם נביאים – בני נביאים'. ועוד במקומות מעטים שהעיון הכריחני לעזוב הנוסחא שלו ולאחוז בנוסח אחרינא". מדברים אלה משתמע לכאורה שיש לו אמון רב בסאטאנוב, שאותו לא הכיר אישית; אך לא כן. במחזוריו השחיל רוו"ה מדי פעם הערה ביקורתית כלפיו, כמו: "בעל ויעתר יצחק סי' שצ"ג שגה בזה בהבנת לשון רד"ק, ואשם במקראי קדש להחזיק הרפה של כהלכה"[21], או: "ולא אוכל להתאפק מלהעיר על שיבוש גדול שהשתבש בזה המדקדק החכם הר"ר איצק סטנאב נר"ו בסידור 'שיח יצחק' שלו... ונגרר בזה אחר יסודותיו ב'שפתי רננות' שלו, ונכשל בדבר ידוע לתינוקות של בית רבן, שה"א מקור בנין הפעיל גזרת הכפולים קמוץ... ויען שהמחבר הנזכר חכם גדול בחכמת הלשון, כנראה מחבוריו, לזאת חשבתי למשפט להוכיח על פניו שגגתו אשר שגג ולהרים מכשול מדרך עמי"[22]. אולם לאחר שנים חזר בו רוו"ה מתמיכתו העקרונית בו, ובדונו בעניני דקדוק ומסורה של המקרא מתח ביקורת קשה ביותר על סאטאנוב: "הנה קם החכם ר' איצק סטנאב... ובלבל עניני המסרת כולם גם יחד... ולפי הנחתו רוב דברי המסרת אינם לא לעזר ולא להועיל, וכן אמר בספרו 'ויעתר יצחק'... ודברים כאלה אין ראוים לומר ומכל שכן לכתוב, והוא ההולך נתעה ושובב בדרך לבו להטיל מום במסרת"[23].

בחריפות יתירה על התעסקותו הפסולה בקבלה, תוך הגדרתו כ'רשע ואפיקורוס' כתב נגדו רבי יצחק אייזיק חבר בעל 'בית יצחק' (תקמ"ט-תרי"ג): "מה שהביאו כל ספרי האמת לבית הדפוס... כבר הזהירו מאוד, גם חכמי האמת, לבלי למסור דברים אלו אלא להגון לכך... והרי אמרו: 'אין דורשין במרכבה ביחיד'[24]. והוא בכלל מגילת סתרים, שמצינן שבזמן הש"ס, קודם שהותר לכתבה ברבים, כל אחד היה כתבה ומסתירה רק לעצמו, כדי שלא ישכח. וכל שכן להביא ספרים כאלה לבית הדפוס, שיד הכל משמשים בהם, וכאשר באמת מצינו שהאריז"ל, גם תלמידו הרח"ו לא רצה למסור גם לתלמידים הקדושים והטהורים, עד שמה' יצא הדבר שבאו להעתיק ת"ר ניירות, כידוע, כל שכן להדפיסם. וראש כל חטאת, להביא לדפוס דברי האריז"ל, היה על ידי אותו רשע ואפיקורס [יצחק] מסאטנוב, כידוע"[25]. כיוצא בזה רבי דוב בער שניאורסון האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש (תקל"ד-תקפ"ח), "אמר בשיחתו על אודות שלושת אדירי ההשכלה, אשר חיו במאה הנ"ו למנינינו, לאמור: הדעסואי (רמבמ"ן [=משה מנדלסון]) הוא הרע שבנוגה, הירץ וויזל – טוב שבנוגה, סטנאב – הוא כתר דקליפה"[26].

יש תחת ידי דברים נוספים שאמרו בני דורו על איש זה, אך די במה שנכתב עד כה כדי להוכיח שהן בחוגי המתנגדים, הן בחוגי החסידים והן בחוג שממנו צמחה שיטת תורה 'עם דרך ארץ', היחס אל אישיותו של יצחק סאטאנוב הוא גרוע בהרבה מהיחס הביקורתי כלפי פעילותו של רז"ה, ואין לכרוך את שניהם בחדא מחתא, גם אם שניהם נחשבים לחדשנים בעייתיים בתחום הנוסח והמסורה.

לסיכום, אין בביקורת הקשה על סאטאנוב משום 'פרומקייט' או בריחה משיטתו הברוכה של רש"ר הירש 'תורה עם דרך ארץ', כלשונו של הרב פוזן על המבקרים, אבל יש כאן עסק עם זייפן מסוכן וערמומי שהוחזק לאפיקורוס, שהשפיע יותר מדאי על תפילות ישראל, והגיעה השעה שנצטרף כולנו לקהילת פראנקפורט דמיין שדחתה מראש את כל חידושיו, כולל אלה שחדרו בשוגג על ידי רוו"ה לסידורי רעדעלהיים המפורסמים ומהם לשאר סידורי ישראל בכל אתר ואתר.

בנימין ש' המבורגר



[1] על סמך מאות מקורות שאספתי על משה מנדלסון ורנ"ה ווייזל, עלי לציין כי תיאורם החיובי במאמר זה הוא חד-צדדי וטעון תיקון רב, בפרט עמדת החת"ס שהוצגה בצורה לא נכונה בעליל. אך לזה נדרש מחקר רב-מימדים שאין מקומו פה.

[2] י' צינברג, תולדות ספרות ישראל, כרך ה, תשי"ט, עמ' 120; האנציקלופדיה העברית, כרך כה, ירושלים תשל"ד, עמ' 717.

[3] י"ד אייזענשטיין (עורך), אוצר ישראל, ח"ז, עמ' 172.

[4] ר"מ הרשקוביץ, מהר"ץ חיות, ירושלים תשל"ב, עמ' נט.

[5] י' סאטנוב, חיבורא תניינא, ברלין תרמ"ג, דף כד ע"ב – כה ע"א.

[6] מ' אליאב, החינוך היהודי בגרמניה בימי ההשכלה והאמנציפציה, ירושלים תשכ"א, עמ' 241.

[7] א"צ צווייפל, שלום על ישראל, ח"ב, זיטאמיר תרכ"ח, עמ' 115.

[8] מ"ה גראופה, היהדות המודרנית בהתהוותה, ירושלים ותל אביב תש"ן, עמ' 121-122.

[9] ר' מאהלר, דברי ימי ישראל – דורות אחרונים, כרך ראשון, ספר שני, מרחביה 1954, עמ' 337.

[10] כגון שפתי רננות על המכלול של הרד"ק, ברלין תקל"ג; יסוד עולם, ברלין תקל"ז.

[11] האנציקלופדיה העברית, כרך כה, ירושלים תשל"ד, עמ' 717.

[12] עי' ר"ש האאס, כרם שלמה, או"ח, סי' קפט; בעל שם ממיכלשטאט – חידו"ת ותשובות הגהות ש"ס ושו"ע ידיעות וכללים, ירושלים תשמ"ג, עמ' מז; שו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד, או"ח, סי' כא.

[13] ב"צ דינור, במפנה הדורות, ירושלים תשל"ב, עמ' 256-257.

[14] Juedisches Lexikon, Band V, Berlin 1930, p. 122

[15] כך בעמוד השער של ההגדה שיצאה לאור על ידי תלמידו המשכיל יואל ברי"ל, ברלין תקמ"ה.

[16] ספר הברית, ח"א, מאמר כ, פרק כה.

[17] ר"מ פ"פ-מנדלזון, פני תבל, אמסטרדם תרל"ב, עמ' 233.

[18] שם, עמ' 281.

[19] שם, עמ' 251.

[20] שם, עמ' 252.

[21] רוו"ה, מחזור ליום ראשון של ראש השנה, תפילת 'אתה נגלית' במוסף.

[22] רוו"ה, מחזור לחג הסוכות, כמנהג פולין, מעריב ליל שני של סוכות בפיוט 'אנוו במצוות'.

[23] כת"י של רוו"ה שנדפס מעזבון רי"א ברלין אצל L. Lewin, 'Heidenheimiana', Jeschurun (Wohlgemuth), X (1923), p. 219

[24] חגיגה יא, ב.

[25] רי"א חבר, מגן וצינה, פרק א.

[26] מכתבו של ר' יוסף ליב זאסניץ משנת תרס"ג, בשם אביו ר' יחיאל מיכל ב"ר יהושע שו"ב דבירז, כפי שפורסם ע"י ר"י מונדשיין בקובץ בית אהרן וישראל, גליון נא, שבט-אדר תשנ"ד, עמ' קטו.