תרומות על הבאר
(15 נובמבר 2018) קישור מהיר: המעין ספריית משעול היכל הגבורה וההנצחה שיעורי הרב עמיטל

המעין -

חזרה למאמרי המעין

תגובתי לתגובתו של ר' דוד יצחקי

תגובתי לתגובתו של ר' דוד יצחקי

א. קראתי במלואה את הקדמתו של הרב דוד יצחקי לספר 'לוח ארש' במהדורתו לפני ששלחתי את תגובתי לגליון 'המעין' הקודם, ואינני חוזר בי מדעתי על התמונה שעולה ממנה ומן הספר כולו: המהדיר 'מחפש' את רז"ה בנרות כשם שעשו כמה מקודמיו, ולדעתי אין זו גישה הוגנת[1]. גם מדקדקים גדולים אחרים טעו לפעמים, ואף קרה שהם ציטטו את מקורותיהם באופן לא מדוייק; גם רבי שבתי סופר למשל אהב לחדש חידושים מפליגים ולהמציא כללים חדשים ואף לתקן לפיהם את סידור התפילה – ור' דוד יצחקי [שההדיר בעצמו את סידור רבי שבתי סופר מכתה"י] אינו מבקר אותו באופן בוטה כדרך שהוא עושה לרז"ה[2].

אמנם לאחר פרסום המאמר עברתי שוב ביסודיות על חלק נכבד מהספר 'לוח ארש' במהדורת הרב יצחקי, ועלי להודות שבכתיבת תגובתי הקודמת לא עמדתי מספיק על גדלותו בדקדוק של הגאון רבי יעקב עמדין. הנחתי שרז"ה שהיה 'בעל מלאכה אחת' עלה על היעב"ץ בתחום זה, אך עתה מצאתי בדברי היעב"ץ בהערותיו על רז"ה שילוב של ידע עצום ושכל ישר, יסודיות וזהירות, וחוש לשוני בריא [שלא לדבר על פניני לשונו ועל חדותה], וכל אלו הופכים בידו של היעב"ץ לכלים רבי עוצמה. עם זאת לא התרשמתי שרז"ה זייף דברים במזיד, ולו רק בגלל הטענה הפשוטה שלא עביד אינש לשקר במילתא דעבידא לאיגלויי. נכון הוא שרז"ה מצטט לעיתים את מקורותיו באופן שאינו מדויק, ואף קורה שמסקנתו הפוכה מכוונת המחבר; האם באמת חושב רד"י שרז"ה סבר שהוא היחיד בדור המחזיק ספרים אלו? וכי לא חשש שמישהו יעקוב אחריו ויעיין במקומות שהיפנה אליהם? לדעתי התשובה פשוטה: רז"ה ציטט הרבה מן הזכרון [רוב חייו נדד, וקשה להאמין שנשא עמו את ספריו לכל מקום], וכנראה זכר לעיתים דברים שלא לאשורם, ובמיוחד כשלבו חשק להביא ראיה לכלל מסוים שחידש. קלות דעת ואף רשלנות – אולי, אבל זיופים מכוונים אין כאן[3].

הערתו האחרונה של רד"י בתגובתו היתה, שלמרות שרז"ה אינו ידוע כ"מסכיל" - אין להתעלם מהעובדה שהוא היה רבו בדקדוק של הרץ וייזל, וקרוב לשער שדרך רז"ה לזלזל בדברי חז"ל ובנוסחאות המקובלות השפיעה על תלמידו לזלזל בקבלת הדורות ובקדמונים, ובעיקר באלו שלא היו בקיאים בדקדוק. אך לדעתי אין בדברים אלו ממש: רנה"ו עסק אמנם בדקדוק, אבל מעולם לא הגיה את נוסח התפילה. לאידך גיסא: היכן מצאנו שמץ של 'השכלה' בכתביו של רז"ה? לא היו דברים מעולם. יתר על כן, רד"י רכיב כאן אתרי רכשי: הוא מצטט את דברי המלבי"ם על כך שהמשכילים והרפורמים בזו לחז"ל על אי ידיעת דקדוק הלשון לדבריהם, אולם המלבי"ם בעצמו מביא את דעת רנה"ו [בראשי התיבות האלו, ולא בלשון 'המסכיל וייזל'...] לא פעם ולא פעמיים, למרות שהיה מראשי הלוחמים במשכילים. איני בקיא דיי בהיסטוריה של תקופת ההשכלה, אבל ממה שקראתי נראה כי לא נמצא שום דופי בהנהגותיו הפרטיות של רנה"ו, אם כי אכן טעה בכך שלא חזה את ההשלכות הנובעות מהתוכנית החינוכית ה'מתוקנת' שלו, ובצדק גדולי ישראל שראו את הנולד נלחמו בו בענין זה. אולם רנה"ו היה רחוק מרוח המשכילים, ואף ביקר את כתביהם. הוא טעה, אולי חטא בתמימות יתירה, אך לא היה רשע[4].

ב

אולם ברצוני בעיקר להתייחס לעניני הדקדוק שהועלו בתגובתו של הרב דוד יצחקי.

* באות ב (עמ' 69) הוא כותב שאין שום הכרח מדברי הט"ז (או"ח סי' רטז ס"ק יב) שהמנהג היה לקרוא 'עֲשַׂבֵי'[5]; אולם לדעתי הדבר מוכרח בהחלט, ואין כל אפשרות אחרת. ובכל אופן נמצאת לפנינו דוגמא שהט"ז מתקן לשון שהיה נהוג במקומו בתפילה על פי סברת מדקדקים, בדיוק כפי שנהג רז"ה.

* בהערה 12 כתב רד"י שנהגתי כרז"ה בכך שהעתקתי את דבריו ב'שערי דמעות' באופן לא נכון: הוא ניקד 'נדר ו'נסך' בסגול, ואני העתקתי אותם בשמו בצירי והשגתי עליו.

כאן אני מתנצל: אכן לא שמתי לב שהמילים האלו מנוקדות בצירי במובאתו של רד"י, משום שניקודן הרגיל במקרא הוא בסגול; חלילה לחשוב כי עשיתי זאת בכוונה (ומכאן דווקא חיזוק לטענתי שגם לא כל ציטוט מוטעה של רז"ה הוא זיוף מכוון...). אך לעצם הענין אין זה משנה, כי רז"ה והיעב"ץ דנו שם דווקא על שמות ממשקל פֵּעֶל כמו שכתבתי. ומה שכתב שם רד"י שבספר מכלול כולל רד"ק את משקל חמש הנקודות (פֵּעֶל) ומשקל שש הנקודות (פֶּעֶל) בחדא מחתא - אין זה סותר את דבריי כלל.

ואבאר בקצרה: מקובל כיום כי משקל המלעיליים יסודו במשקל בעל הברה אחת כששתי האותיות האחרונות הן שוואיות, דוגמת נֵרְדְּ, קֹשְׁט וכד', אלא שמחמת הקושי להגות שני שוואים נחים הפך המשקל לבעל שתי הברות, והשוא בעי"ן הפועל הפך לסגול. כך מילים כמו אֹהֶל, בֹּקֶר, גֹּדֶל וכד' יסודן במשקל פֹּעְל, דוגמת קֹשְׁט. מילים במשקל פֶּעֶל יכולות לבוא ממשקל פַּעְל [דוגמת אַרְדְּ[6] (במדבר כו, מ)] או ממשקל פִּעְל, ולכן בנטיה אנו יכולים לראות גִּשְׁמֵי (מגֶּשֶׁם) וכַסְפֵּי (מכֶּסֶף), כי במקרים שהמילה נסמכת לכינוי חָבוּר - חוזרת וצצה התנועה המקורית. לעומת זאת מילים במשקל פֵּעֶל בנויות תמיד על משקל פִּעְל, ולכן מילים כמו שֵׁבֶט, סֵפֶר, נֵזֶר, עֵשֶׂב, עֵדֶן, עֵזֶר, עֵבֶר וכד' לא תופענה אף פעם בפתח בנטייה, כלומר מסֵפֶר נמצא סִפְרִי, סִפְרוֹ, סִפְרָם, אבל לא סַפְרוֹ וכדומה. והנה, רז"ה והיעב"ץ – אם כי אינני יודע אם היו מודעים לכל המבואר – דייקו והביאו דווקא דוגמאות ממשקל פֵּעֶל. וזה מה שהערתי על דברי רד"י, שעירב עמם דוגמאות ממשקל פֶּעֶל. ואכן לא שמתי לב שהוא מנקד בצירי, כי המילים נסך ונדר רגילות במקרא יותר על משקל הסגוליים.

ובאשר לדברי רד"י כי הוא אכן ידע את העובדה שהדיון הוא באותיות גרוניות דווקא, יהי כן. אבל אם כן התמיהה גדלה: הרי ברור לכל שרז"ה טען את טענתו דווקא באותיות גרוניות, ומה יש אם כן להשיג עליו ממילים כמו נדר ונסך שאין פ"א הפועל שלהם גרונית?

* ומעתה אפנה לעיקר תשובתו של רד"י על הסברי בדברי רז"ה, כי כמדומני שלא הבין את דבריי לאשורם. אני התייחסתי לעיקרון ברור ומוכח ממילים רבות במקרא, שאנסח אותו שוב בקצרה: קיים כלל שהברה סגורה בלתי מוטעמת אינה יכולה לקבל תנועה גדולה [צירי הוא תנועה גדולה]. לפיכך במילה שהיתה בה הברה סגורה מוטעמת הנקודה בצירי, והברה זו איבדה את הטעמתה, יהפוך הצירי לתנועה קטנה. לאיזו תנועה? הכלל הוא שעל פי רוב אם ההברה סגורה על ידי שוא נח התנועה תהיה סגול, ואם ההברה סגורה על ידי דגש חזק התנועה תהיה חירק. דוגמות: אֵת / אֶת־ / אִתּוֹ; לֵב / לֶב־מֶלֶךְ (משלי כא, א) / לִבּוֹ. וכהנה רבות. קיימים חריגים לכלל זה, כמו שיש לכל כלל דקדוקי, אבל כלל זה ברור ומוכח ממקומות רבים מאוד במקרא[7].

נחזור שוב לדברי רז"ה, שהצביע על כלל שאף הוא נכון ומוכח ממקומות רבים: אותיות גרוניות גורמות לתופעה הנקראת 'הכהייה', דהיינו שבמקום שהיה ראוי להיות חירק – אם האות תהיה גרונית יבוא במקומו סגול, לכן מהמילה 'עֵשֶׂב' נאמר 'עֶשְׂבֵי' ולא 'עִשְׂבֵי' משום שהאות הגרונית גורמת להכהייה. לצורך זה מביא רז"ה את הפסוק וְכָל עֶשְׂבָּם אוֹבִישׁ (ישעיה מב, טו) שבו העי"ן נקודה בסגול. בתגובתי בגליון הקודם הראיתי שאכן הכלל צודק, וברוב המקרים הופך משקל פֵּעֶל לסגול, והמקרים בהם נשאר החירק המקורי וההכהייה לא מתבצעת – הם הנדירים יותר. מכיון שבמקרה של עשב מצאנו פסוק מפורש וְכָל עֶשְׂבָּם אוֹבִישׁ המנוקד בסגול, אם כן המקרה הזה שייך לַכלל וראוי לנקדו בסגול, כך טוען רז"ה. אלא שבא היעב"ץ וטען כנגדו שמצאנו פסוק המנקד בחירק: עִשְּׂבוֹת הָרִים, ממילא יתכן ש'עשב' שייך למקרים הנדירים בהם לא מתבצעת ההכהייה, ואפשר לומר 'עִשְׂבֵי'. ובאשר לפסוק שהביא רז"ה – טוען היעב"ץ כי יש לחלק בין לשון יחיד לרבים.

על זה כתבתי כי היעב"ץ המציא כאן כלל מחודש מסברא [הנסתר ממקומות שונים כפי שהראיתי], ולמעשה אין שום קושיא מעִשְּׂבוֹת הָרִים, שכן היכן שיש דגש – קיימת נטייה ברורה להשאיר את החירק במקומו; לא משנה מה הסיבה לדגש, אם הוא מעיקר המשקל או שהוא דגש 'לתפארת', הכלל הוא שדגש גורם לחירק להישאר במקומו ולא להפוך לסגול בגלל ההכהייה. אין הכוונה שהדגש הוא סיבה להפוך סגול לחירק כפי שהבין בטעות מדבריי ר' דוד יצחקי – הדגש הוא סיבה להשאיר את החירק המקורי[8] ולמנוע את ההכהייה. לפיכך כל הראיות שהביא בהערה 14 אינן רלוונטיות.

אתמצת את דבריי:

א.      בעקרון – לולא העי"ן הגרונית, היה עֵשֶׂב בנטייה צריך לבוא בחירק: עִשְׂבֵי, כדרך משקל פֵּעֶל באותיות לא גרוניות.

ב.      פ"א הפועל גרונית גורמת בדרך כלל להכהיית החירק, ובמקומו יבוא סגול. לכן – עֶשְׂבָּם.

ג.       אם יש דגש אחרי הגרונית – לא משנה מאיזו סיבה – ישאר החירק על מקומו[9]. לכן – עִשְּׂבוֹת.

ר' דוד יצחקי כתב בהמשך דבריו, מן הסתם כדי לתבל את דבריו באמרי צחות: "לדעת רי"ל צריך לשיר עֶנְבֵי הגפן בְּעֶנְבֵי הגפן!" - אכן ואכן, אם אין מדגישים את הנו"ן צריך לקרוא את העי"ן בסגול; אני מניח שרד"י לא מתכוון להקשות עלי קושיא מ'מנהג העולם' האשכנזי שהדגש החזק נעלם לגמרי מהגייתו, ששר 'עִנְבֵי' בנו"ן רפה ללא דגש למרות שאין צורה כזו במקרא.

* ר' דוד יצחקי הוסיף וכתב (עמ' ?) שמאחר ונתבטל הכלל בענין 'וְחִסְרוֹנָן' שחידש רז"ה שצריך לומר את החי"ת בסגול - ממילא אין צורך להגיה את הצורה וְחִסְרוֹנָן, ובפרט שמצינו גם מעִצָּבוֹן – עִצְּבוֹנֵךְ.

אך הכלל שכללתי עומד וקיים כאשר נתבאר, ורז"ה מציין תופעה מוסכמת שאין חולק עליה: במשקל פִּעָלוֹן גורמת הסמיכות כמעט תמיד לביטול הדגש בעי"ן הפועל, והבאתי במאמרי הנ"ל (הערה 35) ראיות רבות לכך, כגון זִכָּרוֹן / זִכְרוֹן תְּרוּעָה (ויקרא כג כד); עִשָּׂרוֹן / עֶשְׂרֹנִים. גם רוו"ה שצוטט במאמרו של רד"י כותב בדיוק כך, ומסביר שלכן הדגש במילה עִצְּבוֹנֵךְ הוא חריג ואינו נוהג על דרך המשקל[10]. רד"י סבר בטעות שרז"ה בא לטעון כי 'חסרונן' הוא ממשקל 'וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת' (קהלת א, טו), ולכן ראוי להרפותו; ולא היא: רז"ה טוען שגם אם המשקל הוא חִסָּרוֹן הרי שהסמיכות לכינוי הרבים מפילה את הדגש – וממילא הופך החירק לסגול, כפי שנתבאר. הוא כותב זאת במפורש: "וְחֶסְרוֹנָם - החי"ת בסגו"ל בסמיכות ובכנוי[11] להיותה אות גרונית, כאשר נאמר בסמיכות מן עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר (תהלים צב, ד) - וְהֶגְיוֹן לִבִּי (שם יט, טו), ובכנוי: שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם (איכה ג, סב), וכן מן חִזָּיוֹן (ישעיה כב, א) נאמר אִישׁ מֵחֶזְיֹנוֹ (זכריה יג, ד), כך נאמר חִסָּרוֹן וְחֶסְרוֹנָם".

הדברים מפורשים מאוד, אלא שכנראה הטעוהו לרד"י דבריו של רז"ה בסוף הקטע: "ובכל הנסחאות מצאתי וְחִסְרוֹנָם בחיר"ק החי"ת, והנכון כמו שכתבתי, שהרי בהדיא כתיב וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת (קהלת א, טו) בסגו"ל החי"ת". רז"ה אמנם מסתמך על הפסוק בקֹהלת, אך לא בא אלא להראות שכשאין דגש – תהיה הגרונית מנוקדת בסגול. במקרה של קֹהלת מדובר במשקל שאינו דגוש מעיקרו, ואילו לענין לשון חז"ל בברכת בורא נפשות – אפשר לקבל שמדובר במשקל הדגוש מעיקרו, אך בכל מקרה הסמיכות מפילה את הדגש[12].

ברור איפוא שלפי הכללים, צריך לומר 'וְחֶסְרוֹנָן' בסגול החי"ת, או לומר וְחִסְּרוֹנָן בחירק החי"ת ובדגשות הסמ"ך. הצורה 'וְחִסְרוֹנָן' בלי דגש ובחירק החי"ת – אינה נכונה, וכבר תמהתי על רד"י במאמרי הנ"ל.

* בתגובתו חידש לי רד"י ידיעה נפלאה, שלפי מסורת הניקוד הבבלית עִשְׂבָם (ישעיה מב, טו) וחִסְרוֹן (קהלת א, טו) שניהם בחירק, וכן שאר הסגולים הדומים באותיות גרוניות הם בחירק בניקוד הבבלי, ולא עוד אלא שבניקוד הבבלי של המשנה (ברכות פ"ו מ"ח) מצינו שהתיבה חִסְרוֹנָן עצמה בחיר"ק. זוהי אכן ידיעה מעניינת מאוד, המראה שתופעת ההכהייה[13] לא היתה קיימת [או שלא היתה 'חוקית'] בניקוד הבבלי. זכורני שגם בחילופי בן אשר ובן נפתלי רואים כי אצל האחרון קיימים הרבה חירקים במקום שיש אצל הראשון סגולים. גם בתאג' התימני אפשר לראות תופעות רבות כאלו, דוגמת 'יִהְוֵי' במקום 'יֶהֱוֵי', והרי ידוע שמסורתם של התימנים היא בבלית.

אולם כל זה ודאי אינו לפי כללי הניקוד הטברני, וגם רז"ה וגם היעב"ץ בעל ריבו הסתמכו שניהם על המקרא בניקודו הטברני בהביאם ראיות ופירכות. ובניקוד הטברני של המשנה בברכות (כת"י קאופמן וכת"י פרמא) כתוב 'וְחֶסְרוֹנָן' בסגול – בדיוק כמו שטען רז"ה[14]; ברור שניקוד המשנה מעיד על מסורת ההגייה שהיתה בידי הנקדן לא פחות מהניקוד הבבלי שמצא רד"י.

* בהערה 16 כתב רד"י שטענתי שמכינוי היחיד נלמד סמיכות הרבים, ויצאתי בחריפות נגד הריעב"ץ שכתב שיש ללמוד לשון רבים מלשון רבים; אך במקרא מצינו חֶדְרוֹ בלשון יחיד רק בסגול - ואילו בלשון רבים חַדְרֵי רק בפתח, וכן הֶבְלִי, הֶבְלְךָ, הֶבְלוֹ בסגול ואילו הַבְלֵי, בְּהַבְלֵי בְּהַבְלֵיהֶם בפתח.  והוא מסיים: 'והמחפש ימצא עוד דוגמאות, אע"פ שברובא דרובא תבוא צורת הרבים על דרך היחיד'. אולם אם רד"י עצמו מודה ש'ברובא דרובא תבוא צורת הרבים על דרך היחיד' - מה לו איפוא מלין על ביקורתי על היעב"ץ? טענתי שהחילוק בין צורה דגושה לצורה חסרת דגש הוא חילוק יציב ומקויים, ואילו החילוק שהמציא היעב"ץ מסברא - מופרך ממקומות שונים.

זולת זאת: רד"י מדבר על תופעה של פתח הבא במקום סגול, הקשור לתופעת ההכהייה, ואכמ"ל; אבל בנוגע לסגול [בעקבות הכהייה] הבא במקום חירק [שהיא הצורה ללא הכהייה] – לא מצינו כלל חילוק בין לשון רבים ליחיד, זולת במקום אחד בתנ"ך לפי חידושו של היעב"ץ: עֶשְׂבָּם לעומת עִשְּׂבוֹת – כשבמקום זה עצמו קיים החילוק בין הדגוש לרפה, כפי שכתבתי.

יעקב לויפר



[1] אגב, גם בתגובתו זו לועג רד"י (בעמוד 71) לרז"ה על שנכשל וכתב 'וחסרונם' במ"ם ולא ידע כי 'נפש' היא לשון נקבה. אולם ברור לי שרז"ה ידע גם ידע דבר פשוט שכזה, והראיה שלא תיקן גם את 'נפשות רבות' ל'נפשות רבים' - הרי היה יכול לשוש עם תיקון נוסף [כפי שאהב לעשות, לדברי רד"י], ועוד להסתמך על מקרא מפורש: נְפָשִׁים (יחזקאל יג, כ). והנה, טעות זו ('וחסרונם') מופיעה גם בסידורו של ריעב"ץ, אלא שרד"י מלמד עליו זכות שהיא מעוללות 'הבחור הזעצער', ומן הסתם נתעלמה טעות זו מעיני היעב"ץ (כמו גם טעויות אחרות בסידור); ומדוע רז"ה אינו זכאי ל'לימוד הזכות' הזה? אולי גם אצלו ידו של 'הבחור הזעצער' היתה במעל? ואפילו אם נניח שרז"ה עצמו הוא שטעה, האם אין אפשרות שזו טעות פשוטה שנפלטה מקולמוסו?

[2] שתי דוגמאות: א. בהקדמתו הכללית של רש"ס לסידורו (פרק ו סעיף יב) מאמץ רש"ס כלל שחידש רבי אליהו בחור כי יש חילוק בין הסיומת 'תָם' לבין הסיומת 'תֵיהֶם' [דוגמא נוספת למדקדק מפורסם שהמציא כלל שאינו נכון!]. זו לשונו של רא"ב בספרו 'הבחור' (מאמר ג עיקר יא סי' ג): "ראובן ושמעון שיש לשניהם שפחה אחת – נֹאמר: שִׁפְחָתָם; כשיש לכל אחד מהם שפחה אחת - נאמר שִׁפְחוֹתָם; וכשיש לכל אחד מהם שפחות הרבה - נאמר שפחותיהם". רש"ס אימץ כלל זה, והגיה על פיו מקומות רבים בסידור, דוגמת 'נשמותינו הפקודות לך' - שלדעתו צ"ל 'נשמותנו', בלא יו"ד אחרי התי"ו. אך כללו של רא"ב אינו נכון כלל וכלל, כפי שהיטיב להוכיח ר' אברהם גלאנצר במאמר שפרסם ב'המעין' תמוז תשנ"ה (לה, ד) עמ' 53-55, ובספרו 'מעייני אגם' עמ' קנא. כל הערות רש"ס המבוססות על כלל זה אינן נכונות, אך ר' דוד יצחקי אינו מעיר על זאת אפילו הערה קטנה אחת [ויש ללמד עליו זכות שלא הבחין בכך]. דוגמא שניה: בספר שערי תפלה סימן מה מביא רז"ה את תיקונם של ר' עזריאל ור' אליה וילנא שהדפיסו 'בַּעֲבוּר שִׁמְךָ הַגָּדוֹל הַנִּקְרָא עָלֵינוּ' במקום 'שֶׁנִּקְרָא', תיקון הבנוי על סידור רש"ס, שהעדיף נוסחא זו שמצאה בסידור מהרא"ק, משום שלדעתו 'שנקרא' יכול להתפרש פועל עבר שכביכול היום – חלילה – שמו אינו נקרא עלינו, לעומת 'הנקרא' המתפרש פועל הווה. דווקא כאן רז"ה הוא הטוען שאין לשנות את הנוסחה המקובלת ושסברתו של רש"ס אינה נכונה, והוא מוכיח זאת. כאן צריך היה רד"י לעמוד על צידו של רז"ה המכריע נגד השינוי ובעד הנוסחא הקיימת, אך ב'שערי דמעות' שם משתדל רד"י להסביר את טעמו של רש"ס בשינויו, וגם בהערותיו על סידור רש"ס (מילואים לעמוד 29) מעיר רד"י בשפה רפה כי ה"א יכולה לבוא בלשון עבר, ונשאר ב'צריך עיון' על רש"ס בלי להטיח בו ביקורת. יתר על כן, רש"ס מצטט בשם רד"ק ו'כל המדקדקים' כי ה"א הידיעה אינה יכולה לבוא על פועל עבר, ורד"י עצמו כותב כי אין זה נכון: רד"ק ורבי יונה אבן ג'נאח כותבים במפורש כי הה"א יכולה לבוא על פועל עבר, כמו 'הֶהָלְכוּא אִתּוֹ' (יהושע י, כד). כשרד"י תופס את רז"ה בציטוטים לא נכונים – הוא שופך עליו אש וגופרית ומציג אותו כנוכל זייפן ושקרן, אבל אצל רש"ס הוא מסתפק ב'צ"ע' סתמי ותו לא...

[3] ויעויין בהערה הקודמת על ציטוטים לא מדוייקים ואף הפוכים של רבי שבתי סופר.

[4] אגב, שמעתי מידיד שחקר את הנושא, כי בחדרים החרדיים של ימינו לומדים למעשה בערך כפי התוכנית שהציע בזמנו רנה"ו...

[5] אגב: אני כתבתי עֲשָׂבֵי, בקמצות השי"ן.

[6] זה אמנם שם פרטי, אבל לענין המשקל אין זה משנה.

[7] רד"י כתב על זה בתגובתו בהערה 15: 'מה שהניח ליסוד שלפני שוא נח ציר"י הופכת לסגול דוקא אינו נכון, שהרי מצינו סֵפֶר, סִפְרִי, סִפְרֵי; שֵם, שִמְךָ, שִמְכֶם; מְקַדִּשְכֶם ממְקַדֵּש; אֵשֶת, אִשְתּוֹ [ורק פעם אחת מצינו אֶשְתְּךָ כגפן פוריה]; ורבים כמותם. ובכן בזה נתבטל יסוד כללו הלז. ולא עוד אלא כללו והסברו והתופעות שבא להסביר אינם נדבקים זה עם זה, דוק ותשכח'. צר לי, אך הכלל שתיארתי נכון וברור: באשר למקרים כמו סֵפֶר / סִפְרִי - כבר ביארתי לעיל את הסיבה: זו תופעה מיוחדת למשקל המלעיליים, כשהמילה מצטרפת לכינוי חבור צצה מחדש התנועה המקורית (אכן לא הסברתי זאת בתגובתי הקודמת, ועם הקוראים הסליחה). ובאשר לדוגמאות כמו שֵם, שִמְךָ, שִמְכֶם; אֵשֶת, אִשְתּוֹ – כבר כתבתי בעצמי שיש מקרים חריגים [ואף כאן: שֶׁם־בְּנוֹ (בראשית טז טו) – בסגול]. כך גם באשר למְקַדִּשְכֶם ממְקַדֵּש: יש גם את וּמְאַסִּפְכֶם (ישעיהו נב, יב). אבל לעומת זאת יש את וּמְקַלֶּלְךָ (בראשית יב, ג), מְלַמֶּדְךָ (ישעיהו מח, יז), בְּיַלֶּדְכֶן (שמות א, טז), כְּדַבֶּרְכֶם (שמות יב, לא), בְּכַפֶּרְךָ (שם כט, לו), יְקַבֶּצְךָ (שם ל, ד), יְסַגֶּרְךָ (שמ"א יז, מו), יְשַׁלֶּמְךָ (שם כד, יט) ועוד הרבה. אין זה מן החכמה להקשות מחריגים, כאשר ידוע בשער בת רבים כי לכל כלל דקדוקי יש יוצאים מן הכלל. (בנוגע למשפט האחרון של רד"י 'ולא עוד אלא כללו והסברו והתופעות שבא להסביר אינם נדבקים זה עם זה, דוק ותשכח. ואכמ"ל' – אעדיף להשאיר את הדברים למשפט הקורא, ורק אציין כי דברי חכמים בנחת נשמעים.)

[8] שכן כפי שנתבאר לעיל: משקל פֵּעֶל הוא התרחבות של משקל בעל הברה אחת: פִּעְל.

[9] נראה מלשונו של רד"י כי הבין ממני שהתהליך הוא כך: הסגול גרם דגש לתפארת הקריאה, והדגש הזה גרם בתורו להחליף את הסגול בחירק. אך לא מיניה ולא מקצתיה (ודעתו של רד"י שהחירק הוא זה שגורם לדגש 'לתפארת' – איני יודע מנין היא לקוחה). בדרך כלל המצב הוא הפוך: הדגשים גורמים את התנועות שלפניהם, ולא התנועות גורמות את הדגשים שאחריהן, זולתי הדגשים של דחיק ואתי מרחיק. ואכמ"ל.

[10] אגב, רוו"ה מסביר שהסיבה היא בגלל הצד"י, שהיא מאותיות השריקה; ואינני מבין מדוע עלה כך בדעתו. מצאנו באותיות השריקה שני חריגים: עִצְּבוֹנֵך הנ"ל וכן חִשְּׁבֹנוֹת (קהלת ז, כט), לעומת עֶשְׂרֹנִים, ועִזְבוֹנָיִךְ (יחזקאל כז, יב) המצייתים לכלל אף שהשי"ן והזי"ן הן מאותיות השריקה. לעומת זאת החריגים קיימים לא פחות באותיות אחרות: הבאתי כבר במאמרי הנ"ל (הערה 35) את וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם (שמות ל, כג), וכן נמצא וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן (שמ"א יג, כא) וקִמְּשֹׂנִים (משלי כד, לא), ואם נכלול גם שמות פרטיים במשקל הזה נמצא יִדְּעֹנִי (ויקרא כ, כז), שִׁכְּרוֹנָה (יהושע טו, יא), גִּבְּתוֹן (מל"א טז, יז) וגִנְּתוֹן (נחמיה יב, טז), כך שהתופעה אינה צמודה כלל לאותיות השריקה. לפיכך הסתמכותו של רד"י על כללו זה של רוו"ה אין לה על מה שתסמוך.

[11] סמיכות: חֶסְרוֹן הכסף. כינוי: חֶסְרוֹנָן, המילה נסמכת לאות הכינוי.

[12] אפשרות נוספת: רז"ה תפס את 'וחסרון לא יוכל להמנות' כצורה של סמיכות, כמו 'וחסרון [אשר] לא יוכל להמנות'. קיימים מקרים כאלו שהמילה נסמכת ל'אשר', דוגמת מְקוֹם אֲשֶׁר אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים (בראשית לט, כ), בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה (ויקרא ד, כד) ועוד. לפי זה אין כאן משקל חדש, אלא מדובר במשקל הדגוש. אבל פירוש זה אינו עולה יפה כל כך בלשון הכתוב.

[13] שהיא תופעה טבעית, וקיימת בשפות נוספות ולא רק בעברית.

[14] אינני מבין מדוע כתבי יד אלו אינם יכולים להיחשב כמקור למסורת לשונית, בעוד ש'כל הספרים' שעליהם מסתמך רד"י כאסמכתא ל'חִסרונן' הם סידורים, שכידוע חלק גדול מהם מלא טעויות כרימון.